דומה שכותב שורות אלו אינו צריך להוכיח את עמדתו כנגד התנועה לאיכות השלטון ועל עו"ד
אליעד שרגא; היא נכתבה בגלוי שוב ושוב, והיא ממש אינה חיובית - בלשון המעטה. והנה מצאנו שני עורכי דין שהם גרועים עוד יותר משרגא:
שחר בן-מאיר ו
יובל יועז. אחרי שבית המשפט העליון יצר את שרגא, הוא כעת מגדל את בן-מאיר ויועז - ודומה שמאותה סיבה: הם מאפשרים לו להיכנס לכל מקום, כולל מקומות כאלו שאינם מעניינו.
כיצד בג"ץ יצר ומשמר את שרגא? בכך שהוא אינו מטיל עליו הוצאות גם כאשר מדובר בעתירות סרק מובהקות, שכל מטרתן לקבל פרסומת אישית לו ולתנועתו. וזה בדיוק מה שהוא עושה כעת עם בן-מאיר ויועז. ולמה הם גרועים יותר מאשר שרגא? משום שלזכותו של שרגא יש לומר, במלוא הרצינות, שאיננו יודעים מהן דעותיו הפוליטיות; הוא עותר נגד כולם. מטבע הדברים, מאחר שבעשור האחרון ה
ממשלה היא של הימין, רוב העתירות הן נגדה; אך שרגא והתנועה באמת אינם עושים אבחנות פוליטיות.
לעומת זאת, לבן-מאיר ויועז (בשם "התנועה לטוהר המידות") יש יעד אחד ויחיד:
בנימין נתניהו. הם עותרים נגדו ללא הרף, ובעיקר בעתירות סרק שברור שיידחו על-הסף. ייתכן שהמניע של שרגא הוא קידום אישי; המניע של בן-מאיר ויועז הוא לבטח פוליטי מובהק. ייתכן ששרגא משתמש בבג"ץ כדי לקדם את עצמו - וזה פסול; בן-מאיר ויועז רוצים בבירור שבג"ץ יהפוך לכלי פוליטי - וזה מסוכן. הנזק שייגרם למדינה בכלל ולבית המשפט בפרט אם השופטים יהיו מקדמי המכירות של שרגא, הוא כאין וכאפס לעומת הנזק אם הם יהפכו למכשיר פוליטי של בן-מאיר ויועז.
או בורים או לא-ישרים שופטי בית המשפט העליון יודעים שזה מה שבן-מאיר ויועז מנסים לעשות - אך אינם מחייבים אותם בהוצאות. פשפשתי בזכרוני ולא מצאתי אפילו מקרה אחד בו השניים הללו - ביחד ולחוד - חויבו לשלם אפילו אגורה אחת על השחתת הזמן השיפוטי, ששופטי העליון שבים ומזכירים לנו כמה הוא יקר. שופטי העליון שבים וטוענים שהם כורעים תחת הנטל - וזה נכון - אך הם לא משתמשים בכלי היעיל ביותר שברשותם: הטלת הוצאות משמעותיות.
ראו את פסק הדין מהיום (יום ג', 23.4.19) של השופט
עופר גרוסקופף, בהסכמת השופטים
דפנה ברק-ארז ו
יוסף אלרון. בן-מאיר ויועז עתרו נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו, בטענה שכתב החשדות נגדו הופך את החלטתו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לבלתי סבירה באופן קיצוני. העתירה הזאת כל-כך מופרכת, עד שהחלטנו שלא לסקר אותה כאשר הוגשה; אנחנו לא ניתן פרסומת חינם לניצול לרעה של הליכים משפטיים.
ואכן, בג"ץ דחה אותה על-הסף, בלי לבקש אפילו את תשובתם של נתניהו, המדינה, הליכוד והכנסת. "נקודת המוצא להכרעתנו היא שעל ההתערבות בשיקול דעתו של הנשיא במילוי תפקידיו להיות מצומצמת מאוד, על-רקע מעמדו הייחודי והסמליות המיוחדת הגלומה
במוסד הנשיאות והעומד בראשו", מזכיר גרוסקופף לשני עורכי הדין, אשר היו מספיק בורים כדי לא לדעת זאת, או מספיק לא-ישרים כדי להתעלם מכך.
"אינה מתיישבת עם הליך הבחירות" והוא ממשיך: "סמכות הנשיא בה עסקינן מהווה חלק מהליך הבחירות הדמוקרטי, שתכליתו מימוש רצון הבוחר. סעיף 7(א) לחוק יסוד: הממשלה אומנם אינו מגדיר מהם הקריטריונים לפיהם יחליט נשיא המדינה על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה, אך עצם החובה להתייעץ עם נציגי הסיעות מלמדת כי השיקול המרכזי האמור להנחות את הנשיא הוא סיכוייו של אותו חבר כנסת להרכיב ממשלה, לאור תוצאות הבחירות.
"... בשים לב לאופי הסמכות בה עסקינן, העתירה שלפנינו אינה מגלה כל עילה להתערב בהחלטתו של נשיא המדינה. אין חולק כי הנשיא קיים אחר הוראות החוק, נפגש עם ראשי הסיעות, הפעיל את שיקול דעתו, והטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שסבר כי סיכוייו להרכיב את הממשלה הם הגבוהים ביותר. בכך מימש כהלכה את הסמכות שניתנה לו, ולא ראינו לא טעם ולא סיבה כי נתערב בה".
ועכשיו שימו לב למשפטים הבאים (ההדגשה היא שלנו): "הלכה למעשה, עמדת העותרים היא שעל נשיא המדינה הייתה מוטלת חובה להתעלם מתוצאות הבחירות, ומהמלצות ראשי הסיעות, ולקבוע כי מר בנימין נתניהו פסול מלשמש כראש ממשלה בשל כתב החשדות החמור התלוי נגדו. עמדה זו של העותרים לא ניתן לקבל: היא אינה תואמת את אופיו של מוסד הנשיאות (שהוא ממלכתי וא-פוליטי במהותו); היא אינה מתיישבת עם תפקידו של נשיא המדינה בהליך הרכבת הממשלה (המתמקד באיתור חבר הכנסת שהוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרכבת ממשלה).
"היא אינה עולה בקנה אחד עם המידע על-פיו נדרש נשיא המדינה לגבש את הכרעתו (עמדות הסיעות השונות ביחס למועמד עליו הן ממליצות לשמש כראש הממשלה);
היא אינה מתיישבת עם הליך הבחירות הדמוקרטי אשר סמכות הנשיא מהווה חלק אינטגרלי ממנו (במסגרתו נבחרו חברי הכנסת ה-21, ובכללם מר בנימין נתניהו). בקיצור - היא בגדר עירוב מין בשאינו מינו. בשל-כך, האסמכתאות שהובאו על-ידי העותרים שונות באופן מהותי מן הנושא שלפנינו ומן השיקולים הרלוונטיים להכרעה בו".
מה אומר גרוסקופף? שבן-מאיר ויועז מבקשים מבג"ץ להתערב בהליך הדמוקרטי ולהפוך את תוצאות הבחירות, או במילים אחרות: לבצע פוטש נגד רצון הבוחר. ועוד הוא אומר, שהעתירה שלהם כל-כך רשלנית או זדונית, עד שאין שום קשר בין האסמכתאות המופיעות בה לבין הסעד המבוקש.
ואחרי כל זה, "משלא התבקשה תשובה ובמכלול הנסיבות אין צו להוצאות". וכאן קופץ ובצדק הבן התם: מה זאת? או מוטב: מה זאת?! באו אליכם שני פעילים פוליטיים, הגישו עתירה חסרת כל יסוד, ביקשו מכם להתערב בתוצאות הבחירות - קודש הקדשים של ההליך הדמוקרטי - ועשו זאת בצורה משפטית שאין לה ידיים ורגליים, וזה לא עולה להם אפילו אגורה?! הזמן שלכם לא שווה כלום, בעיצומו של החג? אין צורך בהרתעה?
לא רוצים להרתיע אז זהו - שלדעת בג"ץ אין צורך בהרתעה. בג"ץ אינו מחייב עותרים כאלו בהוצאות, משום שהם-הם המאפשרים לו להתערב בהליכים פוליטיים מובהקים. בלי עותרים כאלו, בג"ץ חסר אונים - שהרי תפקידו רק לפסוק בעתירות שמובאות לפניו. בלי עותרים כאלו, לא יהיה לו מה לומר על גיוס החרדים ועל מתווה הגז ועל המינוי של
אריה דרעי ועל עוד ועוד נושאים ציבוריים-פוליטיים.
זהו הצד ההרסני של תופעת "העותר הציבורי". שיהיה ברור: חשוב שיהיו עותרים כאלו, משום שלפעמים יש פעולות שלטוניות חמורות שאין אדם ספציפי שנפגע מהן, אלא פגיעתן היא בציבור כולו וחיוני שבית המשפט יתערב. אבל מה שאמור היה להיות סדק צר כחוד המחט בזכות העמידה, הפך לפתח שסוסים וקרונות נכנסים בו. וזה משום שבג"ץ אינו מרתיע את העותרים גם כאשר מניעיהם פסולים ועתירותיהם פגומות.
אם שופטי העליון מבקשים להבין מדוע יש כזה מתקפה עליהם, מדוע הממשלה הבאה עלולה לצאת למאבק נגדם - שיתחילו מפסקי דין כמו זה של היום. לא מספיק להימנע מהתערבות במקום בו היא אינה נחוצה ואף אינה חוקית; חשוב ביותר להבהיר דרך הכיס, שיש נושאים שאפילו לא צריכים לעבור את דלת הכניסה לבית המשפט העליון. כל עוד השופטים אינם עושים זאת, הם מראים שלדעתם אכן הכל שפיט ושלתפיסתם אכן יש מקום להביא בפניהם כל דבר. וכאשר בית המשפט מתפשט בצורה כזאת אל עבר סמכויותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת - בל יתפלא אם הללו יענו באותה מטבע.
