48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי, וכמה מהם אף רצו לבקר אותי בביתי, כפי שהציעו ללא בושה. המצב נראה שייך לתיאטרון אבסורד, אלא שאף מחזאי אבסורדיסט, ואפילו לא אלופי הז'אנר, כמו הרומני יונסקו או הפולני מרוז'ק, לא היה כותב תסריט כזה. כי אף תיאטרון לא היה מסוגל לשלם שכר ל-48 שחקנים.
זה התחיל בטלפון צהריימי. "את יודעת מי אני"? רעם הקול לאחר שהציג את עצמו בהדרת כבוד. "אתה כותב מאמרים בהארץ", זיהיתי את שמו. הקול נשמע מרוצה באופן חלקי, כחכח בסמכותיות, והסביר בהדרת-ענווה כי גם כיהן בזמנו כראש מועצת יש"ע.
- "אנחנו מוציאים חוברת חגיגית של חברי גרעין 'הטירה' לכבוד הגיעם של החברים לגיל 80. החוברת תכלול את סיפורי החיים שלהם, וצריך מישהו שיערוך. הם אומנם בנו את הארץ, אבל לא כולם מיומנים בכתיבה".
- "למזלי", אמרתי.
- "פה ושם", הוסיף באגביות, "תצטרכי לראיין את חברי הגרעין טלפונית כדי להשלים פרטים ביוגרפיים. תוכלי לעמוד בזה"?
- "כעורכת בעיתון אני רגילה לחלץ השלמות מידע מכתבים", סיברתי את דאגתו, "אבל מה זה גרעין הטירה"?
- "זה גרעין של בני עקיבא שהגיע בזמנו לקיבוץ שדה-אליהו. אני מנחש שאת לא דתייה", גישש. הודיתי באשמה, מבלי להסגיר את דעתי שיש דתיים בעלי נפש חילונית למדי, וחילונים בעלי נשמה דתית (חילוֹנְאֶלים?). ואם לשפוט לפי מחקר בלתי תלוי, שהוא התבוננות סקרנית בנפשות סביבי (הסגת הגבול האהובה עליי), אז הזן הראשון נפוץ יותר.
המעסיק העתידי שלי הציע קומץ אלפי שקלים לעריכה של "כ-35 סיפורי חיים, עד אלף מילה כל אחד", נעלבתי, הגענו לעמק שווה יותר, והפרויקט יצא לדרך. לעמיתי העורך צור ארליך דיווחתי: "הפנאי שלי כה זעיר עד כי הוא אינו מטיל צל, אך הסכמתי בכל זאת לקחת את הג'וב הזה משום שאני מחבבת את העברית ההדורה של האיש ואת נימת דיבורו, שיש בה איזו מלנכוליה אבירית".
עוד לא ידעתי שהחלטורה תהפוך את החודש הקרוב לחור שחור בביוגרפיה. שחור יותר מהפינג'אן שחברי גרעין 'הטירה' בישלו בו תרנגולות ורקדו סביבו בטירוף דוסי מתון, לפני שהתחתנו זה עם זו ופצחו בקריירות ערכיות (חינוך, הוראה, ניהול חינוכי, ייעוץ חינוכי הוראת הייעוץ, ופה ושם חקלאות - חוץ מיוסק'ה שנסע לברלין ועשה כסף מיהלומים, שזו בערך אותה חוצפה כמו שגרמני ייסע ליטבתה ויפתח בה מזנון שוקו).
אידיליה קורות החיים של הקשישים החלו לזרום אליי. "יופי-שוֹפי", חשבתי בעברית מהמאה הקודמת אשר ראשי משמש לה מוזאון-זוטא, כי העבודה נראתה תחילה שגרתית: לתקן ניסוחים עילגים, תחביר רצוץ, שגיאות לשון ופיסוק, לשתול משפטי קישור כדי לרכך כתיבה נוקשה כסטייק דאשתקד ("ב-26.9.62 התקבלתי לתיכון 'תחכמוני'. ב-8.7.68 התקבלתי לישיבת 'אזמרה לאלוקיי כי טוב'"), ולסמן משפטים תמוהים, כמו: "בהיותי בת 16 התמניתי למנהלת סניף בנק בחיפה". מה חבל שבחיי איני רואה את הקלקולים בבהירות כזו, ואם רואה, לא ממהרת לתקן בחדוות-צִדקה כמו על הצג. אך מה לי כי אקפיד על עצמי. והרי גם הבורא אינו ממהר לתקן עולמו.
היו אלה סיפורי חיים של מלח הארץ. אנשים שהקימו יישובים, דגו אבו-נפחא בחולה, צדו מסתננים, המציאו את שיטת "ההדליה השמוטה" (איזה שם נפלא), חרשו בשדות תחת שמש ההיסטוריה הקופחת, וכמובן, ניהלו בתי-חָנֶכֶת (ביטוי עתיק שהמצאתי זה עתה) לעולים חדשים. לכבוד הוא לי לשבת בלילות, בתום עבודתי בעיתון, ולהטליא את תולדותיהם קפה-בצד-אגודל, ולבסוף לנוֹסס מעל כל סיפור כותרות בסגנון "מהזיתים והחלבה אל הות"ת" או "טיול של 47 שנים", שהאירוניה הדקיקה שלהן אמורה למתן את הפאתוס של קורות החיים כפי שדיקור סיני אמור להוריד נפיחוּת בקרסול.
כן, התבשמתי מהקוריקולום-ים הללו, אשר לחלקם היה ניחוח של תפוזים, אבק שריפה וצניעות. כך למשל סיפר על עצמו חבר גרעין הטירה יחזקאל: "השתתפתי אז במחנה עבודה בטירת-צבי. עבדתי בשדה בהשגחת חבר הקיבוץ, יקה גבוה בשם איזי שפרינגר. הוא ניגש אליי ואמר: 'בחורצ'יק (במבטא יקי), בוא, אני אלמד אותך איך עובדים נכון עם טורייה בלי להתעייף, כי אותי לימד המומחה לחקלאות בארץ'... ואז אמר את שם אבי ז"ל. עניתי לו: 'גם אותי לימד מאיר'. איזה עולם קטן.
"הילדות שלי עברה עליי כהרפתקה מתמשכת. בחווה שהקימו הוריי היו כל עצי הפרי והירקות שבעולם: מעצי תות ענקיים שכיסו את גג ביתנו ועד בוטנים ואבטיחים, לא מהונדסים כמו היום, בעלי טעם של פעם. בתקופת הצנע אני, הנער, גידלתי ברבורים לבנים ותרנגולי הודו, כך שהיה לנו שפע בשר וביצים ללא נקודות דב יוסף. היות שגרנו בפרדס מרוחק ולידו מצוק של גבעה, היה שם מטווח סודי של ההגנה, ואני, הילד השכן למטווח, הייתי משרת אותם בהבאת הקפיצים, שכזכור היו עפים מהסְטֶנים. כשכר, היו נותנים לי לירות כמה כדורים במטווח. בכלל, הייתי ילד השדה שהולך עם רוגטקה ויורה בציפורים", התגאה.
סחרור ואז, בעודי מתענגת על ארץ ישראל ההיא - אשר הנֶצח רק התחיל לנשוף בעורפה, ותת-החומרנות זרחה מעליה כמו שמש נוספת - החלה החלטורה הזו להתלפף סביבי באותה איטיות ערמומית שבה מתלפפים סביבנו נוכלי נדל"ן, בני זוג לא נכונים, בני זוג נכונים והגורל.
כי האיש שהזמין ממני את "פרויקט הגרעין", כמו שכיניתי את הג'וב, אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר, כיהן בעבר גם כעורך ביטאון המתנחלים, ועל כן קרא כל טקסט שערכתי בשבע עיניים. הוא שלח את הערותיו על עריכתי, ואני התווכחתי עם חלקן, והמיילים בינינו נערמו לכמות שיכולה להקיף את גבעת-שמואל.
יש להודות אומנם שהמעקב המדוקדק שהאיש ניהל אחר עבודתי נעם לי במידת-מה, משום שהוא זִרְקֶר מלאכה שנעשית בדרך כלל בצללים. הרי שני כלביי רובצים תחת כיסא המחשב בלי עניין בסקווש המילולי שאמאל'ה מנהלת מול קיר הצג, וגם אדי הקפה מעדיפים להיבלע בתקרה ובלבד שלא להציץ במסך. כך שנהניתי מתשומת הלב שהעורך המיומן, מבחירי האידיאולוגים של המתנחלים, העניק לכל שינוי שהכנסתי בטקסט.
אך הרבה פחות נהניתי מהעובדה שמדי יום ישבתי שעות על הטלפון. מה שאמור היה להיות עיסוק שולי - שיחות עם חברי הגרעין לחילוץ פרטים ביוגרפיים חסרים, או לצורך בירור מה זה בדיוק "כףלמדים", והאם הירדנים אכן ירו לעברה של החווה החקלאית בצפת - הפך לערפד שעות.
כי כל שיחה לבירור פרט קטן עוררה בחברי הגרעין פרץ זיכרונות חדשים, והם ביקשו שאשתול גם אותם בטקסט, מה שהצריך לעיתים שִכתוב מחדש של כל הסיפור. התסבוכת העמיקה כאשר התחלתי לספוג טלפונים גם מצד נשותיהם וילדיהם של חברי הגרעין, שנזכרו גם הם בפרטים שכוחי-אז והציפו את הג'ימייל שלי בטקסטים נוספים ובתצלומים משפחתיים - רובם נטולי כיתוב, כך שהיה צריך להתקשר שוב, לספוג עוד שיחות ארוכות בנושא המצור הירדני על זיכרון-יעקב, שיחות שמטבע הדברים עוררו עוד זיכרונות, שהצריכו עוד שיחות-בירור, וחוזר חלילה.
איכה הייתה למְעוּנָה עורכת נאמנה? אולי אני צריכה לארוז את המזוודה הלא-ביומטרית שלי ולברוח לחו"ל?
אמנם בין 48 חברי הגרעין היו גם כמה נבונים ורגישים, כמו אוצרת האמנות שהייתי שמחה להכיר, אך בעבורם נותרו לי רק אונקיות-קשב מועטות.
"הג'וב הזה פשוט מסטול: הוא מעשן את השעות שלך בשרשרת", רטן ההומור שלי, שהוא הדודן הלא-יוצלח של הפיכחון, אך המצור של חקשישים המשיך להתהדק סביבי, שהרי הומור בקושי מדגדג לחיים את הכנף. לתחושת המחנק תרמה גם העובדה שאת חוברת 'גרעין הטירה' החגיגית ארגן לא רק אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר אלא גם שני חבריו - שאף הם שלחו אליי טקסטים, הערות, בקשות, תיקונים, וגם מספרי טלפון של אלמנות או גרעינאים חולים שצריך לדובב בעדינות על אודות עברם, וכמובן - הציפו אותי בעוד תצלומים, שבבוא היום עליי להכין לדפוס...
התלהבותי נפלה על חרבָּה. זאת כבר לא הייתה עבודה מול טקסטים אלא עבודה של מזכירה, מראיינת, עובדת סוציאלית, עובדת דפוס, ואפילו פסיכולוגית לעת מצוא. חלק מחברי הגרעין גוללו באוזניי לא רק את חייהם אלא גם את טרום-חייהם, כלומר איך אביהם הגיע מאוקראינה לאודסה בכרכרה של גוי שיכור, ומשם הפליג לפלשתינה, שבה השתקע בחוות הג'מוסים שהפיניקים ירו עליה או לא, ואיך הכיר את רעייתו באיזה כרם צלבני ומה עושה כיום כל נכד ונכד.
אנשים אלה, העונדים את שנותיהם כמדליות (חישבתי ומצאתי שאני צריכה לערוך 4,000 שנות חיים בתוך כמה שבועות!), ראו בחוברת המהודרת הזדמנות לתעד למען ילדיהם ונכדיהם את הניצחונות שלהם: הקריירה, המשפחה, או תזמורת המנדולינות שהם עומדים בראשה (אמיתי, לא המצאתי). והלוא החוברת היא תרועת-נייר המבקיעה את רקיעי הבוהו של השכחה! אך בעוד שליבי הבין לליבם, סבלנותי חטפה אולקוס. שיחות הטלפון גזלו את רוב זמני, השדוף ממילא, והמצב החמיר כאשר הגרעינאים הפיצו בקרב חבריהם את השמועה ש"עושים חוברת", ועודדו אותם להצטרף לפרויקט ולשלוח אליי את סיפור חייהם. איבה כלפי קשישים אשכנזים מדור המייסדים החלה להתפשט בכל רמ"ח נפשי, אך ככל שניסיתי להיחלץ מתוך קדרת המלאכה, כך זו השחירה את תוחלתי.
לכך התווספה סלידה מיוחדת שהתקבסה בי כלפי אחד מחברי הגרעין, אשר סיפר על עצמו כך: "עם שובי ארצה התקבלתי כמרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. במחקר התמקדתי בתחום תהליכי חמצון שומניים ומניעתם. הצלחתי לבודד כמה אנטי-אוקסידנטים טבעיים שלא היו מוכרים בעולם, והצגתי את השפעתם בעיכוב תהליכי הזדקנות. כן הראיתי את השפעתם במניעה ובעיכוב של תהליכים ממאירים בבעלי חיים. פרסמתי מספר גדול של מאמרים מדעיים, ובעקבות זאת קודמתי לדרגת פרופסור מן המניין".
במילים אחרות: האיש עשה קריירה על גב עינויים קשים שהוא הסב לאלפי/רבבות בעלי חיים. את סיפור חייו של איש זה, השייך בעיניי למסדר אבירי ד"ר מנגלה, ערכתי בחופזה, מה שלא היה קל משום שהפרופסור מנה באריכות דקדקנית את הכיבודים והמשרות שהוא קיבל בזכות התעללות שיטתית ביצורים חשים ותבוניים. השם ייקום דמם וסבלם.
אין שואה, אין רומנטיקה בהבלחה אלכסונית תפסתי שהשואה אינה נוכחת כלל בסיפורי החיים של חברי הגרעין (למעט בסיפורו של מזמין החלטורה, שהוא ניצול שואה). איש מהם לא ציין שהשואה תפסה מקום כלשהו בבית הספר או בתנועת הנוער, ודאי לא בישיבה התיכונית. השמש השחורה של השואה לא העיבה ולוּ בשמץ-שמציים על תנופת החיים שתיארו חברי הגרעין - לא לפני משפט אייכמן וגם לא אחריו.
חשתי כהיסטוריונית חובבת שנפל לידיה מידע רב ערך. סיפורי החיים התמימים האלה שנשלחו אליי, תפסתי, תומכים בתחושתם של ניצולי שואה רבים ש"החיים בארץ נמשכו כרגיל בזמן השואה ואחריה".
גם רומנטיקה לא מצאתי בסיפורים. היאך התחתנו זה בזו וגידלו תפרחות צאצאים בלעדיה? הייתכן כי רומנטיקה הייתה ענף לייצוא בקיבוץ ההוא, ונאסרה לתצרוכת עצמית?
גאולה כעבור כמה שבועות התרופף הנימוס. חלק מ-48 הקשישים רגזו עליי שאינני זמינה טלפונית כל העת. "לא הצלחתי להשיג אותך בבוקר", סינן החבר נתן.
"חשבת על ההצעה שלי שניפגש אצלך בבית? יהיה לנו נוח יותר לשוחח", ניסה את מזלו גרעינאי אחר, מתאמץ להסוות את המתח בקולו.
"אנחנו צריכים עדיין לדבר על התקופה שעזרתי להקים יישובים ברפיח, שכחתי לציין את זה בסיפור ששלחתי לך. מתי יש לך שעה פנויה"? לחץ גרעינאי נוסף.
החלטורה הזו, הבנתי, דומה לחיים עצמם: האנשים המעניינים יותר אינם רודפים אחרי איש ואינם תובעים את "זכויותיהם", אלא יש בהם ממידת הוויתור.
אולי אברח מכולם אל אשקובית חסויה בדרום הר חברון? והרי קל לי להיעלם. אין סמארטפון, אין ילדים, אין סנטימנטים רבים אל הפרבר שטוף זימת החומרנות אשר משמש לי ממגורה. פרבר שבו "עבודה על המידות" אין פירושה שיפוי וקינוב העצמי אלא הליכה לחדר כושר...
מוחי חש במצוקתי, והגה למעני תובנה מנחמת: אדם הוא כמו טיפת מים - יש לו קיום כאורגניזם מובחן בעל צורה, השומר על תכונותיו ונבדל מסביבתו, בעיקר בעת נפילה. כלומר, יש חסד גם בעת צרה.
תודה, מוחל'ה, על העידוד, אבל הפארסה של הג'וב הזה תסתיים רק אם אציב למארגני החוברת דדליין, ונצטרך כולנו לעמוד בו. וכך היה. "לעולם לא אקח עוד חלטורה שאני צריכה לעבוד בה מול עשרות אנשים", נשבעתי לזוג כלביי, "אפרנס אתכם בכל דרך אחרת. אני מעדיפה אפילו לפתוח סדנת כתיבה בארמית".
והיה גם צד משעשע לפרשה. רוב הקשישים, כך עולה מסיפוריהם, מסודרים למדי, עם פנסיות טובות ומשרות בכירות שחלקם עודם מחזיקים בהן, ורבים מהם מטיילים בחו"ל רצוא ושוב. איש מחברי הגרעין הללו, כך נראה, כבר לא צריך לגנוב תרנגולות מהרפת. חרף זאת, 'שכחו' הגרעינאים לסגור חשבון, והם חייבים לי עדיין 500 שקלים. הם גם לא שלחו אליי את החוברת המוגמרת, כנראה בגלל תרעומת על הדדליין.
ואולי אני זו שצריכה לשלם להם 500 שקלים תמורת כך שנחשפתי לקרינה ישירה של ההיסטוריה הציונית, גם אם התענוג היה רק הבזק אור על מסך האבץ האפור של התעוקה הכללית, כמו בניסוי רתרפורד מתחילת המאה הקודמת. איך אמר אדיפוס? "כי מי, מי האיש/ הנוטל מן האושר יותר/ מאשר מראית עין, / כן, מראית עין חולפת?"
48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי. כלום לא היה בכך איזה סמדר של חן? שאל אותי מלאך הבדיעבד, כנפיו רוטטות כאילו היו שתי אונות נוספות.
