בתקופת המנדט הבריטי היה שיעורם היחסי של הבדואים (מיעוט נודד) בכלל האוכלוסייה בין 6.5 - 13.5 אחוז. בשנת 1947 עמד מספר הנפשות (בהערכה) על כ-90-70 אלף, שהם כשבעה-תשעה אחוז מכלל האוכלוסייה. להלן פירוט קצר על שבטי הנגב/סיני בתקופת המחקר של המאמר: התראבין - קואליציה של עשרים שבטים. שלושה מהג'ראוין; אבוא-יחיא; חסנאת אבו-ד'באח; אבו-סתה; אבו אלח'צין; אבו-שלהוב; אבו-חתלה; אבו-בכרה; אבו-עמרה; ארל-זריעי; אל-עמור; אבו-צהיבן; אל נבעאת; אל-צופי; אבו עאדרה; אבו-צוצין; אל-קצאר; ווחידאת תראבין. מרחב נדידתם השתרע ממערב לבאר-שבע עד לגבול סיני. בשנת 1945 מנה המטה כ-20,875 נפש. מטה העזאזמה (היריב) היה מורכב באותה עת מעשרה שבטים: זרבה; סואח'נה; סראחין; צביחאת; עציאת; פראג'ין; מסעודיין; מריעאת; מוחמדיין וצבחיין. עשרה שבטים אלו נדדו מדרום לבאר שבע ברחבי הנגב המזרחי. הקואליציה שלהם מנתה יותר מ-11,500 נפש. בנגב נדדו מטות נוספים מלבד שני הגדולים. כך למשל מטה התיאהא שהורכב מ-26 שבטים, נדד ממזרח לבאר-שבע עד ים המלח ומנה יותר מ-17,500 נפש. אליהם נוספו מטה החנאג'רה שנדד ממזרח לעזה; מטה הג'באראת שנדד ממזרח לעזה; מטה העיידין שבניו נדדו בערבה בואכה אילת ושמנו פחות מאלף נפש; מטה האחיואת, גם הוא מהקטנים, שנדד בחלקו הדרומי של נחל הערבה.

מיד לאחר ההכרזה באו"ם על חלוקה, הפכו רוב הבדואים מידידים לאויבים. הם נקטו שיטות המתאימות להם כנגד יישובי הנגב: מארבים בדרכים, התנפלות על יחידות קטנות ששהו בשטח והתקפות על יישובים מבודדים. במהלך השבועות הבאים שיכללו את תגובתם והחלו לפגוע בכלי רכב שנעו על הדרכים, בצינורות המים, והסתייעו במאהלים הרבים בשטח כבסיסי יציאה או מסתור. מכיוון שהיישובים היהודיים הוקמו מרוחקים אחד ממשנהו, הוחל בביצור היישובים, בחפירת תעלות ובריכוז כלי נשק ומזון. הפלמ"ח החל לנוע יתר ויותר בשטח והבדואים ניצלו זאת במיקוש דרכי השיירות, והתנכלות ליחידות ששמרו על קו המים. הבריטים נמנעו בדרך כלל מלהתערב גם במקרה של התלקחות קרב בו היו ליהודים פצועים קשה או הרוגים. "ההגנה" הכינה דרכים חדשות, עוקפות ריכוזי מאהלים, שהאריכו את זמן ההגעה ליישובים (שלושת המצפים, 11 הנקודות ונקודות העיבוי) אך הצליחו להביא לנקודות את המזון, מצרכים, תרופות, תחמושת ועוד.

הבדואים רכשו נשק והצטרפו לאימונים הצבאיים שערכו מנהיגי הלאומנים המצריים והיו מהם שנטלו חלק פעיל במלחמה. אלה שסייעו בעבר למכור קרקעות ליהודים ביקשו עתה "להיטהר" על-ידי פגיעה ביהודים. כמו למשל השיח' אבו סתה ממטה אל-תראבין והשיח' סלאמה איבן סעיד ממטה אל עזאזמה שהוא הוא שמכר לפני מספר שנים קרקעות למצפה/קיבוץ רביבים. בראשית דצמבר 1947 "הפכו אנשי השבט הסמוך לקיבוץ את עורם". שלושה חברי קיבץ ואדם נוסף נרצחו בידי חאג' סעיד ובני שבטו שביקשו להתנקות "מהאשם" שקיימו בשנים האחרונות יחסים טובים עם הקיבוץ. רבים מהבדואים שחברו לכנופיות מכרו בהמות ורכוש, קנו נשק והחלו באימונים שניתנו להם על-ידי הצבא המצרי. רבות מהנשים הבדואיות אף הן הצטרפו למאבק נגד היהודים ומכרו את תכשיטיהן. כפי שדיווח החוקר - הנשים היו מלהיבות את הגברים לקום ולהגן על כבודם בשפה זו: "הגן על אדמתך וכבוד משפחתך, על גדולתך וכבודך".

בשלב זה, עד הכרזת המדינה, שימשו היישובים החדשים כעמדות שהיו מוקפות בשבטי בדואים רבים. בשלב זה, לבדואים עדיין לא הייתה סיבה גלויה לצאת למלחמה כנגד היישובים, איתם היו קשרים טובים, והם עסקו במלחמת הקיום, ההישרדות. התחזקות הלאומנות הערבית במצריים ובירדן ופרוץ הקרבות הגדולים הלהיטו את ראשי השבטים שהתחרו מי "נאמן" יותר ללאום הערבי ולדת המוסלמית. תוך שבועיים מאז התחלת המלחמה, הבדויים הרגו 25 יהודים מבין המתיישבים ומסיורי הפלמ"ח לאורך קו המים - שיעוט, משמר הנגב, ח'לצה ובעסלוג'. מבין השבטים שלא פנו ללאומנות נותרו כאלה שהמשיכו לשתף פעולה עם היהודים בעיקר באספקת ידיעות (הטמנת מוקשים, התארגנות למארב, קבלת נשק חדש ושמות של קצינים מצריים), והעברת מזון ליישובים שחסרו זאת. בתחילת דצמבר 1947 נכשל ניסיון לתקוף את משמר הנגב לכן ב-17 בדצמבר תקפו הבדואים את נבטים המבודדת במזרחה של העיר באר-שבע. התוקפים הובלו בידי חבורה לוחמנית (כנופיה) מהר-חברון שאליהמשמר הנגב. התוקפים הובלו בידי חבורה לוחמנית (כנופיה) מהר-חברון שאליה הצטרפו בדואים מהסביבה.

הבולט מבין הבדואים שיצא כנגד הבריטים והיהודים היה מדחת אל וחידי מערב אל-וחידאת. הוא קנה ניסיון קרבי כבר בשנות המאורעות (1936 - 1939) ובשנת 1948 אירגן קבוצת לוחמים מיומנים יחסית שגרמו לאבדות בנפש ורכוש בקרב היהודים והבריטים. פעילות הקבוצה נפסקה עת נהרג אל וחידי בקרב שהתחולל מזרחית לעזה בשנת 1948. סאלמה בן סאלם מערב אל עזאזמה העיד כי לאחר יציאת הבריטים מארץ ישראל הצטרף עם אביו שהיה מפקד משטרה מדברית באזור עם קרוב לעוד 100 שוטרים לצבא המצרי: "אנו הלאומנים התחלנו לארגן קבוצות קטנות, בתחילה כדי לתקוף את המושבות היהודיות (כבאניאת). ולאחר שנתקלנו בהתנגדות גדולה החלטנו לשנות את האסטרטגיה ולנקוט בעיקרון "הרוג לפני שתיהרג"... באמצעות השתלטות על הדרכים מנענו החשת תגבורת וסיוע למושבות, פוצצנו מכוניות שסיפקו מצרכים למושבות והטמנו פצצות למכוניות העבריות". כך גם נהגו סלאמה אבו-עקיל מערב אל-עזאזמה שליכד סביבו חבורת לוחמים ובראשם שניים מבני שבטו, ג'מעה אבו רכב וג'מעה אל בקע. החבורה נהגה לחפור תעלות ובורות על הדרך ולהסוותם. ברגע שעצרה המכונית היהודית כדי להתגבר על המכשול פתחה חבורתו של סלאמה באש וגרמה לפצועים והרוגים בקרב היהודים והשתלטו על נשקם. המלחמה הייתה איפה בעיקרה "על הדרכים" והתנהל בסביבות הכפרים הגדולים בנגב הצפוני. גדוד הנגב של בפיקוד משה נצר מנה בסוף ינואר 655 לוחמים ויחד עם המתיישבים אמורים היו לבלום את ההתקפות. בפברואר 1948 הוחל בהקמת מטה הפלמ"ח בנגב לאור הצרכים המתרבים והולכים ונחום שריג מונה למפקד החטיבה. לדעת החוקר, הבריטים עמדו לצד הבדואים בסכסוך שהחמיר בנגב אך מכיוון שימי המנדט ספורים היו, הם נמנעו מלהתערב. כמה יישובים ערביים בנגב הצפוני נעזבו מפחד פעולת תגמול של היהודים. כך למשל פוצצו בתים ונשרפו מאהלים של שבטים שהעזו לירות על היישובים. בקרבת חצרים פוצצה באר בעקבות יריות על הפלמ"ח ליד באר-שבע. בנוסף השתלט הפלמ"ח על באר בדואית נוספת במרחב לאחר רצח קצין הש"י בחצרים.

בעקבות פעילות התגמול של חטיבת הנגב חל שינוי בפריסה המרחבית של הבדואים והם התרחקו מאזורי הלחימה לעבר האזור ההררי במרכז הנגב ולעבר סיני בהמתנה לראות כיצד ייפול דבר. המח"ט שריג דיווח ב 15 במאי כי הנגב הוחזר לשיטה מלאה של צה"ל והבדואים שנותרו הכירו בשלטון העברי וקיבלו את מרותו. השיח'ים ביקשו מהמוכתרים היהודיים שהשלטון יאשר מחדש סמכויותיהם (שקיבלו בעת השלטון הבריטי) יבטיח את מנות הסוכר, הנפט, האורז ושאר הזכויות. בד-בבד דרשו משלטונות הצבא אישורים לקציר השדות המרוחקים, ואישורים לשאת את "אקדח השבט".

בתקופת המלחמה בלטה אהדת הבריטים לבדואים במטרה להשאירם כגורם מסייע בנגב. הם שיפצו בארות, תיקנו דרכים לשבטים, אישרו לבדואים לשאת נשק, הזרימו מים בשנות בצורת לבורות, וסייעו בהעברת עדרים לאזורי רעייה טובים יותר. בתמורה לעזרתם ציפו הבריטים כי הבדואים ימנעו את סיפוח הנגב הדרומי למדינת ישראל. הנה דבריו של השיח' כלי פריח אבו-מדיין מערב אל חנאג'רה: "אני זוכר שהוזמנו למלון "פלשתין" בירושלים. זה היה בשנת 1947. משם הוסענו למגרש הרוסים (מוסקוביה) על גבי משוריין לפגישה עם מר ג'ון שאו מזכיר ממשלת המנדט. הוא הציע לנו לבקש את השארות השלטון הבריטי בנגב, כי זה לטובת הבדואים. באותה עת כבר היו פעולות איבה בין יהודים לערבים. אנו דחינו את ההצעה מכיוון שחשבנו להקים ממשלה עצמית משלנו. היינו בטוחים כי נתגבר על היהודים". שיח' אחר הוסיף אף הוא: "אני זוכר שהתקיימה אצלי, על שפת הים, אסיפה שאליה הוזמנו כל ראשי השבטים בנגב. זו התקיימה לפני הנסיעה לירושלים. זה היה לרגל ביקורם של שאו והמזכיר הכללי. שבוע לפני פגישה זו ביקר אצלי מיסטר שאו וניסה לשכנע אותי לטעון: "אנו רוצים שהבריטים ישמרו עלינו ובעתיד יקימו מאתנו ממשלה". אני לא שוכנעתי. בפגישה הכללית התגבשה עמדה, שכל מי שיסכים להצעה זו, ייחשב לבוגד". אין ספק שההצעה הבריטית הייתה קשורה בשמירה על האינטרסים בתעלת סואץ ועל הקשר היבשתי בין מצרים לעבר הירדן. בעניין זה אמר מחמד סלימאן אל-עזאיזה, אחד המוכתרים שהיה לאחר מכן לראש עיריית דיר אל-בלח: "הבריטים רצו את טובתם ולא את טובתנו. צעדם זה נעשה לא מתוך אהבה לבדואים ודאגה לשלומם". ושיח' אבו מדין הוסיף: "...אבל אחר כך הבנתי שהם רצו למעשה (הבריטים) להישאר בנגב ובסיני ולייצב קו משלהם. הם דרשו טובת עצמם ולא את טובתנו".

הבדואים מהנגב העדיפו את הסיוע הצבאי הירדני על המצרי. הם ביקשו מהמלך עבדאללה לשלוח משלחת צבאית לאזור באר-שבע לפני שיבוא "הצבא המצרי". בדואים מאזור באר שבע כתבו כי הצבא הירדני הוא הצבא היחיד מכל צבאות ערב עליו סומכים הבדואים מסיני ועד הירדן. זהו צבא שניתן לבטוח בו והוא ידאג לאינטרסים של הבדואים בנגב יותר מכל גורם ערבי אחר. מוסה אל-עטונה, מזכיר "אגודת איחוד שבטי התיהא" קרא למלך עבדאללה לאחר שהלה שלח תגבורת לחלחול וחברון, שישלח תגבורת גם לבאר שבע. וזאת על-מנת לחזק את הבדואים ולייעץ להם כיצד לזכות "בחופש ובעצמאות". המלך נענה לבקשת הבדואים ושלח תגבורת לנגב ועל-פי מסמכים בדואים מאוסף אבו-ח'וצ'ה, השמחה הייתה רבה והבדואים הריעו לחיילים הירדנים.

עם פלישת המצרים לנגב הם הרחיקו את השבטים והמשפחות שנחשדו בשיתוף פעולה עם היהודים מאזור הקרבות וחלקם הוגלו למחנות מאסר באבו-עגילה שבסיני (משם שוחררו רק בשלהי 1949). בדרך כלל ההתקפות נגד היישובים בוצעו בידי המצרים אך גם הבדואים נטלו חלק בסיוע לצבא המצרי. ידוע גם שכמה יחידות בדואים מהנגב הובאו כדי ללחום בגוש-עציון בפיקוד מצרי. הצבא ניסה להפריד בין הבדואים והמצרים ופרסם כרוז בערבית שהוכן בבאר שבע שבו התחייב הצבא העברי שבמידה והבדואים יתרחקו מהקרבות תשמר עבורן כל הזכויות מתקופת המנדט ותתווספנה זכויות למים ומוצרי חקלאות מישראל. השבטים ממערב הנגב עברו לשטח המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה (אל—ג'בראת, ערב אל-נבעאת ועוד) ואחרים נדדו לירדן כמו אל-סעידיין ואחרים. "האחים המוסלמים" ניסו לשכנע את הבדואים לעזוב את הנגב ולחזור אליו עם הצבא המצרי המנצח.

קצת מהבדואים ששבטיהם היו ביחסים טובים עם היישובים החדשים המשיכו בהעברת ידיעות לצבא. כל למשל בדואי מערב אל-עזאזמה דיווח לצבא כי משטרת עמארה (אורים) נותרה ריקה והיהודים מיהרו להשתלט עליה. עקב מחסור במזון יצא מוכתר משמר הנגב לשבטים הקרובים על-מנת לקנות מהם בכסף שהובא בטיסה מהצפון – מזון ליישוב. הבדואים אף מכרו למתיישבים שימורי בשר שגנבו מהצבא המצרי. דרך נוספת להתקיים הייתה נטילת גרעיני החיטה שנאספו על יעדי הבדואים "במטמורים" אך מוקשו כדי לפגוע ביהודים. בדואים שידעו על מקום המטמורים וידעו כיצד לפרק את המוקשים, כמו למשל עודה אבו-מועמר מרביבים, עודה אבו-רקיק וצאלח אל עאסם מנבטים מסרו על כך למוכתרים ושומרי השדות היהודיים והללו נטלו את הגרעינים לצרכיהם.

שיח' עודה היה מיודד עם ראשי המדינה מדורו של בן-גוריון ולחם יחד עם חיים בר-לב בשנת 1948. עם הקמת המדינה ברחו ראשי מטות העזאמה מהארץ מפחד נקמת השלטון החדש. השבט נותר ללא מנהיג ועודה הועמד בראשו. עד שנת 2009 התמיד בתמיכתו במדינה וביישובי הנגב. בתקופת המסתננים יצא בראש אנשיו למרדפים אחריהם, עצר רבים ואף הרג רבים. מעשיו הרגיזו את מטות שבט העאזמה שנותרו בסיני והללו איימו על חייו. בעת מלחמת העצמאות ולאחר "מבצע יואב" (ובו גם כיבוש באר-שבע) נמלטו בדואים רבים לרצועת עזה שנותרה בשלטון מצרי. השבטים האחרים שנותרו עמו למשל אל-הוזייל, אל-עוקבי ואחרים חתמו על הסכמי כיבוד זכויות הדדי עם השלטון הישראלי.

תוצאות המלחמה הותירו את 12,500 הבדואים שנותרו במצב נחיתות ובלבול. מעתה היהודים שלטו בנגב ואף הקימו את "הממשל הצבאי" שהקשה עלי תנועתם ועל נדידתם לצרכי רעייה. למרות ההסכמים עם הצבא והמדינה רוכזו רוב הבדואים באזור "הסייג" (כמיליון דונם – 10 אחוז בערך משטח הנגב), מיעוטם נותרו על אדמתם ורבים עברו לסיני ולרצועה. המעטים שנותרו החלו לפתח טינה כלפי המדינה והממשל הצבאי בכל הנוגע לחופש תנועה, בעלות על הקרקע ובנייה קשיחה. ב-2 בנובמבר 1948 נערכה פגישה בין נציגי הבדואים לממשלת ישראל בה נכחו: המושל הצבאי של באר-שבע (מ' הנגבי), קצין המודיעין הארצי והמרחבי, נציג משרד המיעוטים ונציגי היישובים הסמוכים. השיח'ים התלוננו על הנזקים שגרם להם הצבא המצרי, שיטחו בקשותיהם מהמדינה ובין היתר ביקשו שתבנה עבורם טחנת קמח בבאר-שבע, ושתמשך אספקת מצרכי יסוד. התשובה שניתנה העידה על אי-רצונה של הממשלה לפתור את בעיית הבדואים והיו אף ציפו כי הבדואים יתרחקו לעומק המדבר...או שיעברו את /הגבולות לצד עבר הירדן או מצריים. כך למשל סבר נציג משרד המיעוטים יעקב ברדיצ'בסקי: יש להבין דבר אחד – שהבדואי לעולם לא ייטוש את אדמתו לגמרי. הוא ישתדל בכל מיני תחבולות לחזור ולבוא ולשבת על אדמתו. הוא אומנם ירחיק כרגע מהגבול הנוכחי – אבל לא לגמרי רחוק. תמיד יהווה גורם מטריד.. ניתן יהיה בעתיד... שהם יהיו שומרי הגבול שלנו". יוסף וייץ מראשי הקק"ל התנגד בספטמבר 1948 להישארותם של הבדואים בנגב מחשש שהם יהוו מכשול לפיתוחו. בשנת 1948 הצהירו 16 שבטים על נאמנותם לשלטון הישראלי ובשנת 1949 אישר להם הממשל הצבאי רישיונות לקציר שדותיהם. הבדואים החלו לקבל אזרחות רק בשנת 1954 והקשר עמם נעשה עתה לא באמצעות המוכתרים היהודיים אלא דרך "הממשל הצבאי".

המאמר מציג את עמדת הבדואים מנקודת מבטם כלומר הצורך מחד להמשיך ולשרוד בתנאי מלחמה בנגב ומאידך-גיסא, היה עליהם להחליט לאיזה גורם שלטוני הם יביעו נאמנות לישראל או למצרים-ירדן. אי-אפשר היה יותר לפסוח על שני הסעיפים. באשר לשתי השאלות שהצבנו בפתיח: נראה שהבריטים לחצו על הבדואים לא לוותר בשום אופן על אחיזתם בנגב ואף סיפקו להם נשק, תחמושת ואספקת מזון להם ולעדרים בהנחה שהם ישתכנעו ויתנגדו להמשך ההתיישבות בנגב. לבריטים הנגב היה חשוב כשטח הערכות וכתחנת נסיגה במצבים אסטרטגיים בלתי צפויים כולל תוכנית קלייטון. מהצד האחר שבטים רבים פותו על-ידי המודיעין המצרי, קיבלו נשק ואימונים והפכו לכנופיות מצוידות ומאומנות, מושפעות מרוח הלאומנים ו"מהאחים המוסלמים" שחשבו כי ינצחו בקלות את היישובים המבודדים ויגזלו את רכושם. מכל מקום לאור הציטוטים ברור לנו שהבדואים הבינו במדויק שהבריטים לא "דואגים לשלומם של השבטים" אלא פועלים על-פי האינטרסים המדיניים-צבאיים שלהם באזור.