את הספר "כתר גיבורים" לא בנקל כתבתי. חמש שנים נקפו מאז התחלתי לכתוב ועד שראה אור בימים אלה. החלטתי לכתוב על גיבורים, הירואים של עם ישראל, לוחמים שהייתה בהם מסירות נפש, לחבר, למולדת, לעם, לאידיאל, עד כלות. בקשתי שרבים יכירו אותם, שיעריכו את המעשה שעשו, שינצרו את זכרם, שישאבו תעצומות נפש ממורשתם, כי דמם היקר השקה את שורש העץ המופלא ביער העמים - עם ישראל, כי שורש קיומנו רווה במעיינם, כי הם מסרו נפשם במודע על קידוש השם ועל חרות האומה, המיתו עצמם לבל יסגירו סודות, חירפו נפשם במסירות עילאית בשדות המלחמה, רציתי לכתוב עליהם כדי שלא יישכחו מלב. כאבתי, כאשר סיפרתי לרבים את המעשה המופלא שעשו, והמאזינים אפילו לא שמעו את שמעם! האפשר שבבתי הספר לא ידברו עליהם, לא יזכירו באוזני התלמידים, מי הם היו! הרי הם נתנו את הכול, כוח ומעשה, הותירו לעיתים אלמנה ויתום, הורים ומשפחה והם מופת לכולנו, הם העידית של הסגולה שבאומות, הם, הם, בני האור, כמו שנכתב במגילות.
והבחירה הייתה קשה. עברתי על סיפוריהם של כל מקבלי העיטורים: הגבורה, המופת, העוז, נחשפתי לסיפורים של נערים שמסרו את נפשם, בגיל חמש עשרה, שש עשרה, כל כך רבים, כל כך נועזים, כמו אלוקים נסך בהם אומץ מיוחד במינו, והעמיד אותם כמגדלור, כדי שעם ישראל יעלה במעלותיו. על מי לכתוב? בסופו של דבר, לעיתים באקראי, נבחרו עשרים ואחד גיבורים, אבל הוא מוקדש בהערצה לכול האלפים שחירפו נפשם למען למד את בני יהודה קשת.
מקצת מן הגיבורים נסים גיני - קשר ותצפיתן. נלחם על העיר העתיקה. נפל בהיותו בן תשע וחצי, צעיר הלוחמים היהודים, שזוהה על-פי שיני החלב שבפיו.
אבי לניר - מפקד טייסת שמטוסו נפגע מטיל סורי, לאחר שצנח, נתפס, ושוביו האכזריים כפי שנודעו הסורים עינו אותו בכול עינוי שרק יכלו, אבי, שנהירים היו לו סוגי החימוש המתקדמים ביותר, חומרים כמוסים ומסווגים, לא נשבר בעינוייו, למרות שידע כי אם ימלא פיו מים, לא יצא חי. ואכן, אחרים הוחזרו, אבל אבי שב ללא רוח חיים. הוא עמד בעינויים קשים עד מוות, ולא דיבר.
אמרו כי היה ליבו עים (מלא עוז)
כדין הטובים לטיס,
אמרו כי הייתה בו גבורת לב וגבורת רוח
ואפילו חיס (יחוס)
לו רק התברך גם בחיים
לו אך שפר הפיס (גורל)
יהודה קן דרור - התנדב במבצע קדש להיכנס לבד למיתלה. חיילים היו לכודים במצר והיה צורך לדעת היכן המצרים מסתתרים, ומאין הם יורים. היה צורך לשלוח ג'יפ אל תוך המצר כדי שימשוך אש. יהודה קן דרור התנדב, הגם שידע שהמבצע הוא התאבדותי, חי איש לא יצא משם. והוא נסע פנימה.
במגילה של אש תולד חייו
על כל אות נרקם כוכב,
בסמל הגבורה פארת זהב -
אפוס של קרב.
אשר אלכסיי נייקוב - חייל שעלה מאוקראינה. שירת בגוש-קטיף. הוא ליווה אוטובוסים של תלמידים מכפר דרום לעצמונה ללימודים. הג'יפ הצבאי נסע אחרי האוטובוס ופתע הגיע רכב פלשתיני שניסה להיצמד אל האוטובוס. כל ניסיונותיו של אלכסיי לא הועילו. רכב הרוצחים היה ממוגן וכך גם האוטובוס. אבל האוטובוס היה כבד יותר ונראה שהפלשתינים עומדים לבצע את תוכניתם, להיצמד אל האטובוס ולפוצץ אותו על ארבעים הילדים שבו. בהחלטה של רגע החייל בן התשע-עשרה, שלא הצליח לחסום את רכב התופת, החליט למסור את נפשו ולהציל את הילדים היהודים, הוא נכנס עם הרכב הצבאי בין האוטובוס לרכב המחבלים, והפיצוץ החריד את כל האזור. מאות קילוגרמים של חומר נפץ, מסמרים וחלקי מתכת, הפכו את הג'יפ הצבאי למאכולת אש.
אך בליל לבנה נעור אז כינור,
במיתריו ילהב שיר,
על עצב ואור,
על חיל אחד גיבור,
על חוב,
על נייקוב.
זידאן סייף - שנכנס לבית הכנסת "בני תורה" בירושלים, כדי לחלץ מתפללים יהודים מרוצחים שפלים. הוא ידע שכבר ארבעה מתפללים אינם בין החיים, הוא ידע שבתוך בית הכנסת אורבים רוצחים והוא לא היסס! הוא נכנס ללא מורא פנימה, באומץ לב אל לב התופת, אל האש, אל הבכי, אל האימה, הציל רבים מן המתפללים, נלחם כארי, כשהוא רואה את הבשר המרוטש של המתפללים, את גוילי התורה המאדימים, עד הרגע בו מצא אותו כדור המרצח.
יעקב רז - חבר האצ"ל נתפס על-ידי ערבים כשברשותו פצצה. הם כילו בו את חמתם, הוא נפצע קשה, נלקח לבית חולים, וקצינים בריטים ישבו ליד מיטתו וארבו למוצא פיו, כדי שיספר על הפעילות במחתרת. יעקב קדח ורוב הזמן היה חסר הכרה. כאשר ניעור חשש שיאבד את צלילות דעתו ויגלה סודות לשוביו. על כן קרע את התחבושות מפצעיו, תקע בהם את ציפורניו וזיהמם וכך הוציא את נשמתו ביסורים קשים. יעקב לקח את הסודות אלי קבר.
וימלטוהו אל החקירות
הכובשים,
אסור בזיקים, הפצעים ניגרים
וסוגרים שערים.
ויפליא ניב מפי מחריב
מרקוע אחר מרקוע, באין מרגוע (מרקוע-טלאי)
אי מסתתרת מחתרת?
איכה פועלת רשת?
והוא נשבע כי לא ישורר לפני צורר,
ולחש: הצילה בוראי נפשי
כי סבבוני כלבים מרעים,
ויאלח כל פצע ברפש (יאלח- זיהם)
וניטלה אט אט הנפש.
ותרחף מעלה בנתיב הל (הל-נוגה זוהר)
לימינה מלאכי כבוד כחל (חל-חומה)
ובבית אם תפלל
עוד יעקב יגל
עוד ישוב עם גואל.
מדוע הספר לקח מספר שנים? כי רציתי לכתוב על מאות, והבנתי שיהיה קשה. סיפורי הגבורה מלווים בשירים, וזה לוקח זמן רב. חששתי לקפח רבים (ואולי לצערי, כך גם קרה), ולא ידעתי את נפשי. מה עלי לעשות? כבר היו ימים שחשבתי לגנוז הכול, וזהו. מה אם יכעסו רבים שכביכול לא כתבתי על בניהם? לולא לחצו עליי בני משפחה שידעו על המשימה החשובה שנטלתי על עצמי, אולי הכל היה נגנז. הבאתי כאן מקצת מהגיבורים, והם אלמוותים, היו ונותרו לעד.
אחרית דבר עת באים חיים לעולם,
לכול אחד נזילת חייו.זה זכאי וזה חייב,
זה חכם וזה אוויל,
זה בורך בשנים, ולזה נקצבו הימים.
וקוראת בת קול, והד לה יען,
הכול כתוב ולכול כדור מען.
היוצאים לקרב, זרוע אלי זרוע,
האחד נותר חי, השני שרוע,
ופורחות באוויר אותיות של זהב,
מיטב גיבורינו, מלאך כתב.
