פרקליטות שיש לה מדינה

יואב יצחק חשף השבוע, כי בפני נציב הביקורת על הפרקליטות, דוד רוזן, מונחת מזה שנה תלונה ולפיה פרקליט המדינה, שי ניצן, טרפד חקירה בנוגע ליחסיו האינטימיים לכאורה של המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו עם קצינת משטרה. ולמה זה שוכב שנה אצל רוזן? משום שניצן טען שאינו יכול להתפנות לענות לשאלותיו של רוזן, בנימוק שהוא עסוק בתיקי בנימין נתניהו. קודם כל, מאחר שעסקינן בשקרן פתולוגי וחסר מעצורים, המשקר אפילו על פסק דין של בית המשפט העליון ועל ניירות שהוא עצמו חתום עליהם, אי-אפשר להאמין לאף מילה של ניצן. שנית, רוזן צריך היה להשיב לניצן בדיוק בצורה בה השיבה הפרקליטות לעורכי דינו של נתניהו: אנחנו פועלים לפי סדר עבודה קבוע מראש והתפתחויות חיצוניות אינן מענייננו. זה שניצן עסוק – זאת לא בעיה של רוזן, שיש לו סדר עבודה וצריך להכריע בתלונות תוך פרק זמן סביר. שלישית, וזה העיקר: התחמקותו של ניצן ממתן מענה ענייני היא חלק מהתנהלותה הקבועה של הפרקליטות, ולפיה לוחות זמנים והוראות חיצוניות אינם מחייבים אותה. כבר הזכרתי כמה פעמים את המקרה בו שמעתי את מרים נאור, ממש לא מן השופטים הוותרנים שהיו במחוזותינו, אומרת לנציג הפרקליטות בשילוב של כעס ויאוש: יקרה פעם שתעמדו בזמנים?! קל וחומר כאשר מדובר בנציבות הביקורת, שניצן עשה ועושה כל שביכולתו כדי לטרפד ולגמד אותה. רוזן היה צריך להודיע לניצן: יש לך כך וכך ימים/שבועות לענות לי. אם אינך מוסר תשובה מלאה – אני מוציא החלטה על סמך החומר שלפני. ונזכיר שוב: מדובר בשנה, הרבה לפני הדיונים האינטנסיביים בתיקי נתניהו. ואם כבר, אזי חשוב לבדוק עכשיו, דווקא עכשיו, האם מי ששותף להכרעה בתיקי ראש הממשלה, ביצע בעצמו עבירות או כשלים. אבל רוזן לא עשה דבר, כחלק ממדיניות פשרנית תמוהה שהוא מגלה כלפי הפרקליטות (בניגוד ליד הקשה שלו כלפי המשטרה). וכאשר איש אינו יכול לדרוש מניצן דין וחשבון – כידוע, גם אי-אפשר לפטר אותו – התוצאה היא פרקליט מדינה שמעשיו צריכים להדיר שינה מעיני כולנו.

עוד השבוע: בית המשפט העליון הורה לפרקליטות להעביר לסניגוריהם של נאשמים ברצח את עיקרי הנהלים שלה בנושא הפעלת המדובבים, כדי שיוכלו לבחון האם הם קוימו בנוגע לאחד מהנאשמים. זה הגיע עד לעליון, משום שבמחוזי העדיפה הפרקליטות לחזור בה מכתב האישום, כדי שלא למלא אחרי הוראת בית המשפט למסור את המידע. עצם המצב הזה מעורר תדהמה. בואו נציג אותו שוב: אדם מואשם ברצח, וראיה מרכזית נגדו היא הודאתו בפני מדובב. ההגנה מבקשת לדעת האם המדובב הופעל כיאות, או שמא – כפי שנפסק לא פחות משלוש פעמים בחודשים האחרונים, כולל בשני תיקי רצח – מדובר היה בשימוש פסול בכלי זה, שהוא בעייתי מלכתחילה. הפרקליטות משיבה: לא רוצה, זה חומר סודי. במילים אחרות: הנאשם עלול ללכת למאסר עולם, מבלי שבית המשפט יידע האם ההודאה התקבלה ממנו בצורה תקינה או לא. מעבר לחומרה בה יש לראות את המצב הנקודתי הזה – הפרקליטות מנסה להסתיר ראיות בתיק רצח – הוא גם משקף התנהלות הרבה יותר רחבה של הפרקליטות. לעיתים קרובות מדי נדמה, כאילו הפרקליטות סבורה שבית המשפט הוא שלוחה שלה, ושחובתו לעשות מה שהיא אומרת לו. צריך היה להגיע עד בית המשפט העליון, כדי שהוא יאמר את מה שצריך להיות מובן מאליו: הפרקליטות חייבת לציית להחלטות שיפוטיות.

ועוד אירוע השבוע: הסדר הטיעון עם ראאד רושרוש, אשר רוצץ את גולגולתה של בת-זוגו, תהילה נגר. למרות שהאיש הואשם ברצח, הפרקליטות סגרה איתו הסדר טיעון על הריגה. הנימוק – כרגיל: קשיים ראייתיים. אז הנה כמה הערות בנושא הזה. • המילים "קשיים ראייתיים" הן נוסחת הקסם של התביעה כדי להצדיק הסדרי טיעון. הגיע הזמן שבתי המשפט ידרשו פירוט, במיוחד בתיקים חמורים, כדי שיוכלו לדעת האם מדובר בקושי אמיתי או בפברוק שמטרתו להצדיק את ההסדר. • במקרה של רושרוש נטען, כי המשטרה לא נטלה מיד מזירת הרצח את האבן בה השתמש וכי היא לא בדקה את המצלמה במכוניתו. זה לא "כשל"; אלו רשלנות וחובבנות שלא ייאמנו, במיוחד בתיק רצח. אבל הפרקליטות מורחת את זה, ומובן שאיש לא ישלם את המחיר – פרט למשפחתה האבלה של נגר המנוחה. • חוק העונשין קובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יואשם בהריגה". שמישהו יסביר לי איך ריצוץ גולגולת באבן הוא "מעשה או מחדל אסור" ולא רצח בכוונה תחילה. • כל נושא הסדרי הטיעון אינו מעוגן בחקיקה, אלא בהוראות של היועץ המשפטי לממשלה ובנהלים של הפרקליטות. ברור לגמרי למה אין חקיקה כזאת: כי היא עלולה למנוע מהפרקליטות להגיע להסדרים שערורייתיים. • הגיע הזמן לחשוב בצורה מקיפה על ההלכה המחייבת את בתי המשפט לאמץ הסדרי טיעון. צריך לאזן בין העובדה שהם מהווים כורח, ואולי אף רע הכרחי, לבין מניעת הפיכתם של בתי המשפט לחותמת גומי, כאשר הפרקליטות היא שקובעת מה יהיה סעיף האישום ומה יהיה העונש (ואגב כך גם קובעת רף ענישה נמוך).

"אתם זוכרים שזה חומר שההגנה קיבלה רק בעקבות הערעור לעליון", עוקץ מדי פעם – במילים אלו או דומותיהן – השופט משה סובל את ספסל התביעה במשפט רונאל פישר. כמעט ארבע שנים אחרי הגשת כתב האישום באחד מתיקי הדגל של המחלקה לחקירות שוטרים, טרם הסתיימה מסירת חומרי החקירה להגנה. הצדדים ממשיכים לשבת יום-יומיים בשבוע על רבבות המסרונים וההודעות שהופקו מהטלפון של ערן מלכה, ואשר את קיומם הסתירו חוקרי מח"ש אפילו מן התובעים במחלקה עצמה. לצד זאת, לא מעט חומרי חקירה אכן נמסרו לתביעה רק בהוראתו של בית המשפט העליון, כפי שמציין סובל. השאלה מהם חומרי חקירה רלוונטיים, היא מן המסובכות שבמשפט הפלילי. החוק אינו מגדיר זאת, ובתי המשפט לא הצליחו עד היום לתת מענה כולל והגדרות רוחביות. מצד אחד, יש לנהל את המשפט בצורה יעילה ולא לאפשר לנאשם לצאת למסע דיג – ודאי בתיקים גדולים ועמוסי מסמכים. מצד שני, כמאמרו האלמותי של הנשיא יצחק אולשן, "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר", ומי יודע איזו תועלת יפיק ממסמך נידח כלשהו. הרושם הוא, שהפרקליטות עושה את המקסימום כדי לתת להגנה את המינימום. ראשיה מדברים גבוהה-גבוהה על כך שהצדק בראש מעייניהם ושבניגוד לעורכי דין פרטים אין הם רוצים לנצח בכל תיק, אבל המעשים בשטח מוכיחים את ההפך. משפט פישר הוא דוגמה מובהקת.

יש מקרים בהם הפרקליטות עושה דברים עוד יותר גרועים מאשר אי-מסירת חומרי חקירה: היא משתמשת בראיות פסולות. נניח בצד את המצב החמור, בו המשטרה מבצעת חיפושים בלתי חוקיים ותרגילי חקירה אסורים ותשאולים בלתי מתועדים; זה נושא לפעם אחרת. כאן השאלה היא: איך לכל הרוחות מעזה הפרקליטות להגיש את הראיות הללו לבית המשפט?! האם עיניהם של התובעים עיוורות מלראות ואוזניהם אטומות מלשמוע את הפסיקה העקבית בנוגע לראיות כאלו? או שמא הם כל כך רוצים להרשיע, עד שהם מהמרים על האפשרות שהראיות איכשהו בכל זאת יוכשרו? ובמילים אחרות: האם הם חובבניים עד זרא או זדוניים עד אימה? השאלות הללו הן אולי גם מענה לשתיים מן הנקודות שהעליתי בשורות הקודמות. הן מסבירות מדוע הפרקליטות עמדה על רגליה האחוריות כדי שלא למסור את נוהלי המדובבים – כי זה עלול לגלות שהפעלתם הייתה פסולה. הן מסבירות את הנהירה להסדרי טיעון – כי זה מונע את הצורך להתמודד עם ראיות פסולות ואת הסכנה שבית המשפט יוקיע את התנהגות הרשויות. צדק? משפט הוגן? מניעת עיוות דין? אל תבלבלו את המוח.

לאור כל אלו, מתגמד לכאורה המעשה החמור של דוברות משרד המשפטים עליו הצבענו השבוע: מחיקת שמותיהם של מתלוננים מגזר הדין בפרשת עוקץ האינסטלטורים. מה זה כמה קווים שחורים לעומת פרקליט מדינה שמשבש חקירה נגדו, הפעלת בעייתית של מדובבים, הסדרי טיעון מפוקפקים, מניעת חומרי חקירה והגשת ראיות פסולות. אכן כן, אך מן הראוי להסתכל על המעשה הזה דווקא בהקשר של ההתנהגות החמורה יותר. איש אינו רשאי לגעת בנייר היוצא מתחת ידיו של בית המשפט. אפילו הוא עצמו כפוף לנהלים, גם אם מדובר רק בטעות דפוס. קל וחומר, שלצדדים אסור לשנות אפילו פסיק. אבל דוברי הפרקליטות החליטו, שמותר להם להפיץ לתקשורת נוסח משלהם של פסק הדין. נכון, מדובר "רק" במחיקת שמות; אבל למה לא להשמיט למשל ביקורת על הפרקליטות? וכבר היו דברים מעולם: לחץ מוצלח על שופט, שהביא למחיקת שמה של דפנה אברמוביץ, שהסתירה ראיות בתיק פדופיליה ושיקרה לבית המשפט. ולמה לעצור כאן? אם זה הלך הרוח, מה ימנע מדוברי הפרקליטות – שבראשה עומד כאמור שקרן חסר מעצורים – להפיץ נוסח מטעה בעליל של פסק דין? זהו רק תסמין נוסף לבעיות החמורות, העומדות ביסוד ההתנהגות הפסולה של הפרקליטות: שכרון כוח, ידיעה שאיש לא יעשה להם דבר, שחצנות כלפי בתי המשפט, זלזול בזכויות נאשמים, התעלמות מכללי אתיקה והתנהגות בסיסיים, צפצוף על הציבור והתייחסות אל החוק כהמלצה בלבד. כאשר את כל זה עושה הגוף המרכזי המופקד על אכיפת שלטון החוק, זה עוד יותר גרוע ועוד יותר חמור ועוד יותר מסוכן מאשר ארגון פשיעה.