שאלות ללא מענה

הרב ד"ר יהודה אנסבכר שימש עשרות שנים ברבנות בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון" בתל אביב. כולנו ידענו שהוא ניצול שואה, אך על הפרטים הוא לא דיבר. רק ביום הכיפורים, לפני תפילת נעילה, היה מזכיר בהתרגשות רבה את תלמידותיו במחנה הריכוז בצרפת, שאפילו את שמו לא היה אומר. חודשים ספורים לאחר פטירתו בשנת 1998, פרסם יד ושם הגדה שנכתבה ביד במחנה גירס שבצרפת. כאשר קיבלתי אותה בדואר ופתחתי את החבילה, צנחתי – ממש כך – לכסא הקרוב. בדף הפתיחה של ההגדה מופיע הציור שאתם רואים כאן. הכיתוב תחתיו אומר: "קאמף דה גורס, מזכיר, דרשה של מוה"ר י' אנסבאכער, פסח תש"א". ובלשוננו: מחנה גירס, יזכור, דרשת מורנו הרב י' אנסבכר. הרגשתי כאילו קיבלתי דרישת שלום ישירה מגן עדן. המאמרים והחומר המקורי שצורפו להגדה גילו לי, שהרב אנסבכר היה רבו של מחנה הריכוז שבדרום צרפת וזכה להערצת יושביו שנמשכה עשורים רבים לאחר ששוחררו. מה שהוא לא סיפר בחייו – אם מתוך ענווה ואם מתוך שתיקתו של ניצול – סופר אחרי מותו והונצח באחד הספרים המרגשים ביותר שאני מכיר על השואה. במלחמת השחרור נפלו 144 חיילים שהיו "נצר אחרון" – השרידים היחידים של משפחותיהם. לא מעט צאצאים של ניצולי שואה נהרגו במלחמות ישראל הבאות ונטבחו בידי מחבלים פלשתינים חייתיים. בשבוע שעבר נרצחה אורי אנסבכר, נינתו של הרב, ביער עין יעל. השאלה שלי, לכל מנהיגי ישראל לדורותיהם: האם הקמנו את המדינה הזאת כדי שיהודים יירצחו בה רק משום שהם יהודים? האם המדינה הזאת, שקיומה הוא הערובה היחידה להישנותה של השואה, תצליח סוף-סוף להגן על היהודים החיים בה?

כבר ציינתי כמה פעמים שאני חבר בבית היהודי. אני דתי-לאומי מתון, מהסוג שהקים והנהיג במשך שנים את המפד"ל ההיסטורית. למרות זאת, אין לי בעיה להצביע שוב לרשימה משותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי. בצלאל סמוטריץ' הוא אומנם חרד"לי וקצת ימני מדי לטעמי, אבל חיינו בנויים על פשרות והסכמות; והוא ללא ספק אדם ישר וערכי, וחבר כנסת חרוץ ואכפתי. יהיה לי הרבה יותר קשה להצביע בעד רשימה שתכלול כהניסטים בדמות איתמר בן-גביר וברוך מרזל, אך אם זה מה שדרוש כדי להבטיח שהבית היהודי ייכנס לכנסת ושגוש הימין יישאר בשלטון – אקח כדור נגד בחילה לפני ההצבעה וכדור נגד צרבת אחריה, ואבחר גם בהם. נכון לעכשיו, ההתלבטות הזאת נחסכת ממני – כי רק מנהיגי הבית היהודי והאיחוד הלאומי הצליחו להגיע להסכמה על ריצה משותפת; עוצמה יהודית, וגם יחד של אלי ישי, עדיין בחוץ. הסיבה? כמו תמיד: מי ראשון ומי שני וכיצד מרכיבים את הרשימה ומי יהיה השר הבכיר. בדיוק כמו בבדיחה על היהודי המספר בהתלהבות למשפחתו שקנה כרטיס פיס, ואם יזכה – ירכוש מרכבה הדורה רתומה לשני סוסים. אמא ואני נשב מלפנים ומוישל'ה מאחור, הוא ממשיך לטוות את חלומו. הבן מתחיל להתווכח ולדרוש לשבת מלפנים, עד שסבלנותו של האב פוקעת: מוישל'ה, רד מהמרכבה! או באמרה קצרה של אומות העולם: אין פושטים את עור הדוב לפני שהוא ניצוד. הסקרים מלמדים, שריצה נפרדת עלולה להוריד לטמיון רבבות קולות ואולי גם לעלות לימין בשלטון. יכול להיות שהם טועים; את דעתי עליהם כבר הבהרתי כאן. אבל השאלה שלי לרב רפי פרץ, לסמוטריץ', לבן-גביר ולישי: אתם באמת מוכנים להסתכן? האם האמת אינכם מסוגלים להרכיב גוש טכני ולהותיר את חלוקת השלל ליום שאחרי הבחירות? האם באמת אתם עלולים להוביל אותנו לאופוזיציה מרוב ויכוחים על עוגת השלטון?

אם נאמין לסקרים – ואני חוזר על כך שזהו "אם" גדול – השמאל-מרכז יכול לקוות לכל היותר להגיע לגוש חוסם, שימנע מבנימין נתניהו להקים את הממשלה הבאה. אלא מאי? הגוש החוסם הזה תלוי בח"כים הערבים, שככל הנראה מספרם – למרות פיצול הרשימה המשותפת – יהיה שוב בסביבות התריסר. הבה ונזכיר במה דוגלים הח"כים הללו: הפיכת ישראל למדינת כל תושביה, הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים, זכות השיבה לפליטים הפלשתינים, הסרת הסגר מעל עזה, הפסקת ההתנחלויות ופירוק הקיימות. בשלוש מילים: חיסול מדינת ישראל. משום שישראל איננה מדינה יהודית היא איננה מדינה כלל, משום שישראל בגבולות 1967 חיה על זמן שאול. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים יפה מאוד להכריז שלא יישבו בממשלה שבראשה עומד מי שהוגש נגדו כתב אישום. משום מה, לא שמענו מהם מילה וחצי מילה על המחיר שיהיו מוכנים לשלם למשת"פים של החמאס, הפתח, החיזבאללה והרשות הפלשתינית. משום מה, לא שמענו מהם מילה וחצי מילה של התחייבות על כך שיעדיפו ממשלה ציונית, גם אם ימנית רחמנא ליצלן, על פני הישענות על מי שרוצים להחריב את המדינה. השאלה שלי למנהיגי השמאל-מרכז: האם אתם מוכנים להתחייב שלא תנהלו שום מו"מ עם המפלגות הערביות ושלא תתנו להן דבר וחצי דבר תמורת הצבעתן לצידכם בכל נושא שהוא? אם לא – אתם פסולים מלכתחילה להנהגת המדינה.

צירי תחבורה מרכזיים בתל אביב הפכו בשנתיים האחרונות לאתרי עבודות מתחת לקרקע ולעיי חורבות מעליה, בשל הקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה בגוש-דן. מבטיחים לנו שהעבודות יסתיימו באוקטובר 2021, אבל יצחק גת – שהיה ראש להק ציוד בחיל-האוויר ומנכ"ל רפאל – אמר פעם, שפרויקטים ציבוריים הם "שתיים בחזקת שלוש": נמשכים כפול, עולים כפול ומשיגים חצי. אין סיבה לחשוד/לקוות שהרכבת הקלה התל אביבית תהיה שונה. רון חולדאי אינו חשוד בעיני גם בידיעת יותר מדי תנ"ך ורש"י. גדול מפרשי המקרא אומר (שמות י"ח, ב'): "על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?!". זה בדיוק מה שעושה העירייה בראשותו: מתחילה לחפור כעת את הקו הסגול, והופכת עוד צירים מרכזיים לפקוקים ועוד רחובות צדדיים לנתיבים עוקפים. השיא הוא בצומת נמיר-ארלוזורוב, שגם ככה עמוס מאוד – וכעת יתנקזו אליו העבודות על שני הקווים. וזה בנוסף להמון עבודות שגרתיות שנערכות ברחבי העיר – שזה אומר: לסגור כבישים למשך חודשים, כדי לסלול אותם ואז לגלות שצריך לסגור אותם שוב כדי להוסיף את מה ששכחו ולתקן את מה שכבר עשו. השאלה שלי לעיריית תל אביב ולמשרד התחבורה: אני מבין שלא אכפת לכם מהאזרחים, כי יש לכם רכב צמוד או שבכלל אינכם גרים בתל אביב. אבל אולי, ככה בטעות ובקטנה, ייכנסו קצת שכל לראשכם וקצת היגיון למוחכם? אולי תפסיקו את כל העבודות עד להשלמת הקו הירוק וטיפ-טיפה תקלו מעלינו? וסליחה ששאלתי.

"בית, אם בונים אותו 40 קומות באוויר – קודם כל בונים אותו 80 קומות באדמה", מסביר שייקה לוי ב"קפיטריה בטבריה" את סודות בנייתם של גורדי שחקים. תחנת הרכבת נבון בירושלים אומנם איננה 80 קומות באדמה, אבל היא 80 מטר מתחת למפלס רחוב יפו. יש לכך סיבות הנדסיות, ואני משער שרכבת ישראל לא ששה לשפוך ללא סיבה טובה מאות מיליונים על בנייה כה סבוכה. אלא מאי? הזמן שלוקח להגיע מהרחוב לרציף ולהפך, הוא בלתי סביר לחלוטין ביחס למשך הנסיעה. מבטיחים לנו שכאשר הרכבת תסע בצורה מלאה בין תל אביב לירושלים, הנסיעה מתחנת סבידור לתחנת נבון תימשך 35 דקות. לי נדרשו השבוע חמש דקות כדי לעשות את הדרך מהתחנה ואליה; עמיתי עידן יוסף אומר שהזמן הממוצע הוא שמונה דקות. וזה אומר 14% מזמן הנסיעה בקצב מהיר ו-23% מזמן הנסיעה בקצב הממוצע. נו, אז בשביל מה המציאו מעליות? נכון, אבל הבעיה היא שיש כאן רק שתי מעליות שמספיקות ל-60 איש (תפוסה של קרון רכבת אחד) ושהמתכננים הצליחו להחביא אותן היטב. וכך אתם תעלו/תרדו במדרגות נעות, ובעוד מדרגות נעות, ובעוד מדרגות נעות, ובעוד מדרגות נעות, וגם קצת במדרגות רגילות, ותלכו עשרות מטרים במסדרונות ארוכים ובאולמות רחבי ידיים. מן הסתם יגידו לי שזה אבוד וכבר מאוחר לעשות משהו. ובכל זאת, שתי שאלות: מי האידיוט שתכנן ככה את התחנה ומי האידיוט שאישר את התכנון ושילם לו? ואולי בכל זאת תמצאו דרך להוסיף מעליות?

"נבצר מבינתי מה טעם הביא את רשויות אכיפת החוק לבצע פעולות חקירה ותרגיל חקירה, ביחס לנאשם קטין, ללא כל תיעוד חזותי, כאשר אין בנמצא כל נימוק ו/או סיבה שמצדיקים זאת". כך כתב השופט סאאב דבור בהחלטתו לזכות קטין מאשמת רצח, בשל שורה של מחדלי חקירה ובראשם שימוש פסול במדובבים שאיימו על הנער. אני מניח ששאלתו של דבור הייתה רטורית ושהוא רואה את אותם פסקי דין שאני רואה, ומן הסתם קורא יותר ומבין יותר. אני משער שהוא יודע שפסק הדין שלו ושל חבריו לבית המשפט המחוזי בנצרת, אינו הראשון מסוגו – ושהוא גם יודע שאינו האחרון. אני מנחש שהוא מודע לדוחות של מבקר המדינה ושל הסניגוריה הציבורית, על ההפרה המתמשכת של זכויות עצורים בכלל וקטינים בפרט. בניגוד לקטעים הקודמים, כאן יש תשובה פשוטה: המשטרה עושה זאת משום שאיש אינו בולם אותה. אין עונש לשוטרים אלימים, אין עונש לשוטרים שקרנים, אין עונש לשוטרים עבריינים. כאשר נציב הביקורת דוד רוזן קבע שנצ"מ שרית פיליפסון עמדה מאחורי עדות שקר ושיבוש מהלכי משפט, היא רק הועברה לתפקיד אחר. סגן-ניצב שפעל בניגוד עניינים למען אחיו נענש בקנס. שוטרים שהיכו אזרחים יצאו בקנסות קטנים עוד יותר. כל עוד זה המצב, המשטרה תמשיך להפליל אזרחים חפים מפשע – כולל ברצח.