|
שופטים נגד הנשיאים שמינו אותם [ג'ון אלסוניק, AP]
|
|
|
|
הנשיא דווייט אייזנהאואר אמר, שהטעויות הגדולות ביותר שלו היו מינוי השופטים ויליאם ברנן וארל וורן, משום שחשב שהם שמרנים והתברר שהם ליברליים. נשיאותו של ריצ'רד ניקסון קרסה בהחלטה פה אחד של תשעת שופטי העליון, שהורו לו למסור את קלטות ווטרגייט הידועות – כולל הנשיא (וורן ברגר) ושלושה שופטים (הארי בלקמן, ויליאם רנקוויסט ולואיס פאואל) שהוא מינה | |
|
|
|
לבוא ולקחת מרכיב אחד בלבד מן השיטה – את המינוי הפוליטי ולצידו השימוע הפומבי – זה כמו להגיד: שימו את גלגל הטרקטור באופנוע. וכמו שטרקטור אינו מתאים לניווט בפקקים עירוניים, אנחנו לא צריכים מינוי פוליטי – כי הרוב המכריע של עבודת בית המשפט העליון איננו חוקתי, אלא ערעורי ומינהלי. וזה, כאמור, מעבר לכך ששימוע הוא הדרך הטובה ביותר לבזות את המועמדים, השפיטה ובית המשפט; ואולי זו המטרה האמיתית של מי שמציעים אותו. חוץ מזה, מי שמסתכל על ארה"ב – כדאי שישים לב לכך ששופטי העליון שם מצביעים לעיתים נגד העמדות של הנשיא שמינה אותם ובניגוד לאלו שבהן אחזו לדעת הסנאטורים שאישרו אותם. הנשיא דווייט אייזנהאואר אמר, שהטעויות הגדולות ביותר שלו היו מינוי השופטים ויליאם ברנן וארל וורן, משום שחשב שהם שמרנים והתברר שהם ליברליים. נשיאותו של ריצ'רד ניקסון קרסה בהחלטה פה אחד של תשעת שופטי העליון, שהורו לו למסור את קלטות ווטרגייט הידועות – כולל הנשיא (וורן ברגר) ושלושה שופטים (הארי בלקמן, ויליאם רנקוויסט ולואיס פאואל) שהוא מינה. הנשיא הנוכחי, ג'ון רוברטס, הפך ללשון המאזניים בין שמרנים לליברלים למרות שנחשב בעת מינויו לשמרן; בחודש שעבר הוא הכריע בעד עיכוב חוק המקשה על הפלות בלואיזיאנה. מי שחושב שיקבל שופט כלבבו – צפוי להתבדות. עוד חייבים לשים לב לביקורת הנמתחת בארה"ב עצמה על שיטת המינויים הפוליטית – כולל בידי מי שמונו בשיטה זו עצמה. בחודש שעבר פרסמנו כאן ראיון עם ג'פרי כהן, שופט בית המשפט לערעורים בברוקלין, אשר קבע חד-משמעית: שיטת המינויים בישראל טובה יותר מאשר בארה"ב. ובשנה שעברה הבאנו את דבריו של פרופ' סטיבן וורמיל, מומחה לבית המשפט העליון האמריקני, הסבור שהמינויים פוליטיים מדי ולתקופה ארוכה מדי.
|
|
בג"ץ המתין עשר שנים [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
|
הבעיה של מי שמתנגד לכך איננה ההטיה הפוליטית אלא הכיוון שלה. לא היינו שומעים מהימין ציוץ אילו הפסיקות היו נראות לו, והשמאל לא היה יוצא בחירוף נפש להגנת העליון אם הפסיקות לא היו נראות לו. כך שהדיון כולו נגוע בצביעות | |
|
|
|
אז כיצד בכל זאת מונעים התערבות של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים? קודם כל, מכירים בכך שחייבת להיות ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת. אחרת נקבל שרירות, התעמרות ורודנות. מי שיוצא נגד ההתערבות כאשר הוא בשלטון, מאוד ירצה אותה כאשר יהיה באופוזיציה – ולהפך. לכן, את הביקורת השיפוטית צריך לתחום לגבולות ההכרח, אבל אוי לנו – כחברה, כמדינה וכאזרחים – אם היא תימנע או תוגבל לזו שתשא חן בעיני השלטון. לצד זאת מכירים בכך, שלשופטי העליון יש דעות פוליטיות שבאופן טבעי משפיעות על פסיקותיהם. הבעיה של מי שמתנגד לכך איננה ההטיה הפוליטית אלא הכיוון שלה. לא היינו שומעים מהימין ציוץ אילו הפסיקות היו נראות לו, והשמאל לא היה יוצא בחירוף נפש להגנת העליון אם הפסיקות לא היו נראות לו. כך שהדיון כולו נגוע בצביעות. שנית, ממשלות ישראל לדורותיהן אוהבות לזרוק תפוחי אדמה לוהטים לחיקו של בג"ץ – ואז לבוא אליו בטענות על שהוא מצנן אותם או מכין מהם צ'יפס. הדוגמה הבולטת ביותר היא גיוס החרדים: בג"ץ עסק בעתירות במשך כעשור, נתן לממשלה ולכנסת עוד ועוד שהות לפתור את הבעיה, אך לבסוף נאלץ להכריע בה בעצמו משום שהפתרונות שלהן היו חלקיים ומקפחים. או בנושא מתווה הגז: בג"ץ אמר שהבעיה היא בנושא אחד ויחיד – כבילת שיקול דעתה של הכנסת לעשר שנים – והציע למדינה לתקן רק סעיף זה; היא סירבה, טענה שהמתווה הוא מקשה אחת, ולא הותירה לבית המשפט ברירה אלא לפסול את כולו. אז מי שיש לו טענות על התערבות בג"ץ, שיבדוק קודם את עצמו.
|
|
אווירה של הכל שפיט [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
|
שקד לא העזה אפילו ליזום חוק שיגדיר סוף-סוף את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, אולי יפצל את תפקיד היועץ וראש התביעה, ובכך יחזיר חלק ממושכות השלטון למי שנבחרו להחזיק בהן. היא הסכימה לסירוס של נציבות הביקורת על הפרקליטות, הממשיכה להתנהג כאילו המדינה שייכת לה | |
|
|
|
שלישית, ההתערבויות הללו נובעות ביסודן מהמשפטיזציה האוכלת בכל חלקה טובה אצלנו. איש אינו זז בלי עורך דין צמוד וכל שטות מגיעה לבית המשפט. וכאן אנחנו נכנסים לאחריותה של שקד. היו לה ארבע שנים להתחיל לטפל בבעיה הזאת, שהיא מן החמורות ביותר בחיינו הציבוריים והאישיים – אך היא כמעט ולא עשתה דבר (למעט הטלת אגרות סמליות על בקשות לתביעות ייצוגיות). שקד יכלה לאכוף על בתי המשפט להטיל הוצאות, לקבוע חובת הוצאות לטובת אוצר המדינה בהליכי סרק, לחייב בערבויות גבוהות בהליכים כלכליים משמעותיים ועוד. היא לא עשתה זאת. כאשר התעוררה לשכת עורכי הדין והקשתה את בחינות הרישוי, נכנעה שקד ללחצים פופוליסטיים של סטודנטים כושלים ואלימים, והביאה לכך שעוד מאות מהם יקבלו רישיון למרות שאינם ראויים לו. והיא לא עשתה דבר כדי להרחיק משורות המקצוע רבבות עורכי דין מסוכנים שכבר מצויים בו – למשל על-ידי הרחבה והחמרה של הדין המשמעתי, הטלת חובת השתלמויות או צמצום מספר התחומים בהם יכול לעסוק כל עורך דין. התוצאה היא אווירה של הכל שפיט, המתחילה בבתי המשפט לתביעות קטנות ומגיעה עד בית המשפט העליון. שקד גם לא הצליחה לעשות דבר כדי להחליש את שלטון הפקידים והיועצים המשפטיים, המקבל רוח גבית מבתי המשפט בכלל ומבית המשפט העליון בפרט – וזוהי הבעיה הגדולה באמת, בה חייבים לטפל מן השורש. חוק היועצים המשפטיים נתקע וכמוהו חוק המינויים. שקד לא העזה אפילו ליזום חוק שיגדיר סוף-סוף את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, אולי יפצל את תפקיד היועץ וראש התביעה, ובכך יחזיר חלק ממושכות השלטון למי שנבחרו להחזיק בהן. היא הסכימה לסירוס של נציבות הביקורת על הפרקליטות, הממשיכה להתנהג כאילו המדינה שייכת לה. היא לא יזמה שינוי פשוט ומתחייב, ולפיו כל ועדת איתור תהיה חייבת להציע לשר שלושה מועמדים לכל תפקיד. היו לשקד הישגים משמעותיים, במיוחד במינוי השופטים – לא רק לעליון אלא לערכאות הנמוכות יותר, שהן המלאי האנושי למינויים לעליון בעשורים הבאים. היא הכניסה את הרפורמה בסדר הדין האזרחי, שאם תעלה יפה – תשנה את פני הטיפול במאות אלפי תיקים בשנה. הכשלים שלה נבעו בחלקם מהמצב הפוליטי ובחלקם מוויתורים וטעויות מצידה; כאחד האנשים החכמים והמוכשרים ביותר בפוליטיקה שלנו, ניתן לצפות ממנה שתכיר בהם במקום להציע פתרונות שווא.
|
|
השתלטו על השיח [צילום: נועם רבקין-פנטון, פלאש 90]
|
|
|
|
הטענות שעומדות בבסיס הקמפיין – כאילו בית המשפט מונע מצה"ל להביס את הטרור – הן שקר. העובדות הן, שבג"ץ אישר בשנה שעברה את נוהל הירי על מפגיני הגדר, הוא דוחה את הקולות העולים מתוכו לדון שוב בעיקרון של הריסת בתי מחבלים, ובתי המשפט מאשרים שוב ושוב את הסגר על הרצועה | |
|
|
|
ובכלל נדמה, ששקד ו נפתלי בנט חשו בימים האחרונים שהמתקפה על בית המשפט העליון – אחד הנושאים החביבים במיוחד על חלקים נרחבים בימין – נשמטת מידיהם ועוברת ל בצלאל סמוטריץ, מיכאל בן-ארי ו איתמר בן-גביר. זו כנראה הסיבה לקמפיין המתריס "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את חמאס" שהשיקו אתמול (17.3.19). עצם הכנסת בג"ץ והחמאס למשפט אחד היא על גבול ההסתה, והטענות שעומדות בבסיס הקמפיין – כאילו בית המשפט מונע מצה"ל להביס את הטרור – הן שקר. העובדות הן, שבג"ץ אישר בשנה שעברה את נוהל הירי על מפגיני הגדר, הוא דוחה את הקולות העולים מתוכו לדון שוב בעיקרון של הריסת בתי מחבלים, ובתי המשפט מאשרים שוב ושוב את הסגר על הרצועה. את הטענות על "כבילת ידי הלוחמים" אנו שומעים מהפוליטיקאים ולא ממפקדי צה"ל. והבה נזכור, כי לא השופטים הם אלו המעניקים לאסירי חמאס תנאים של קייטנה, לא הם שאישרו להעביר לרצועה עשרות מיליוני דולרים ולא הם שעשו את עסקת גלעד שליט. יש עוד איום חמור בסיסמה הזאת: "שקד תנצח על בג"ץ". אני חושד שהסיסמה המקורית הייתה "שקד תנצח את בג"ץ", אבל מישהו החליט שזה כבר יהיה יותר מדי. אבל "לנצח על" פירושו להוביל – כמו לנצח על תזמורת. שר המשפטים אינו מוביל את בית המשפט, והשופטים אינם מנגנים לשרביטו. אם הסיסמה הזאת מבטאת רחשי לב סמויים של שקד ובנט – הרי שמדובר בסכנה אמיתית למשטר הדמוקרטי.
|
|