רחל שדה חן מבקשת שוב את ארץ אהבתה

"עורי עור! עוּרי עוּר! עורי עור! עוּרי עוּר מולֶדֶת אהובה, מולֶדֶת אהובה"... כך למדנו כשהיינו ילדים, כך חינכו אותנו לאהבת הארץ בשיעורי זמרה, ומי שחווה את הילדות הזו בשנות החמישים בוודאי זוכר שירים כמו 'על כתף הר פורח' או שיר כמו 'נבנה ארצנו ארץ מולדת'... זמר שאהבנו במיוחד, 'כחול ים המים נאוה ירושלים'... נשוב לרגע לאווירה של אותם ימים, לשיר המדליק של אלתרמן וסמבורסקי: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל אנו אוהבים אותך מולדת בשמחה, בשיר ובעמל..".. למדנו ששירת האהבה לארץ, לנופיה, לעצים היא שירה שנוטעת בנו שמחה, ערכים, אהבה. בימים אלה אנו מציינים חודש למותה של המשוררת רחל שדה חן, שהייתה מחוברת לארץ כעץ לאדמתו. מי שפגש את רחל שדה חן, אכן פגש שירת אהבה לטבע, לעצים, לארץ. רחל שדה חן כתבה כל זאת כי הייתה ילדת הארץ, ילדת טבע. רחל שדה חן נולדה בכפר יחזקאל, שירתה כלוחמת בפלמ"ח. הייתה חיילת במבצע סיני. לפי הביוגרפיה שלה הייתה חובשת קרבית, הקימה בית חולים שדה במהלך המלחמה. שירתה רוויה אהבה לארץ לעם, לנופים. ספריה מעידים על כיוון כתיבתה: עצים זקופים לעד, פרחי שלכת, שמינו, הזעקה. אלה שמות ספרי השירים שלה - ומֵעבר להם הוציאה רחל שדה חן כמה דיסקים: שירים שלה מולחנים, את השירים שרה הזמרת מיכל טל. בשיריה חשנו בגעגועים הנואשים לילדות. מצאנו בשיריה עֶרגה לשירה שכל כולה אהבת חיים, ציונות שורשית, קִרבה לעצים... כי האדם עץ השדה. רחל שדה חן שרה לנו: "ארצי אַת לי אם וּבית ארץ התפוז, השִקמה, הזית". כך שרה רחל שדה חן בשיר שלה 'ארצי', והלב יוצא אל אותם עצים, שסימלו בעינינו את ארץ ישראל, את ההתיישבות הישראלית החדשה. רחל חשה, שזה מקור הכוח של כולנו, את כוחותיה שאבה רחל מאותה ארץ עתיקה: "ארצי, אַת לי מעוז ומבצר ארץ הפריחה ערבות ומדבר". ומאותה ארץ אהובה היא שואבת כוחות להעצים את אהבתה, את האנושיות שבה: "לאהוב עץ אדם לאהוב כך סתם". ובהמשך: "לאהוב גזע כרות אדם נוטה למות". רחל חשה מיד בַּקשר המיוחד בין האדם לעץ. התפיסה 'כי האדם עץ השדה' ליוותה אותה כל חייה, ומי שביקר בביתה ראה אוסף של תצלומי עצים, אוסף של שירים על עצים ואנשים. "עץ בודד במטע נשכח שם לבדו אדם לבדו סובב בעולם". כך שרה רחל בשיר שלה 'עץ ואדם'. בשירֶיה על הארץ ועל העצים, שהם סמל הפריחה שלה והחיוניות שלה, אנו חשים את התפיסה, שליוותה אותה כל הזמן: המולדת וכל מה שהיא נותנת לנו, אלה עיקר החיים. אין לה שירים, שבהם המשוררת מדגישה את הצורך לקבל אהבה מהמולדת. הכיוון הוא חזק יותר: המולֶדֶת היא זו המעניקה חיים ואהבה. כששוחחנו עם רחל שדה חן, ראינו את החינוך הציוני שבּער בה, את התפיסה שינקה מן ההיסטוריה של הארץ, מעֶרכי הציונות, מאותם חלוצים שהיו ספוגים בערכי החלוציות וההשתרשות בקרקע. שיריה ספוגים באהבה לאותם אנשי בראשית מלֵאי להט ורצון לעשיה. מה שמשך אותה לתקופה זו ולכל החלוציות היה, הרגש החזק, שאותם גיבורי ההתיישבות סללו לנו דרך אמתית, נטעו בנו את התרומה שלהם: הם יצרו באהבה כי הייתה בהם אהבה לעם ולמורשתו, הייתה בהם תחושה של יצירה "בראשיתית". רחל שדה חן שרה בערגה: "מי ייתן לי פלח אדמה מי יקטוף לי כלנית אדומה". השיבה לאותם ימים, לאותן תחושות - מחזירה לרחל שדה את תחושת הנעורים - וכך היא מסיימת את השיר שלה שנקרא 'מי ייתן': "מי ייתן ויפציעו שחרים חדשים מי ייתן ואחוש שוב חדוות נעורים". הייתה לה אהבה לארץ, דאגה של אם לאִמה, לבת משפחה. בשיר שלה היא כותבת: "הו ארצי שטופת הדמע או הררַיִך עטופי היֶזע". וכמו אלתרמן שכתב לבתו בדאגה - 'שמרי נפשך' - כך כותבת רחל שדה חן לארץ האהובה: "טיילנו בשבילייך פסענו בשדותייך" ובין השורות בולטת החרדה לגורל הארץ, ליכולת לטייל בה, כשהיא מותקפת לאורך שנות מאבק. כשהיא רואה את גורל העם במאבק הקיומי היא נושאת תפילה, מילות אהבה: "שמרי נפשך, ארצי". שירים רבים היא כותבת על ילדותה, על הוריה, שירי אהבה לאמה היקרה: "אותך לעד לא אשכח רוצה עוד פעם איתך". כך בשיר שלה 'אמא'. שירי הזֶמֶר שכתבה מילאו אותה חיים, ואנו חשים דרך שיריה את הקשר לַדורות המייסדים, שהגיעו לארץ, את הערכתה לנחישותם, את שמחתה היצירה שלהם. דרך מילות שיריה אנו חשים את הקשר ל שיריהם האופטימיים. מהם שאבה רחל תעוזה ואהבת חיים, אהבת מולדת. אנו נזכרים בשירו של יעקב אורלנד משנת 1935: " אנחנו רוצים לאהוב אותך, אמא ובך ואתך פה לחיות". רוח השירים של רחל שדה חן מתחבר בקשר עז לשירם של משה ביק ואברהם לוינסון "אנחנו" - "נבנה ארצנו בכח רצוננו.... נוסיפה כוח עוז נגביר". אל נשכח, ששירים אלה אכן היו מזון רוחני לדורות, ורחל שדה חן חשה, שהיא מצטרפת לגדוד אוהבֵי הארץ. הדיסקים, שהפיקה ובהם שירים שלה מולחנים הזכירו אכן את הכותבים הראשונים, שידעו ליצור שירים בקצב של מרש או מקצב ריקודי, למשל מִקצב הורָה. רחל שדה חן חשה קשר לאותה תקופה, ובשיריה אנו מרגישים שִׂמחה ללכת בעקבותיהם. שירים רבים שלה אכן מדבּרים על הקשר לזֶמֶר העברי, לאותם שירים, שעיצבו בנו את האידיאולוגיה של העבריות, את הקשר לציונות. "כי אני נולדת כאן למרגלות ההר בכפרי הקטן". כך שרה רחל שדה חן בשירה 'כפרי הקטן' - ומרגשות השורות שלה: "לקום יחפה השכם בשחר לרוץ יחפה בעת סער". כך היא ממשיכה לסחוף אותנו באותו שיר, ואנו שבים לאותם ימים, לפעמי הציונות, לשירי החלוצים הזורמים בדמה. כל שיריה הם אכן פסוקים, שמצטרפים לכל אותה שירה של דור מייסדים, שירה שהייתה נטועה בה, שירה שליוותה את חייה ואת אותם חלומות: השאיפה להתגשמות החזון הציוני. כך בשירתה נראה שורות שקשורות לאותה שירה ישנה שיש בה דבקות ברוח העבריות, שירה שיש בה קרבה לאדמה. אנו חשים את הקצב המצטרף לאותם שירים שהיו שירי השיבולת בשדה, שירי הרועים, נופי ארץ ישראל. אילו היה חי היום עוזי חיטמן היה שר לנו כאן את שירו "ארץ הצבר". הייתה בו אותה ערגה שמצאנו בשירת רחל שדה חן, שיבה לאותה שירת הארץ, שירת האהבה לערכים - וכך שר עוזי חיטמן: "היְתה - או לא היְתה אני עוד חי איתה תחזירו לי אותה כמו שהיא היְתה את ארץ הצבָּר". זו הייתה אותה שאיפה שבּערה בלבּה של רחל שדה חן, ובכל מה שכתבה ויצרה ראינו את הרצון לשוב לאותה ארץ, לאותם נעורים, וכל כולה געגועים לאָרץ שהייתה, לאותם רגשות תמימים, לאותם ערכים פשוטים. מפגש עם שירת רחל שדה חן הוא מפגש של אהבה. כשאנו שבים וקוראים בשיריה אנו רוצים להחזיר לנו את האהבה הזו, ויחד עם רחל שדה חן נמשיך את הרוח הזו, שידענו לשיר אותה. שיר שמבטא תחושה זו, וליווה אותנוה או השיר של אהוד מנור: 'אין לי ארץ אחרת'...אותה ארץ, שעליה כתב אהוד מנור במילים הקסומות, "ללכת שבי אחריך". - בשיר האהבה הקסום הזה, ידענו לשיר איתו על "ארץ של חלב מרור ודבש". יחד עם רחל שדה חן ושיריה ננסה להחזיר לנו אותה אהבת ארץ, אותו קשר לעצי השדה, כדי שנשוב שוב לאותה מולדת שלנו, שנוכל לכתוב לה שירי אהבה, לחוש כיצד מתוך רגביה וחייה אנו מקבלים מטענים של שמחה ושל אופטימיות והרבה ערכים.