כוהני פקיעין כתבו מסמך כצוואה, המסמיך את אילן לשמור על ההקדש היהודי של פקיעין. מעיין הרשב"י שבמרכז הכפר, הינו רכוש ששייך להקדש היהודי ובנוסף לבית הכנסת ולמקווה - גם שני בתי קברות, שני קברי צדיקים, עצי זית עם אדמה ובלעדיה. סבו של אילן, יוסף, וסבה של מרגלית זינאתי, מי שמחזיקה את בית הכנסת, הם אחים, "ואני ומרגלית בני דודים מקרבה שניה". הוא מסביר לי. בפקיעין העתיקה מתגוררים תושבי ארבע דתות. נוצרים יהודים, דרוזים ומוסלמים. מעולם לא היה כאן רצח על-רקע דתי או לאומי.

"משפחתנו", מספר לי אילן, "הגיעה לפקיעין והתיישבה בישוב זה מאז חורבן בית המקדש ועד היום. המשפחה נקראה בתחילתה כהן תומא סוליא. בהמשך, קוצץ השם לסולי ועם הזמן השם סולי הושמט ושם המשפחה נותר כהן תומא". "סבא שלי", הוא מציין, "חכם יוסף כהן תומא שנולד ב-1858 נפטר בגיל 107 בשנת 1965. הוא היה צלול בדעתו ועמד על רגליו עד לרגעיו האחרונים. כשהיה ילד למד תורה בצפת. רבני טבריה וצפת היו מגיעים לפקיעין לעשות את סדר שני של פסח ונשארים בישוב במשך חודשיים שלושה ללמוד תורה וזאת בשל מזג האוויר הנוח ששרר במקום. הם התוודעו לזיכרון הצילומי ולתכונותיו של סבי שהיה ילד וביקשו מאביו רשות ללמדו תורה בצפת. זאב, אחיו של יוסף הילד שכנע את האב להיעתר לבקשת הרבנים כשאמר לו: "את חלקו בעבודת האדמה אני אעשה". חכם יוסף כהן תומא כיהן כראש הקהילה ורבה, שוחט ומוהל, והיה ידידו האישי של הנשיא לשעבר יצחק בן-צבי שנעזר במחקריו על בסיס הידע של סבי גם לגבי הדרוזים. סבי התגורר בחצר בית הכנסת בביתם של אבותיו מדור לדור, והיו בבעלותו שמונה דירות אותן היה משכיר ולפרנסתו גם עבד כפלח באדמות המשפחה שבבעלותה היו מאות דונמים בכפר ובסביבתו. בין היתר, היה יוצא עם פועלים יהודיים נוספים לעבודה ביקב בזיכרון ובמגדל. היה אהוב על הבריות ועל כל תושבי הכפרים בסביבה. רבים שיחרו לפתחו בבקשם יעוץ והשכנת שלום בין אנשים. כך למשל, כשיולדת עמדה ללדת היו אומרים: 'לכו לצדיק יוסף תומא ותביאו את החגורה שלו שהייתה עבה'. באמצעות חגורתו קשרו את בטנה של היולדת, לחצו עליה ועזרו לה בכך ללדת. סבתי מזל, ממשפחת נקיבלי, אחת מן המשפחות המכובדות בפקיעין, היא בתו של ברוך נקיבלי שהיה בתקופה מסוימת רב וראש הקהילה בפקיעין, והוא זה ששתל את עץ התות בחצר בית הכנסת בפקיעין שהוקם על שרידי בית מדרש קדום. הסבתא גידלה את ילדי המשפחה: שלושה בנים ושתי בנות. אחת מהן היא אמי נירה, בתו של יוסף כהן תומא.

נירה, גננת במקצועה, נישאה לעודד שכטר, יליד צפת קצין משטרה, שאותו הכירה במהלך שרותם הצבאי. לפני המרד הערבי בשנת 1938 התגוררו בפקיעין שתים עשרה משפחות יהודיות שבמהלכו עזבו שש מהן האחרונות את פקיעין. משפחת שכטר עברה לגור בחדרה. לימים, יוסף כהן תומא שהיה, כאמור, בקשר עם יצחק בן צבי ביקש ממנו שידאגו להחזיר את המשפחה לפקיעין אך הדבר לא התממש. ב-1943 יוסף כהן תומא כותב מכתב ליצחק בן-צבי ששימש באותם ימים כיו"ר הוועד הלאומי בירושלים, בו הוא מציין, שעקב מצבו הכלכלי הדחוק הוא נאלץ למכור את רכושו בחצר בית הכנסת ומבקש ממנו כי יפעל שהרכוש לא יעבור לידיים לא יהודיות. יצחק בן צבי משכנע את המשפחה לא למכור את הרכוש, "ועד היום זה הרכוש שלנו", אומר לי אילן תומא שכטר ומדגיש: "בשביל זה חזרתי לפקיעין לשמור שלא יימכר". נירה ועודד בנו את ביתם בחדרה. במשפחה נולדו ארבעה ילדים: אילן נולד שני ולו שלוש אחיות נוספות: רונית, ציפי ואורית. "בילדות היינו מגיעים מחדרה לפקיעין לראות ולבקר את השכנים ולעבד את האדמה. גידלנו חיטה, זיתים, חומוס ופול". בתחילת שנות הארבעים שבו לגור בביתם בפקיעין משפחות יהודיות שעזבו כאמור קודם לכן. בין אלה שחזרו הייתה משפחת זינאתי ושלמה נקיבלי שהיה אחראי על בית הכנסת. יוסף זינאתי אביה של מרגלית היה כהן פסול, "חלל" מה שנקרא ביהדות ולכן לא יכול היה לשמש כגבאי בית הכנסת.

בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת מרגלית זינאתי ואביה יוסף משתלטים על בית הכנסת העתיק. "היום מצבי מאוד קשה" אומר לי בעצב אילן ומבהיר: "נציגי ההסתדרות הציונית בחרו במשפחת זינאתי (כהן פסול) והחליטו שהיא מייצגת את יהודי פקיעין. ביני לבין משפחת זינאתי קיימים חילוקי דעות בהקשר לנוכחות בפקיעין. אין לי כוונה להילחם במרגלית, אני רוצה לעזור לה, אבל אנשים מבחוץ, שאינם שייכים למשפחה, מטעם ההסתדרות הציונית, כגוף ממלכתי, מנצלים את תמימותה וחוסר הבנתה בהמשכת הרציפות של הישוב היהודי בפקיעין העתיקה. הם מנסים להשתלט על הרכוש שלנו ולגרש אותי מפקיעין. כך למשל, ההסתדרות הציונית השקיעה במקום 8 מיליון שקלים ומביאה לכאן בני נוער וצעירים מכל העולם ומהארץ וממנה עובדים בבית משפחת זינאתי". אילן היה רוצה להדריך תיירים, אך הדבר אינו ניתן לו, בתוך כך גם מונעים ממנו להתפלל בבית הכנסת. כך למשל, כשרצה להפוך את המחסן שבקומה הראשונה של ביתו למוזאון קטן שיסיע לו בפרנסה - סורב בתקיפות. "אני זקוק לעזרה", הוא זועק. גם עמותת "השומר החדש", השומרת על רכוש יהודי בכפרים ערביים ועוזרת ליהודים, מתעלמת ממנו בגלל שמחרימים אותו.

אילן תומא-שכטר נולד בחדרה ולומד בבית הספר המקומי "אחד העם". הצטיינותו בלימודים וציוניו הגבוהים מרשימה את מוריו "אבל המשמעת מבחינת המורים הייתה בעייתית. סבלתי מהפרעות קשב וריכוז כפי שאני מבין היום". בהיותו בן חמש וחצי הוא זוכר את ליל סדר שני שנערך בפקיעין ב-1963: "התרשמתי מאוד מהתכנסותם של השכנים הדרוזים והנוצרים שחיבקו את דודיי ונישקו את ידו של סבי וביקשו ממנו ברכה. אני זוכר שניגשתי לסבי, משכתי בדש חולצתו ואמרתי לו: סבא כשאגדל אחזור לפקיעין לשמור על אדמתנו ולעבדה. סבי יוסף הניח ידו על ראשי, בירך אותי ואמר לי: אם תעלה לפקיעין תבוא עם לב לבן. במרוצת השנים הבנתי את כוונתו, שגם אם עושים לך רע יש לך אפשרות להחזיר ואתה לא מחזיר. זה אחד הדברים שלמדתי ממנו מה זה התאפקות. וזה מה שמחזק אותי להתמודד מול הקשיים הנוכחיים וחוסר אונים מול ממסד וציונות שאינה מובנת לי"... את לימודיו התיכוניים מסיים אילן באורט נתניה. בתום שרותו הצבאי הוא עובר להתגורר באופירה שבסיני ואחרי פינויה חוזר להתגורר בחדרה, והופך לאיש עסקים. בין היתר הוא משמש גם כנהג של מנכ"ל משרד ממשלתי. במהלך שירותו במילואים בעודו רוכב על אופנוע הוא נפצע בתאונת דרכים ומוכר כנכה צה"ל.

ב-1993 חוזר אילן לפקיעין העתיקה במטרה להמשיך את מורשת הכוהנים ולשמור על ההקדש היהודי ועל שלש חלקות אדמתו ולגדל בהם זיתים. הוא מקבל אישור לא פורמלי, להתגורר כאן בבית שנרכש על-ידי הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל מבני הכפר, מאדם בשם פלטי, איש קרן הקיימת בחיפה, "ולהישאר בבית שאני גר בו היום". ב-1996 הוא מכיר צעירה יהודיה ממנה נולד לו בן והיום לצערו, יש ביניהם נתק מוחלט. בשל נכותו - בריאותו אינה במיטבה. כנכה צה"ל אילן נמנה על קבוצת אנשים הנקראת "פרלמנט רימונים" הנפגשת בנהריה מדי יום ששי, ומקיימת גם פעילויות חברתיות. "החברים, הוא מדגיש, תומכים זה בזה, דבר שנותן לי הרגשה טובה ואני ממשיך לשרוד. אנחנו למעשה העדות החיה לנוכחות יהודית ברציפות בארץ ישראל וכואב לי שמוחקים את הזהות שלי, אבל לעומת זאת ההסתדרות הציונית משתמשת בזהות ההיסטורית שלי ושל המשפחה לצרכיה השונים...".