לצד כל המחזות רבי המשתתפים, התנועה, וה"הו-הא" - המחזה בו רק 3 משתתפים שכתבה נועה לזר-קינן לוכד את הצופה בכל גיל, בהתמקדות שלו בנפתולי נפשה של הגיבורה: אגנס, העוברת כהרף עין ממצב צבירה עכשווי למצבי זכרון העבר, לאי יכולת זיהוי מי שלפניה, והצורך של בעלה האוהב ברטוד לסעוד אותה, ולהיות התומך היחיד והעיקרי בשלב הכה קריטי בחייה. תיאטרון הבימה צולח את המשימה בטיפול בנושא שלאחרונה הועלה בתיאטרונים אחרים, בהצלחה הגדולה ביותר. במקום ללעוג למי שזכרונו אבד, ונקלע לסיטואציות מוזרות, אם לא אי-נעימות למי שמולו, המחזה של נועה לזר-קינן מתייחס בהמון אהבה לאשה היפה והמלאה קסם נשי אגנס (טטיאנה קנליס-אוליאר בשיא הבשלות של משחקה הנפלא), בהמון הבנה, כמי שלמדה אנתרופולוגיה, ומעצם גישתה הכה הומנית. ממש נפלא לראות את דב רייזר (השחקן הוותיק והכה מנוסה ממשך שנותיו בתיאטרון הלאומי הבימה), כיצד הוא מתמודד בתור הבעל, ברטוד, עם השינויים במצבי הזיכרון של רעיתו האהובה. כיצד הוא אמור להתמודד עם אי-הכרתה מיהו, או עם המחשבה שלה שהוא האהוב שהיה לה, או שחלמה שהיה... העליות והמורדות הנפשיים במצבי הרוח של האישה, מטלטלים את הבעל ואת הקהל בסחרחורת רגשות, שאמורים להיות בעלי הבנה, רגישות ואינטליגנציה כאחד לכדי פגישה עם מעמדים לא רגילים, שלא כל אחד נתקל בהם. אם כי רבים מהקשישים "זוכים" לנגיעה כזו או אחרת מנגע זה. או בין אם מהיכרות מיקרים שקרו לאחד מהוריהם, או קרוביהם, ובין אם הם חפים מכל ידע בנושא. מכל מקום, זוהי בעיה הנובעת בשל התארכות החיים בעולם כולו, ואיבוד הזיכרון הוא רק אחד הצדדים הנפגעים, גם בלי להיות חולים במחלת לב או בסרטן. זהו נגע שאין מה לעשות מולו, ורק ההבנה, הרגישות ובעיקר - האהבה, הם שמחזיקים את האדם המתמודד עם הבעיה של בן או בת זוגו, ושבעטיה החיים יכולים עוד להימשך ככל האפשר. הצגת "ברטוד ואגנס" הכתובה בהמון טוב טעם, ברגש, לא כבדיחה, גם אם שזור בה פה ושם חיוך העולה על שפתי הצופים. אין היא טרגדיה, אלא הארה על דרך ההתמודדות של אנשים עם לב כלפי בן זוגם שזכרונם בוגד בהם. מחזה יפהפה, בביצוע שלושה שחקנים מעולים שבמעולים: דב רייזר שהתפקיד הולם כה יפה את אישיותו המעודנת והרגישה; טטיאנה קנליס אוליאר שכה מקסימה אפילו במצבים מביכים שכאלה; ומיקי פלג רוטשטיין המצוינת כבתם של הזוג, הכה רבגונית, שכל תפקיד באשר הוא, מתאים לה ככפפה. ובימויה של דפנה זילברג כנראה משתלב היטב עם אישיותם של שלושת השחקנים בתוך המארג היפהפה שבנתה נועה לזר-קינן במחזה. עיצוב התפאורה המוקפד והסטייליסטי של שי אהרון, עיצוב התלבושות האלגנטי של ארנה ברנס- שמעוני והמוזיקה שערך אהוד פרידמן עם התאורה הטובה של דניה זמר משלימים את היצירה הענוגה, המקסימה והחוויתית של הצגת "ברטוד ואגנס". וכה לחי לכוחה של האהבה, הנצחית.