1. מותר לנחש, שהמשפטים שהכי עצבנו את בנימין (ושרה?) נתניהו בהחלטתה של ועדת ההיתרים, המונעת ממנו לקבל תרומות למימון הגנתו, הם אלה: "על שר עתיר נכסים לממן את הגנתו ממשאביו העצמיים תחילה וגם לגבי שר בעל פחות נכסים ייבדק תחילה שאיננו מסוגל לממן את הנדרש ממקורותיו. מהצהרות ההון שמגיש המבקש עולה שהמבקש הוא אדם אמיד. הוא נדרש אפוא להוכיח, בהתאם להחלטות הקודמות של הוועדה, כי מיצה את יכולותיו למימון עצמי בטרם יפנה לתרומות".
לא נתפלא, אם נתניהו נדהם/מו באמת ובתמים. להוציא כסף מהכיס?! איזה כיס? איפה יש ארנק? מה זה לשלם? עשר שנים של ראשות
ממשלה, בהן כל הצרכים - החל ממגורים, דרך אוכל וכלה בכביסה - ממומנים בידי המדינה, יוצרים הרגל שקשה להיפטר ממנו, או לפחות לדעת מתי הוא אינו תקף. ונחזור בסיומם של הדברים לעוד היבט של נקודה זו.
2. המשפט שהכי הדהים אותי הקטן היה, שנתניהו קיבל "סיגרים ושתיים-שלוש חליפות" מידידו ושותפו (לדירת הוריו) ספנסר פרטרידג'. בצדק שואלת הוועדה, האם נתניהו אינו יכול לקנות בעצמו חליפות, ובצדק היא מורה להחזיר אותן או את תמורתן. גם אם זה חוקי - וספק אם אין כאן עבירה לכל הפחות על חוק המתנות - הסירחון המוסרי-התנהגותי הוא העולה השמימה.
הוועדה אינה אומרת מתי קיבל נתניהו את החליפות. אם זה היה בשנתיים האחרונות, בעיצומן של החקירות נגדו - הרי שמדובר בהתנהגות שעל גבול הפסיכוזה. ואם זה היה קודם - מדובר בעוד הוכחה לאופי הקמצני והנהנתי של נתניהו. ונא לזכור, שהחליפות הללו נחשפו בידי נתניהו עצמו בבקשתו לקבל מפרטרידג' עד מיליון דולר להגנתו. מי יודע מה עוד קיבל נתניהו מאנשים אחרים, שאינו נאלץ לגלות.
3. יהיה מי שיטען: החליפות הללו משמשות את נתניהו כראש הממשלה. תשובתי: לא משנה. אם הוא סבור שעליו לרכוש יותר ביגוד מכפי שהמדינה מקציבה לו, ייכבד ויבקש זאת. ואל תגידו לי שמיד יתנפלו עליו; זה נכון, אבל לנהנתנות של בני הזוג יש חלק ניכר בכך שכל הוצאה שלהם, כולל מוצדקת (ע"ע המטוס), מתקבלת בחשדנות ובביקורתיות. ואילו לגבי הסיגרים אין שום הצדקה: זה דבר פרטי לחלוטין, בעל סממנים מובהקים של - סליחה על הביטוי - פלצנות.
4. התגובה של נתניהו להחלטת הוועדה, אולי חמורה עוד יותר מהתנהגותו כפי שבאה בה לידי ביטוי (כולל קבלת מיליון שקל בלא אישור ובלא דיווח). לשיטתו, ההחלטה היא חלק מ"המטרה להקים ממשלת שמאל של לפיד-גנץ". כל מי שמעט שכל בקודקודו אמור להבין שאין שום קשר בין הדברים. איש אינו יודע מה הנטיות הפוליטיות של חברי הוועדה, והיא חוזרת על החלטה שניתנה לפני שהבחירות הוקדמו.
נתניהו מכוון כאן לבייס שלו, שלרוב אינו מצטיין במחשבה עמוקה ובהתייחסות לעובדות. נתניהו רוצה להיות קורבן ונרדף, כי זה מה שלדעתו יסייע לו בבחירות. מעניין איך הוא יציג את זה, לצד רצונו להיות מר ביטחון שישראל לא תשרוד בלעדיו. ללוי אשכול היה ביטוי מתאים: "שמשון דער נעבעכדיקער" - שמעון המסכן.
5. לצד זאת, כדאי לשים לב לכמה נושאים עקרוניים בהם לנתניהו יש טיעונים מוצדקים. יש בעיה בכך שהמדינה - בכובע זה או אחר - מגבילה את המשאבים שעומדים לרשותו של חשוד/נאשם כדי להגן על עצמו. מדובר במעשה של כמעט יום-יום: המדינה תופסת רכוש שלדעתה הושג בעבירה או בהלבנת הון, לעיתים כמעט את כל רכושו או לפחות רכושו הנזיל של החשוד/הנאשם, וכעת אין לו דרך לממן את הגנתו. זו הסיבה לכך שגם
שולה זקן וגם
רונאל פישר נזקקו לשירותי הסניגוריה הציבורית - דהיינו לקופת המדינה (מצב אבסורדי כשלעצמו).
במקרה של נתניהו, מדובר במגה-תיק שניהולו - אם יוגש כצפוי כתב אישום - יעלה מיליוני דולרים.
יואב יצחק חשף בזמנו, כי הונו של נתניהו מסתכם ב-12 מיליון דולר. אין זה סביר לדרוש מאיש לממש אחוזים משמעותיים מרכושו, כדי לממש את זכותו הטבעית והיסודית להתגונן בבית המשפט. בעוד למדינה אין מגבלות תקציביות, היא יכולה להטות משפט בכך שתמנע מן הנאשם את ההגנה הטובה ביותר.
הוועדה מתייחסת לכך באמירה בעייתית: מאחר שהמדינה מייצגת את האינטרס הציבורי, סביר להניח שיהיו לה יותר אמצעים. עם כל הכבוד, זוהי אמירה שגויה ופסולה. האינטרס הציבורי האמיתי הוא משפט צדק, בו האשם מורשע והזכאי מזוכה. לשיטתה של הוועדה, מגיע למדינה יותר כוח - גם במחיר אפשרי של הרשעות שווא. זוהי חשיבה מסוכנת, שאינה הולמת מדינה דמוקרטית.
6. בעיה נוספת היא מעורבותו של
אביחי מנדלבליט בתהליך. הוא גם חיווה את דעתו על בקשתו של נתניהו, וגם היה זה שלמעשה קבע שכעת עליו להחזיר מיליון שקל לבן-דודו נתן מיליקובסקי. מנדלבליט עשה זאת בכובעו כיועץ המשפטי, בעוד בכובעו כראש התביעה - הוא יחליט האם להעמיד לדין את נתניהו. במילים אחרות: התובע מתערב במימון הגנתו של הנאשם. אם זה לא
ניגוד עניינים, אני לא יודע מה כן.
7. הדרך הנכונה היא באמצע: לקבוע שנתניהו חייב לממן בעצמו את הגנתו עד לשיעור סביר מתוך הונו (תוך בדיקה כמה ממנו נזיל), ולאפשר לו לגייס תרומות מעבר לכך, תוך יצירת מנגנון שיבטיח שאין המדובר בטובות הנאה. ויש גם מקום להסדיר אחת ולתמיד את הנושא, לאור הריבוי המצער של אישי הציבור העומדים לדין.
8. נסיים בנושא בו פתחנו: התנהגותו של נתניהו. גם יריביו מודים, שמדובר באדם מוכשר ביותר, בעל יכולות שכליות יוצאות דופן בקנה מידה עולמי. הבעיה עם נתניהו היא באופיו, ששחצנות ונהנתנות הן מהקווים הבולטים ביותר בו. אחרי עשר שנים בשלטון, נתניהו כנראה פיתח עוד קו - שהוא מסוכן במיוחד: תפיסת "מגיע לי".
שכרו של ראש ממשלת ישראל אכן רחוק מלהיות הולם. מדובר בכ-50,000 שקל ברוטו, כאשר הנטו הוא בערך מחצית. נכון שיש לו דיור ומזון ורכב והוצאות, אבל עדיין מדובר בשכר נמוך מזה של בעלי יכולת סחיטה בשירות הציבורי, ובוודאי הרחק מזה של מנהלים במגזר הפרטי. כאשר זה השכר מצד אחד ואלו החובות והבעיות מצד שני, קל מאוד להתחיל לחשוב שלממלא המשרה מגיעה "השלמת הכנסה".
זהו הלך הרוח שלרוב מוביל לשחיתות ומעילות, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי: לא מתגמלים אותי כראוי, לא מעריכים את מה שאני עושה, אחרים עובדים פחות ומקבלים יותר. האם נתניהו עבר את הגבול המפריד בין מגעיל לבין פלילי? את זה נדע אם וכאשר יועמד לדין. דבר אחר ברור: הוא עמוק בטריטוריה של המגעיל.
