מלחמתם של הנאצים בעם היהודי, ששיאה השמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה, לא נשאה אופי פיזי בלבד. היה לה גם פן נפשי, שדומה כי בלעדיו לא היה אפשר להגיע להשמדה הגופנית. בלא ראיית היהודים כתת-אדם (אוּנְטֶרמֶנְטְש), היו הנאצים מתקשים לגייס את מאות האלפים שנדרשו לביצוע רצח העם, ואולי אף לא היו מרחיקים לכת עד כדי כך. כשהומשלו היהודים לעכברושים נושאי מגיפות (בסרט התעמולה "היהודי הנצחי") היה המסר ברור: יש להשמידם כדי למנוע מהם להפיץ מחלות ומוות. כשהוצגו היהודים כמפלצות שטניות (בקריקטורות של העיתון "דר שטירמֶר"), לא היה ספק בעיני הקוראים שיש לחסלם בטרם יהרסו את העולם.
המלחמה הנפשית לא הייתה תדמיתית בלבד ולא רק הכשירה את הקרקע להשמדה. היא הייתה גם מרכיב חיוני במסלול אל בורות הירי ואל תאי הגזים. בלא שבירת רוחו של העם היהודי, הייתה השמדת גופו קשה בהרבה. עַם זה, הגולה מאדמתו, הנתון לחסדי הסובבים אותו, המשולל יכולת להתגונן מפני רודפיו, אימץ את דברי הנביא: "לא בחַיִל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות". כך הצליח ליצור חיי רוח ותרבות ברמה הגבוהה ביותר; כך היה במקרים רבים לאי של השכלה בתוך ים של בוּרוּת; כך יכול היה לשרוד בתנאים קשים בהרבה מאלו שגזרו כליה על עמים גדולים וחזקים ממנו.
הדת, החינוך, התרבות, הספרות, האמנות, ההומור - כל אלו היה בעלי חשיבות עליונה לעצם קיומו של העם היהודי. מי שביקש להשמידו, נאלץ אפוא להילחם נגדם. בעוד עמים אחרים נאבקו בנשק חם, העם היהודי נאבק בנשק רוחני. לפיכך, פעלו הנאצים מיום עלותם לשלטון לשבירת רוחו ורוחניותו של העם היהודי. היו לכך אמצעים שונים, שהלכו והתגבשו ואף השתנו ככל שהתהוותה הדרך אל הפתרון הסופי: הרחקת היהודים מהחברה הסובבת אותם, יצירת דה-לגיטימציה לעצם נוכחותם הפיזית, הכשרת הקרקע לגירוש, ולבסוף מניעת התנגדות לרוצחיהם.
אך היהודים - ואפשר בהחלט לומר זאת בהכללה - לא נכנעו. כמעט בכל מקום וכמעט בכל זמן נמשכו חיי רוח פעילים, בדרך כלל במחתרת ותוך סיכון עצמי ניכר. בתי ספר, ישיבות ומוסדות לחינוך מקצועי חינכו והכשירו רבבות ואולי מאות אלפים של ילדים, בני נוער וגם בוגרים. אלפים כתבו יומנים ותיעדו את הרדיפות, ובעשרות יישובים נוהלו ארכיונים חשאיים. רבנים השיבו על שאלות, נשאו דרשות וכתבו ספרים. בדיחות סופרו, קריקטורות צוירו, קברטים הוצגו. ספרים ושירים נכתבו, הולחנו ובוצעו. בהמות נשחטו כהלכה ותפילות התקיימו בציבור. תנועות נוער פעלו וחבריהן פרסמו עיתונים מחתרתיים. ציירים הנציחו את שראו עיניהם. כל אלו היו עמידה רוחנית. בעוד ההתנגדות הפיזית ניסתה להציל את חיי הגוף, העמידה הרוחנית פעלה לשמר את חיי הנפש.
גם בלא שנעשה עדיין מחקר אמפירי של העמידה לסוגיה, דומה שהיא הייתה קיימת ברוב המקומות והזמנים; אולי אפילו ברוב המכריע שלהם. צורותיה הנפוצות ביותר היו חינוך, דת, תרבות, תיעוד, אמנות, הומור, תנועות נוער ועיתונות מחתרתית. בחלק ניכר מן המקומות והזמנים נמצא את רוב הצורות הללו ואפילו את כולן; לעתים נמצא רק את חלקן או בודדות מהן, וכיום קשה מאוד לדעת האם העדר תיעוד על עמידה זו או אחרת משקף את העובדה שהיא אכן לא התקיימה, או שמא התיעוד עליה לא שרד.
מטרתו של הספר
רוח בסערה היא להציג מדגם מזערי וראשוני של צורות העמידה המרכזיות במדינות העיקריות שבהן התחוללה השואה. מדגם מזערי וראשוני - בבחינת "ואידך זיל גמור" - אשר יש בו כדי להאיר את הנושא, שלא תמיד זוכה למקום הראוי לו בתפיסה הציבורית והחינוכית של השואה.
רוח בסערה מדגים את העמידה הרוחנית בשלושה חתכים: גאוגרפי, נושאי ואישי. הגאוגרפי עניינו במדינות ובמקומות; הנושאי עניינו בתחומים השונים של העמידה; והאישי עניינו במי שהציבו את ההתנגדות. שילובם של חתכים אלו מלמד, שההתנגדות הרוחנית הייתה חובקת-כול: בכל מקום, בכל תחום, בכל קבוצה - מאוקראינה ועד צרפת, מצפון גרמניה ועד דרום בלגיה; מתיעוד אישי ועד ארכיונים קהילתיים, מחיי דת מחתרתיים ועד עלונים חשאיים; מרישומים של אסירים במחנות ועד ציורי שמן של הגטאות; מאדמו"ר בוורשה ועד מורה בבית יתומים במוגילב, מחבר תנועת נוער בבוקרשט ועד ציירת בקובנה, מתלמיד במרסיי ועד מלחין בטרזין; מנערים בני-עשרה ועד זקנים באים בימים, ממי שהיו אישי ציבור עוד לפני השואה ועד מי שנותרו אלמונים גם במהלכה - כולם סירבו להסתגל למציאות, כולם סירבו להיכנע למדכאיהם.
אין זה אומר, כמובן, שכל יהודי אירופה התנגדו לנאצים. קובץ זה איננו מחקר אמפירי, ולעורך ברור שרוב היהודים עסקו בהישרדות הפשוטה ביותר: לחיות עוד יום. אך הריבוי העצום של המקורות - שכאמור רק מזעיר מהם מובאים בספר זה - מוכיח בבירור שהעמידה הרוחנית הייתה תופעה מרכזית ונרחבת.
