ספרה של איילת גונדר-גושן שנכתב על החבר׳ה הטובים שעשו את הפעולות המחתרתיות, רכשו נשק והחביאוהו, בהכנה למלחמת העצמאות שתבוא, הפך למחזה שכתבו בעלה - יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין, שאך ביים את ההצגה. ת׳ בית לסין מתאפיין בזיקה למחזאות ישראלית עם שורשים בעברנו, ומחזק את הקשר לשורשים אלה. גם אם במחיר חשיפת כשלים ומהמורות שהיו בדרך. הסיפור הפעם על חבורת גברים ישראלים צעירים רווקים, שנשלחו לאירופה בימי המנדט הבריטי (שאסר על רוב האנשים לעלות לארץ) - וזאת, כדי שיינשאו לרווקות יהודיות שניצלו מהשואה, בנישואים פיקטיביים. וכך תוכלנה לעלות באופן חוקי כנשואות, ומיד בבואן - להתגרש ולחיות כרצונן. על-רקע הסיפור התמים, המתוק והכמעט סכריני, מבצבצים גילויים על האמת שמאחורי הקלעים: על כך שכל הגיבורים ההירואים ששמותיהם הפכו בהמשך לשמות רחובות בארצנו - היו בעצם רק בני אנוש. על כל חולשותיהם - הניאוף ואהבת העילוסים בדיר הפרות עם נשות החברים האחרים; התאוות שגרמו להרבה פשלות במבצעים צבאים שלאו-דווקא נפרשו בהצגה זו, אך קיימים כחלק מהעבר שלנו; ועל עוד אלמנטים שלא ידענו ומתגלים בסיפור המחזה. כך שהנרטיב התמים לכאורה במחזה, שנתמך בתפאורה הנפלאה של פולינה אדמוב, המדמה תיאטרון בובות, דבר סמלי אף הוא - הנרטיב הזה בעצם ספוג ביקורת על המיתוסים שאכלנו עשרות שנים וגדלנו עליהם. כדי להימנע מתביעות מצד כאלה הנזכרים ללא שמם האמיתי - אין שמות הישוב בו הם גרים, או שם ה"ארגון" ננקבים בהצגה. האם הכוונה לאצ"ל, לח"י או להגנה? למעשה, זה לא משנה. העיקר זה המסר. והמסר חזק מאד, הודות לבימוי המצוין של עירד רובינשטיין, שלכאורה עשוי בסגנון מיושן ורומנטי, המתאים לרוח העלילה בתחילתה, אך מגיע לשיאו בסצינת הסיום - כשגיבור המחזה, מרקוביץ׳, הופך בעת הקרב מאדם עלוב, נמושה שכולם מנצלים אותו, לגיבור-על. את התנועה המופלאה בקרב ובשאר ההצגה עיצב עמית זמיר הכה יצירתי. מרקוביץ׳ מתעלה על עצמו, ונפצע כשתחת האש הוא יוצא ללקט את כל מכתבי האהבה של חבריו ההרוגים שנותרו בשטח הקרב.. כשהוא שוכב פצוע וראשו חבוש כולו, פוגשת אותו האחות, אשתו בלה שנישא לה באירופה, וסירב להתגרש ממנה. בלה לא מזהה את הבעל שתיעבה ורצתה להתגרש ממנו, אך מתאהבת בו מבלי לראות את פניו. הקטע הזה מאוד מרטיט תוך המחשת השינוי בקולו ואישיותו של הגיבור, ומהווה את תמציתו של כל המחזה, ובו כל היופי וסיכום הרגשות שניתן להכיל במקרה שכזה. תום חגי כמרקוביץ׳, שרק בלילה שלאחר קרבות, בבית החולים, אשתו מגלה מיהו באמת - את הפיכתו מנמושה לגבר אמיתי - יוצר תפקיד לא פשוט הנשען על יכולת משחקו הרבגונית, וכובש את הלב. כך גם אגם רודברג כ-בלה היפה והנוגעת ללב, הממחישה יפה את כל עושר הרגשות שלה כלפיו - במעבר מהקיצוניות האחת לשניה. שאר הדמויות שכה מחוברות לדרמה שמאחורי הקלעים של המושבניקים (חס וחלילה להזכיר "קיבוצים") ובנות זוגם - היא אנה דוברוביצקי היפהפיה, כ-סוניה, אשתו של יובל ינאי הענק, המטיל חיתיתו כל החברים, אך למעשה לא יכול לשנות את המצב של עקרותו. חברתו סוניה כה אוהבת אותו, גם כשהוא נפרד ונוסע לאירופה למשימת הנישואים הפיקטיביים, כך שכדי למצק את הקשר ביניהם היא מחליטה להתעבר בידי מפקד ה"ארגון", קובי פרג׳ המצוין לתפקיד בשליטתו בכולם, מלבד בתאוותיו. אנה דוברוביצקי היא הגראנד-דאמה של ההצגה ובכלל בבית לסין, ביכולת משחקה הכה מגובש, מרשים וחודר ללב כל אחד. עירד רובינשטיין הבימאי השכיל להעשיר את ההצגה בשלל שחקנים צעירים מעולים, הממלאים כל אחד כמה תפקידים בהצלחה רבה. כך בולט בכשרונו הבלתי מוגבל חן חנסון שבשנה שעברה גילם בבית צבי את טוביה החולב ב"כנר על הגג" וכן את איוב במחזהו של חנוך לוין - והפעם הוא כה מרשים כקצב, כרופא, והכי משעשע כרב המשיא ומגרש את הזוגות - קטע הצוחק על הרבנים בכלל; וכמו-כן כחייל וכקצין בריטי במיבטא אנגלי. אין גבול לכשרונותיו.. כך בולט ומרשים גם דור ברנס כמשורר, "המכוש" בו מאוהבת בלה; כשלצידו תומר יוסף, שניהם כשני בריונים; וכן דניה לנדסברג היפה, ועוד כמה מבוגרי ביה"ס למשחק גודמן המצוין מבאר שבע: יעקב סולטוב, מור בן דוד ושחר כספי. כולם רעננים, ממלאים תפקידים מגוונים ומעשירים את הסיפור בצבעיהם השונים. הצגת "לילה אחד, מרקוביץ׳" שפירוש שמה מסתבר רק לקראת הסוף, שובה את הלב בנוסטלגיה של כולנו לעבר שלא חווינו, וממלאה חלק חשוב בחשיפת החורים בידיעה שלנו על מה באמת היה שם. מקסים, עשוי היטב ולא קיטשי כמו שנדמה מלכאורה. כי הכל ערכי, מכוון וסימבולי. ומכאן הקשר למה שאנו אנו נחשפים וחווים בימים אלה, כשהצעיפים שכיסו את האמת נופלים, ולפתע הגיבורים מתגלים על כל מה שהוסתר מעינינו. בלי כחל ושרק.