1. מפלגת לגו - לפיד, גנץ ואשכנזי. זה גם מתאר היטב את אופיו של האיחוד בין
יאיר לפיד,
בני גנץ ו
גבי אשכנזי: התוצאות יכולות להיות מרהיבות עין - אבל זהו חיבור זמני ועל-תנאי, העלול להתפרק בכל רגע. אין כאן אחדות דעים, אלא אויב משותף:
בנימין נתניהו. אין כאן אנשים בעלי ניסיון שלטוני מגוון, אלא שלושה גנרלים ועוד שר אוצר לשעבר (שאין לו שמץ של הבנה בכלכלה). אם הרשימה המאוחדת לא תהיה ב
ממשלה הבאה, קרוב לוודאי שהיא תתפרק מהר מאוד; ואשכנזי לא בא כדי להיות ח"כ אופוזיציה מהספסלים האחוריים.
2. המו"מ הקשה ביותר בין לפיד לגנץ היה בשאלה מי יעמוד בראש הרשימה. אנשיהם אמרו בשבועות האחרונים שיש גם הבדלים של ממש בשאלות המצע, אבל אלו נדחקו לשוליים. כמו תמיד אצל פוליטיקאים, הכל מתחיל ומסתיים באגו ובכסאות: מי בראש, כשאלתו ההרסנית של ירבעם בן נבט בעת שפילג את הממלכה.
אבל אולי הם צודקים. "בחיים לא אצביע בעד
אבי גבאי, לפיד הוא אדם לא רציני וגנץ מנוהל בידי אחרים", אמרה לי בשבוע שעבר ידידה חכמה ומשכילה, המזדהה עם המרכז. היא לא דיברה על מפלגות אלא על אנשים. גם
איילת שקד ו
נפתלי בנט צירפו את שמותיהם לשמה הרשמי של מפלגתם, ובש"ס הקמפיין מתמקד באריה דרעי. הבחירות הללו אינן על דרך, אלא על דמויות. לא על ה-issue אלא על האיש. בכך הן מהוות שיקוף מובהק של השיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות, המתמצה לרוב בשאלה אחת: בעד ביבי או נגדו.
הכוח של לגו בזירה הזאת הוא משולש: שלושה רמטכ"לים לשעבר המתייצבים מול התדמית הביטחוניסטית של נתניהו, פנים רעננות מול עשור נתניהו ואנשים ישרים (או לפחות הנתפסים ככאלה) מול השימוע הצפוי של ביבי. היתרונות של נתניהו הם בניסיון הרב שלו ובאמונה הכמעט-משיחית של תומכיו.
3. הערה לגבי היושר של ראשי לגו. אסור להתעלם ממעשיו של אשכנזי בפרשת הרפז.
מבקר המדינה,
יוסף שפירא, קבע: "הדעת לא סובלת את איסוף המידע והטיפול ב'מסמך הרפז' כפי שתוארו בדוח. מערכת היחסים ששררה בין [אהוד] ברק לבין אשכנזי ובין לשכותיהם, עכורה ומורכבת ככל שתהיה, לא יכולה לשמש צידוק להתנהלות הפסולה של איסוף המידע על אודות ברק וסביבתו על-ידי [ארז] וינר בידיעה - ולו חלקית - של אשכנזי, וכן להתנהלותם של אשכנזי ועוזרו בקשר למסמך הרפז. גם העובדה שנמצאו פגמים בהתנהלות ברק כלפי אשכנזי, לא היה בה כדי להוות עילה ולהצדיק התנהלות כאמור של הדרג הצבאי כלפי הדרג המדיני הנבחר... אסור שבמדינת ישראל, שבה המערכת הביטחונית היא גם מהות קיומית וגם אתוס, יתערער האמון בראשי מערכת הביטחון בשל מסכת יחסים בלתי נסבלת עד כדי איבה וחוסר אמון ביניהם, ושהאחריות האישית והשכל הישר לא יגברו על מכשלה זו".
מיכה לינדנשטראוס, שהכין את הדוח על הפרשה, מצא שאשכנזי היה מודע - לפחות חלקית - לפעילותו המתמשכת של ראש לשכתו,
ארז וינר, מול
בועז הרפז במטרה לאסוף מידע על ברק ואנשיו. אשכנזי היה חייב למנוע את הפעילות הזאת מראשיתה ולגדוע אותה כאשר נמשכה, אך לא עשה זאת. הוא גם לא עשה דבר לבירור אמיתותו של מסמך הרפז ובכך תרם להסתבכותה של הפרשה.
היועץ המשפטי
יהודה וינשטיין, אשר באופן פתלתל סגר את התיק הפלילי נגד אשכנזי, ציין שהלה מסר שלוש פעמים ידיעות סודיות ביותר לעיתונאים ולשר שלא היה שותף סוד, שחלקן נגעו לגופי ביטחון אחרים. וינשטיין גם הדגיש, שבהחלטתו אין "כדי להשליך, לשנות או להקהות כהוא זה מקביעותיו הקשות של מבקר המדינה, במישור הערכי והציבורי, על התנהגותם של אשכנזי ווינר, שבוודאי איננה הולמת קצינים כה בכירים בצבא". אדם כזה אינו ראוי ליטול חלק בהנהגת המדינה.
4. ועוד הערה לגבי רשימת לגו: בני גנץ ויאיר לפיד מבקשים מאיתנו לבחור אותם לראשי הממשלה (ברוטציה בעייתית בפני עצמה: מנהיגות על תנאי לתקופה מוגבלת) בלא שהם העמידו את עצמם לבחירה בידי מפלגותיהם. השניים שולטים בצורה דיקטטורית בשתי המפלגות, קובעים לבדם את הרכב הרשימות ואינם נתונים למרותו של איש. אשכנזי, כפי שקבע מבקר המדינה, לא כיבד את מרותו של הדרג המדיני. נתניהו, עם כל שליטתו בליכוד, לפחות מתמודד על ראשות המפלגה, שמועמדיה לכנסת נבחרים בפריימריז. אני לא רוצה דיקטטורים בראש המדינה.
5. לליכוד יש יתרון משמעותי על פני לגו: מערכת מפלגתית משומנת, עם רבבות חברים ופעילים בעשרות סניפים בכל הארץ. יש לזה חשיבות רבה בארגון התעמולה ערב הבחירות ובהבאת המצביעים לקלפיות. אם הבחירות יהיו צמודות כפי שהן מצטיירות, זה יכול להיות הגורם המכריע.
5. הדבר הכי חשוב שצריך לזכור הוא, שבפועל הבחירות מוכרעות על-ידי גודל הגושים. וכאן הסקרים - אם נאמין להם, וכבר עמדתי יותר מפעם אחת על הבעייתיות הרבה שלהם - מלמדים על שוויון בין הימין לבין השמאל-מרכז (וממש אסור להתרשם מהסקרים של הימים הקרובים, שיתנו ללגו 38-25-32 מנדטים; זה יהיה רק אפקט תקשורתי חולף). אלא שיש הבדל מהותי בין שני הגושים: השמאל-מרכז חייב את 15-12 המנדטים הצפויים של המפלגות הערביות.
מדובר במפלגות הדוגלות בהשמדתה של ישראל כמדינה יהודית, ואשר הצמיחו מקרבן בוגדים ותומכי טרור כמו
עזמי בשארה,
באסל גטאס ו
חנין זועבי. לכן, הן יכולות להיות לכל היותר תומכות מבחוץ של ממשלה, שתישען בפועל על 50-45 חברי כנסת. זה לא רק מתכון לוויתורים חמורים ביותר והרסניים למי שרוצים להשמיד את המדינה היהודית, אלא גם לחוסר יציבות פוליטי כרוני ואולי גם לבחירות נוספות בתוך שנה. ואולי - וממש לא ניפול מהכסא אם זה יקרה - תוצאות כאלו יובילו לממשלת אחדות ליכוד-לגו.
יהיה זה לגיטימי מבחינת השמאל-מרכז ליצור גוש חוסם נגד נתניהו והימין. מי שאין לו רוב של 61 חברי כנסת, אינו יכול להקים ממשלה - ודאי שלא ממשלה יציבה. לכן, המאבק עשוי להיות על אותם שניים-שלושה חברי כנסת היכולים לתת לימין רוב להקים ממשלה. בהקשר הזה, ייתכן שבסופו של דבר יתברר שהאיחוד שבאמת הכריע את הבחירות היה זה של
הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית, אשר מנע אובדן של רבבות קולות.
