בחירה ובכי-רע

האם לציבור לא משנה שבנימין נתניהו עלול/עשוי/צפוי לעמוד לדין על עבירת השחיתות החמורה ביותר – קבלת שוחד? יכול להיות. שלומי לחיאני, שמעון גפסו, יצחק רוכברגר – כולם התמודדו על ראשות עריהם לאחר שכבר הוגשו נגדם כתבי אישום וכולם ניצחו. זוהי התסמונת של "לא אכפת לי אם ראש העירייה מלוכלך, כל עוד העיר נקייה". ובמישור הלאומי: לא אכפת לי מה ביבי קיבל, כל עוד הוא נותן הישגים. כפי שהראיתי פה לפני מספר שבועות, ברוב קני המידה – מצבה של ישראל כיום טוב משמעותית מאשר לפני עשור. ייתכן גם, שפרסום כתב החשדות ערב הבחירות לא השפיע משלוש סיבות נוספות: עבר מספיק זמן עד ההליכה לקלפי, בסופו של דבר זה היה רק עוד שלב בפרשה ארוכה, ונתניהו טרם הורשע בדבר. מעבר לכך, כאשר מדובר ספציפית בבנימין נתניהו, עסקינן בפוליטיקאי שמעורר את הרגשות המנוגדים ביותר מזה עשרות שנים (אולי מאז מנחם בגין, אולי מאז דוד בן-גוריון): לתומכיו הוא המשיח, למתנגדיו הוא השטן – ודבר לא ישנה את דעתם של אלו ואלו. אבל אסור לתומכי נתניהו להסתנוור ולהשתחצן, כפי שעשה חיים שיין בישראל היום למחרת הבחירות. לטענתו, מדובר באי-אמון ברשויות אכיפת החוק ובדחיית הטענות נגד נתניהו; "מי שהעמיד את ההכרעה למשאל העם, חייב לקבל את הדין". הטיעון הזה הוא גם שקר וגם שטות. שקר – כי נתניהו הוא זה שהקדים את הבחירות בניסיון לסנדל את אביחי מנדלבליט, ולא להפך. שטות – כי העם אינו קובע, אלא החוק. לפי ההיגיון העקום של שיין, אם העם ירצה מחר את משה קצב כראש ממשלה ואת יצחק אברג'יל כשר המשפטים – צריך יהיה להישמע לו. הבחירות אינן משאל עם, ודאי שלא על עקרון שלטון החוק ועל עקרון השוויון בפניו. מי שעבר על החוק צריך להיענש גם אם הציבור תומך בו, בדיוק כשם שמי שהוא חף מפשע אינו נכנס לכלא רק בשל הפגנות המונים.

כלל היסוד של משטר דמוקרטי הוא, שהמפסידים מקבלים את הכרעת הרוב – ולו רק משום שהם רוצים שאם וכאשר התוצאות התהפכו, המחנה האחר יקבל אותן. לכן, בני גנץ ויאיר לפיד לא עשו לנו שום טובה כאשר הואילו בטובם להודיע, כמעט יממה אחרי הבחירות, שהם מכבדים את החלטת העם. לפחות הם לא אמרו, כמו יצחק בן-אהרון בשנת 1977, שצריך להחליף את העם (פייגלין אמר משהו דומה, אבל הוא שייך למחלקת הקוריוזים). מה שכן ראוי לתשומת לב, ולביקורת קשה, הוא משהו שגנץ לא אמר ומשהו שלפיד כן אמר. גנץ לא בירך את נתניהו על נצחונו והתחמק מתשובה לשאלה האם יתקשר לברך אותו. לפיד הבטיח למרר את חייה של הממשלה הבאה ולהפוך את הכנסת לשדה קרב. נקודות אלו מאיינות את ה"הכרה בהחלטת העם". מי שאינו מסוגל לברך את המנצח, אומר שבעיניו המנצח אינו לגיטימי – ומכאן שגם החלטת הרוב אינה לגיטימית. מי שמתחייב למרר את חייה של הממשלה הנבחרת, גם הוא אינו מכיר בהכרעת הרוב ומלמד שמאחורי מעשיו עומדת נקמנות לשמה. תפקידה של האופוזיציה הוא להקשות על הממשלה, לפקח עליה, להציע חלופה – לא למרר את חייה. ומי שהופך את הכנסת לשדה קרב, מצהיר שבעיניו בית המחוקקים אינו המקום בו מנהלים את ענייני המדינה, אלא המגרש להגשמת המטרות האישיות שלו; שהכנסת אינה מקום מפגש לנציגי הציבור, אלא זירה למאבק גלדיאטורים; שהוא אינו מתכוון לנהל בה דיון מכובד ומכבד, אלא ביזוי ושיסוי. מי שמתנהג כך באופוזיציה, אינו ראוי להיות בשלטון.

נפתלי בנט ואיילת שקד חייבים לבקש סליחה וחייבים לפעול כדי למזער את הנזקים שגרמו. השניים הורידו את הציונות הדתית משמונה מושבים בכנסת ושני תיקים מרכזיים עד כה, לחמישה-שישה מושבים (איחוד הימין ואלי בן-דהן) ואולי תיק וחצי כעת. הם השליכו לפח 138,437 קולות; משום שהימין החדש לא עברה את אחוז החסימה, הקולות הללו לא נחשבים אפילו לצורך הסכמי העודפים. רשימה מאוחדת הייתה מקבלת לפחות 297,740 קולות השווים לתשעה מושבים; ייתכן שעוד רבבות קולות לא היו נודדים למפלגות החרדיות ולזהות, ואז היינו רואים את הסיעה השלישית בגודלה בכנסת. בנט ושקד הקריבו הכל על מזבח השאיפות שלהם – ואז התרסקו והפילו איתם את הציונות הדתית לאחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר בתולדותיה. הם הותירו את הבית היהודי עם חובות של 20 מיליון שקל, ואני משער שצברו עוד כמה מיליונים בימין החדש משום שלא עברו את אחוז החסימה. והכי גרוע: הם גרמו למלחמת הכפשות חסרת תקדים בתוך המחנה הדתי-לאומי וגררו אליה את הרבנים האמורים להרבות שלום בעולם. אם בנט ושקד היו מנהיגים ראויים ובני אדם כנים, הם היו מתייצבים ואומרים: סליחה מקרב לב, עכשיו אנחנו מתגייסים למאמץ משותף לכסות את החובות ולאחות את הקרעים. במקום זה, הם ממשיכים להילחם נגד התוצאות וליילל ש"גנבו לנו את הבחירות". מי שיורה לתוך הקהל, שלא יאשים את האקדח.

שימו לב לנתון הבא: מבין 120 חברי הכנסת ה-21, רק 46 – דהיינו 38.3% - נבחרו בצורה דמוקרטית מלאה במוסדות מפלגותיהם. אלו הם 36 הח"כים של הליכוד, השישה של העבודה והארבעה של מרצ. 74 הנותרים – 61.7% מחברי הבית – למעשה מונו בידי בודדים או מועצות פנימיות. 44 חברי כנסת נשלטים בידי ארבעה ראשי מפלגות: בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ומשה כחלון. וזה לא קורה מתוך חוסר ברירה, אלא בכוונת מכוון. המייסדים של חוסן לישראל, יש עתיד, ישראל ביתנו וכולנו – ארבעתם פשוט לא רוצים שיבלבלו להם את המוח ויגידו להם מה לעשות. הם העניקו לעצמם סמכויות בלתי מוגבלות בקביעת המועמדים לכנסת, בהחלטה על-כניסה לקואליציה ובחלוקת התיקים בממשלה. באיחוד מפלגות הימין (חמישה ח"כים) לא היה הפעם מנוס מביטול הבחירות המקדימות, בשל העריקה של בנט ושקד; ניתן לקוות שזה היה מקרה חד-פעמי. 16 הח"כים החרדיים נבחרו בידי מועצות של רבנים, שאפילו זה עדיף על פני הטוטליטריות של בנץ/לפיד/ליברמן/כחלון, כי לפחות מדובר באישים ידועים שמאחוריהם קהלים של אלפים ורבבות. במפלגות הערביות יש מועצות, וגם זה סביר. אני לא אומר ששיטת הבחירות המקדימות היא הטובה ביותר. יש לה חסרונות בולטים, ובראשם הצורך לגייס המון תרומות כדי להתמודד והסכנה שהיא תכניס לכנסת טיפוסים כמו אורן חזן. ייתכן שהדרך הנכונה היא בחירות מקדימות לחברי המרכז, שיבחרו ועדה מסדרת. מה שברור הוא, שלא ניתן לקבל מצב בו למעלה ממחצית מחברי בית המחוקקים במדינה דמוקרטית נבחרים אליו בדרך שהיא רק דמוקרטית למחצה. בהחלט היה מקום שהמחוקק יתערב – אבל אין סיכוי שזה יקרה בכנסת עם הרכב כזה.

41 מפלגות התמודדו השבוע – מספר חסר תקדים. גם אם רובן היו קיקיוניות, יש לזה משמעות: הרבה יותר פתקי הצבעה (שזה אומר הרבה יותר כסף על ההדפסה והרבה יותר נייר מבוזבז), קולות שהולכים לאיבוד וזמן שיוצא על ספירתם. החוק כיום מאפשר לכל 100 ישראלים להקים מפלגה, וכל מפלגה שעומדת בכללים יכולה לרוץ לכנסת. ואז אנחנו מקבלים את התוצאות המרשימות הבאות: 828 קולות ל"מנהיגות חברתית", 816 ל"הפיראטים בראשות האינטרנט פתק לשלשול"(!), 728 ל"פשוט אהבה – כי כולם/ן בני אדם", 623 של "נ נח – הרשימה הממלכתית – תרימו את הראש", 594 שקיבלה "התקווה לשינוי", 379 ל"מפלגת הגוש התנ"כי", 143 ל"מפלגת הרפורמה" ו-54 ל"אופק חדש בכבוד". הבחירות הן עניין רציני ביותר ולא מקום לליצנים, אופורטוניסטים, הוזים או אסטרונאוטים. הכנסת חייבת להעלות בצורה משמעותית את הרף ולהציב גם תנאי סף ארגוניים להתמודדות. אפשר למשל לחשוב על 1,000 חתימות של מצביעים פוטנציאליים, על 300-200 חברים רשומים ועל קיומם של מוסדות מתפקדים. הזכות להיבחר, כמו כל זכות במדינה דמוקרטית, אינה מוחלטת. מותר וחובה להביא בחשבון את העלויות ובעיקר את רצינות ההליך.

קל לצקצק בלשון ולחבר בין התקלה במחשבי מערכת הבחירות המרכזית לבין הכישלון החלקי של "בראשית". למשל: תראו את מעצמת ההיי-טק הזאת. או: ישראל מצליחה לשגר חללית לירח, אבל לא לחבר ממשקים בין שני מחשבים. האמת היא, שממש אין לנו במה להתבייש. להפך. בשני המקרים אנחנו בחזית העולמית. רק שש מדינות הגיעו עד כה לירח, וישראל הקטנטנה היא השביעית; רק שלוש נחתו על הירח, ואני בטוח שישראל הקטנטנה תהיה הרביעית. ובמישור הבחירות: בארצות הברית הגדולה של אמריקה מדברים על חזרה לקלפיות נייר או לפחות על גיבוי בנייר למערכות ההצבעה הממוחשבות, שהן עתיקות, מרובות תקלות ומועדות להתקפות סייבר. בארה"ב, וגם בבריטניה ובמדינות גדולות ועשירות אחרות, היו לכל הפחות נסיונות לתקוף את מחשבי מערכת הבחירות; אצלנו הכל עבר בשלום, וזה לא בגלל שאין מי שדורש את רעתנו. פרסום תוצאות כמעט סופיות בתוך עשר שעות, ופרסום תוצאות סופיות וזהות כמעט לגמרי אחרי 48 שעות – זה בהחלט ראוי לשבח. זה לא אומר שאין מה לתקן. כמו כל העולם, אנחנו מתמודדים עם היכולת לשגר במהירות האור ידיעות כוזבות, הכפשות, קונספירציות וסתם המצאות. ראש ההיי-טק הישראלי יכול וצריך להיות בחזית המאבק בתופעות הללו, תוך פקיחת עין והטיית אוזן לדרך בה מתמודדים איתן בעולם. למשל: ממשלת בריטניה הניחה השבוע טיוטת חוק מרחיק לכת, המטיל על ענקי הטכנולוגיה יותר אחריות לתוכן שהם מעבירים. צריך להתחיל לפעול היום, כדי שבבחירות הבאות – לכל היותר בעוד ארבע שנים – כבר יהיו פתרונות.

• קמפיין הגעוואלד הצליח הרבה יותר מאשר קמפיינים של "אנחנו בדרך לניצחון": הליכוד, החרדים ואיחוד הימין ניהלו אותו (כמו גם הימין החדש), לעומת הביטחון שהפגינה כחול-לבן. נקודה עגומה למחשבה.

• חנוך דאום ואביב גפן קוראים הבוקר (12.4.19) בידיעות אחרונות לנתניהו וגנץ להקים ממשלת אחדות. וזה קורה בעיתון של המפסיד הגדול ביותר בבחירות השבוע, נוני מוזס, שהימר גם על לפיד וגם על שקד. שתי תמיהות: האם הם לא שמו לב שגנץ ולפיד מסרבים לקבל את נצחון הליכוד? והאם היינו שומעים קריאה כזאת אילו התוצאות היו הפוכות?

• הסקרים שוב טעו בגדול, מינה צמח טעתה בענק במדגמים. אולי הגיע הזמן לקחת את הסקרים בפרופורציות הראויות ולהגיד לצמח שלום ולא להתראות?

• אחרי עשרות ומאות המסרונים שבהם הוצפתי בניגוד לחוק ערב הבחירות, מוזר שאיש לא פנה אלי להודות לי על קיום חובתי הדמוקרטית.