לפני ימים אחדים התכנסו חבריו ומוקירי שירתו של המשורר שלמה אֲבַיוּ בפּאב של קיבוצו, קיבוץ געש, להשקת ספר שירה חדש שכינס לציון הגעתו לגבורות - "אבק כוכבים, אדם" - שהוא ספר השירה ה-10 שלו. בין הבאים להשקת ספר זה בלטה קבוצה מלוכדת של חבריו מתקופת לימודיו בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. ואלה הדברים שאמרתי בהשקה זו בִּשְׁמָם עליו ועל שירי ספרו החדש:
שלמה יקירי, הקבוצה הנרגשת שהגיעה להשיק איתך את ספר שיריך העשירי, "אבק כוכבים, אדם", הטילה עלי לברך אותך בשם המחזור של בוגרי הגימנסיה הריאלית בראשון לציון, המחזור שסיים בשנת 1958 את לימודיו תחת עינו הפקוחה וקולו המהדהד של מנהלו המיתולוגי, אליעזר קררי, מחנך מופלא שריכז במשפט קצר אחד את משנתו החינוכית, "תשאף תמיד קדימה", ולרוב גם הוסיף למשפט זה, באוזני מי שהוזמן להתייצב במשרדו, חובת שינון של מזמור מתהילים כדי לתת תוקף לדבריו.
אתה, שלמה, אינך היחיד במחזור שהגשים בכל השנים שחלפו מאז ימי הגימנסיה את הוראתו זו של המנהל קררי. כל 30 בוגרי המחזור שלנו הגיעו להישגים מרשימים, כל אחד בתחומו ועל-פי הרף הגבוה שהציב לחלומו. אך יחיד אתה בחבורה שחלם והגשים את השאפתנות שלו באופן שבו סיכמת אותה בהגיעך לגבורות: "הנני אדם עם פְּריבילֶגְיוֹת, שחתר להיות אמן ולחיות עם האמנות - ועשה זאת"!
ביושרך האינטלקטואלי, שלמה, הקדמת לקביעה הזאת פירוט של המכשולים הרבים שנזרעו בפניך לאורכה של הדרך, מסיום התיכון ועד המעמד הזה, והוספת באירוניה, על דרך האוֹכְּסִימוֹרוֹן, שדרך זו הייתה עבורך "גְאוּלָה דרך הבּיבים".
ואכן, בספר שיריך הנוכחי, שלמה, אתה מתעכב על כל התחנות של חייך, מאיזמיר בטורקיה, "בית העולים בבאר יעקב" והשכונה בשולי נס-ציונה ועד טבריה ירושלים וקיבוץ געש. לכאורה זהו ספר ביוגרפי לחלוטין, אך זו דרכם של שירים הליריים במיטבם, שאמנם מוקפאים בהם רגעים ריאליסטיים משטף חייו הרצופים של המשורר, אך בה-בעת, אם רק מפשירים אותם נכונה, מהדהדת בהם גם משמעות אוניברסלית. משמעות כזו כללת בשם שבחרת לקובץ הזה: "אבק כוכבים, אדם". כלומר: "כל אדם", ולאו-דווקא זה המתהלך בינינו ונושא את השם "שלמה אֲבַיוּ".
המבחן של שירים ליריים מתבטא ביכולתם לעמוד בשלוש דרישות:
א) בתעוזת החשיפה העצמית של המשורר להקפיא בשיר גם רגעים קשים מחייו (כאלה שאתה הצמדת להם את התואר "רגעים מן הבּיבים").
ב) בהתמדתו של המשורר לבסס על רגעים אלה הגות אוניברסלית - מסקנות כלל אנושיות, בנות התקופה וגם על-זמניות.
ג) בהימנעות של המשורר משימוש מופרז בקישוטי שירה המוֹהלים את "הרגעים מן הבּיבים" בתוספות המפחיתות במידה ניכרת את מרירותם, ובכללם בקישוטים מוזיקליים (החרוזים והמִצְלוֹלים) ובקישוטים פיגורטיביים (הדימויים והמטפורות), ולהעדיף על פניהם את השימוש בחומרים ריאליסטיים.
ואתה, שלמה, עמדת בשיריך הליריים בשלוש הדרישות הללו, כפי שיוכיח העיון בשניים מבין שירי האהבה הרבים שכינסת בספר הזה.
בראשון מביניהם, בשיר "בעבור בְּדַל אינטימיות" (עמ' 63), חשפת את כיסופיך לטעום גם בשנות "הגבורות" עוד "מֵעֹצֶם הַמְּתִיקוּת שֶׁל בְּדַל הֵאִינְטִימִיּות הַנָּשִׁית-הָאֳנוֹשִׁית". בעצם ההבלטה שהצורך האנושי הזה קיים בנו גם בהגיענו לגבורות כבר קיימת את הדרישה הבסיסית הראשונה מכותב שיר לירי: להיות מוכן לחשוף בשיר רגשות ומחשבות באופן הנאמן ביותר לאמת הרגע שהוא חוֹוֶה בחייו. המוכנות הזו של המשורר להקפיא בשיר כל רגע חוויתי ראוי, ובכללם גם רגעים קשים מחייו, היא המעניקה לשיר הלירי את כוחו המוסרי להציע את עצמו לקורא כאמנות המבטאת אמת מהחיים. כל מה שהקורא נדרש לו הוא להפשיר את השיר במוחו ובנפשו על מלוא סגולותיו המילוליות.
את כיסופיך ל"מתיקות בדל האינטימיות הנשית-אנושית" המחשת, שלמה, גם בשיר "בְּלוּז על אותו הַכַּר", שבו חתמת את הקובץ הזה. ברשותך אתעכב בקצרה על השיר היפה הזה, המדגים היטב את השכבות שמהן בנוי שיר לירי:
בְּלוּז היא סוּגָה במוסיקת ג'ז המביעה עצב וכיסופים, ואכן אלה התחושות שמבוטאות בשיר הזה באמצעות זימון שתי תמונות של אהבה משתי תקופות בחייהם של צמד האוהבים. התמונה הראשונה משקפת את הרובד הריאליסטי שהוליד את השיר בהווה - אחרי עשרים שנות פרידה מאישה שאהב, קיבל ממנה ה"אני" הגברי הדובר בשיר "תְּמוּנָה חֲדָשָה בָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת אֶת כַּלְבֵּךְ, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ אַהֲבָה".
הצילום המעודכן שבו נראית אהובתו מהעבר חובקת בהווה את הכלב שלה, מציפה בזיכרונו תמונה מתקופת אהבתם אי-אז בעבר:
בְּדַל תְּמוּנָה שֶׁבָּה נִרְדַּמְנוּ עַל אוֹתוֹ
כַּר בְּיַבֶּשֶׁת נֵכָר וְאַתְּ מְחַיֶכֶת אֵלַי.
ההיזכרות בתמונה מאהבתם בעבר, שלא הונצחה בצילום אך הצטיירה כמוחשית בעיני רוחו, מבטאת את געגועיו בהווה להישנות "בְּדַל אינטימיות" ביניהם, זהה לזו שחווה איתה בעבר ושבהווה לא הוא זוכה בה, אלא הכלב שלה.
כדאי לשים לב שהגבר איננו מדבר בשיר הזה על אהובתו בלשון עבר ואינו אומר: "ואת חִיָכְת אלַי", אלא מדבר אליה בלשון הווה: "וְאַתְּ מְחַיֶכֶת אֵלַי", כי כך היא נוכחת בתודעתו גם אחרי עשרות השנים שחלפו מאז נפרדו זה מזה.
ואכן, מדגים השיר המִכְתָמי הזה, שהוא רק בן תשע שורות, בשתי רבדיו (המובלטים בשיר בעזרת משמעותן השונה של שתי התמונות עבור הגבר המסתכל בהן), שקיימת בו גם את שתי התביעות הנוספות הנדרשות משיר לירי: לבטא בעזרת חוויה אינטימית פרטית למהדרין גם אמת אוניברסלית ועל-זמנית, ולבטא את אלה כמידת האפשר באמצעים פשוטים ובעזרת חומרים ריאליסטיים מהמציאות המוכרת לכולם.
וגם זאת: שני השירים מתקשרים על-ידי צמדי הקטנה דומים, "בדל אינטימיות" בכותרת השיר הראשון "ובדל תמונה" בגוף השיר השני. ושניהם מצדיקים לקבוע, ששיר לירי מָשׁוּל לכְּמוּסה המְשמרת בתוכה פיסה מאמת החיים הן במשמעותה האישית והן במשמעותה האוניברסלית1.
וכעת הגענו לתופינים - אל הברכות. בשם החבורה של המחזור שלנו אני מעביר אליך, שלמה היקר לנו מאוד, את ברכתנו הבאה: עוד שנים של בריאות טובה, שבהן תבטא בשירים נוספים רגישוּת לתופעות החיים ועמקוּת מחשבה בפיענוח משמעותן כמִיָמים יָמימה, שירים שבאמצעותם גם תוסיף להגשים את תורת החיים של המנהל קררי: לשאוף תמיד קדימה.
לברכות האלה נצרף, שלמה, גם בקשה: התחֵל בהגיעך לגבורות להתפייס יותר עם הסובב אותך בממשות - פיוס שאותו אדגים בעזרת השיר "קפה במרפסת" (המופיע בעמ' 61), שבו תיארת בוקר בקיבוץ - אותו קיבוץ שלא כולם בו הבינו תמיד שאמן בזהותו העצמית ובאורח-חייו מתהלך ביניהם. מפאת אורכו של השיר אביא רק את שני בתיו האחרונים:
הִשְׁתַּדֵל, בִּי אֲנִי מֵאִיץ, עֲשֵׂה מַאֲמָץ לִרְאוֹת
אֶת טוּב הַמָּקוֹם, הֲלֹא קַו חֵן אֶחַד אוֹ שְׁנַיִם,
יֵשׁ אַף לַיְשִׁימוֹן הַנִּדָּח בְּיוֹתֵר, לֹא כֵן?! רְאֵה:
יֵשׁ כָּאן דְשָׁאִים לֹא מְעַט, אִילָנוֹת עוֹלִים יָפֶה,
נוֹי וְגִנּוּן טוֹבִים לְמַדַּי, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת נָאוֹת,
וַאֲפִילּוּ חוֹף יָם בְּסָמוּך, מַמָּשׁ מִתַּחַת לְאַפְּךָ.
טוֹב שֶׁיֵשׁ צִפֳרִים, דֶּשֶׁא, שְׁכֵנָה אַחַת עִם סַל,
אַחֶרֶת מְדַדָּה עַל שְׁבִיל בְּמַקֵּל, רוֹאֶה אַתָּה,
אֲנִי נוֹזֵף בְּעַצְמִי, לֹא רַק מְרִיבוֹת אֲנִי רוֹגֵשׁ.
רְסִיס נוֹגֵעַ בְּרִיסֵי עֵינִי, דּוֹמֶה.
ואתה, שלמה, שכה יקרת לנו, זכור: כולנו פוסעים בעקבותיך לחצות את הקו שזה עתה חצית אותו קצת לפנינו - קו "הגבורות" - ולכן, אנחנו מבקשים ממך: קדם את פנינו שם עם חיוך גדול ועם זרועות פתוחות, כפי שמקובל בין חברים ותיקים.
- - - - - -
