איך זה יכול לקרות בארה"ב? כיצד ייתכן שהקהילה היהודית הגדולה ביותר בתפוצות והשנייה בגודלה בעולם, סופגת בתוך חצי שנה שני פיגועים קטלניים בבתי כנסת בעיצומן של התפילות? מה קרה למיליוני יהודים, רבים מהם בעלי השפעה וממון, שלפתע הם צריכים לחשוש לחייהם?
התשובה היא, שחלקית זה קרה להם וחלקית זה קרה לחברה האמריקנית. נכון לאפריל 2019, זוהי חברה מפולגת שהטון המוביל בה הוא של שנאה ולא של אהבה, של פירוד ולא של אחדות. זה מתחיל מכמה גורמים בסיסיים, נמשך בכמה בעיות רוחב ומגיע לשיאו במערכת פוליטית שמעצימה את אותן תופעות.
הגורם הבסיסי הראשון הוא
חופש הביטוי הכמעט-מוחלט בארה"ב. האמריקנים, כדרכם, בוחרים תמיד באחד משני הקצוות; במקרה של חופש הביטוי, הם הלכו לקצה שבו אפשר להגיד כמעט הכל, להסית ולקרוא לרצח, לשרוף את הדגל האמריקני ולהניף את דגל צלב הקרס - ואיש לא יעז לעשות דבר. מי שרוצה הוכחה חותכת לכך שכל זכות חייבת להיות מוגבלת לתחומי ההיגיון וההגינות, מוזמן להסתכל על חופש הביטוי בארה"ב.
הגורם הבסיסי השני הוא הזכות לשאת נשק. חופש הביטוי הוא התיקון הראשון לחוקה; הזכות לשאת נשק - התיקון השני. גם זכות זו הפכה להיות מקודשת בעיני עשרות מיליוני אמריקנים, למרות שנוסח התיקון מלמד בבירור שכוונתו הייתה לאפשר הגנה עצמית בהעדר משטרה מסודרת - ולא רכישה חופשית של רובי סער וכלים שהופכים אותם לקטלניים עוד יותר (כמו במקרה של הפיגוע בבית חב"ד בקליפורניה). אגודת הרובאים הלאומית (NRA) היא אחת השדולות החזקות ביותר בארה"ב, עם 5 מיליון חברים ומיליונים רבים של דולרים שנשפכים כדי להבטיח את אהדתם של מאות חברי קונגרס. מי שרוצה לדעת כיצד נראה שוחד גלוי וחוקי - שיסתכל על הקונגרס האמריקני.
בעיית רוחב אחת הן הגזענות והדעות הקדומות שעודן נפוצות ברחבי ארה"ב. נדרשו 150 שנה אחרי שחרור העבדים כדי לבחור נשיא שחור ראשון; 250 שנה אחרי הכרזת העצמאות עדיין לא היו נשיאה וסגנית נשיא; 120 שנה אחרי תחילת ההגירה היהודית הגדולה עדיין לא היו נשיא וסגן נשיא יהודים; כנ"ל לגבי 100 שנה של הגירה היספנית והגירה איטלקית. שיעור השחורים בין העצורים והכלואים עולה במידה רבה על שיעורם באוכלוסייה. המצב הכלכלי של אפרו-אמריקנים והיספנים גרוע משמעותית משל הלבנים, וחלקם בצמרת הפוליטיקה והעסקים נמוך בהרבה מחלקם באוכלוסייה. אפשר לתת הסברים מלומדים לתופעות הללו, אבל הריכוז שלהן אומר הרבה מאוד.
בעיית רוחב שנייה היא חברות הטכנולוגיה. פייסבוק, גוגל, יוטיוב, טוויטר - כל אלו לא ממש רוצות להתערב בתכנים העולים בהן. זה גם יקר וגם נוגד את המודל העסקי שלהן. הן עושות מעט מדי ומאוחר מדי, גם בנוגע לתכני שנאה וגם בנושא לפייק ניוז במישור הפוליטי. וכך הופכות פוסטים, בלוגים, סרטונים וציוצים לכלי חסר תקדים בעוצמתו של הסתה לרצח, הדרכה למפגעים ודברי הלל למחבלים.
מעל לכל ניצבת המערכת הפוליטית, אשר הולכת ומקצינה מדי יום - ושני הצדדים אשמים בכך. הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים אינם מחפשים בשנים האחרונות את המאחד, אלא את המפלג. פוליטיקאי שרוצה לבלוט, ולא משנה באיזו מפלגה, צריך לתקוף את הצד השני בכמה שיותר חריפות ולהבטיח שיילחם בו בכמה שיותר תוקפנות. מי שיבטיח שיפעל להביא להסכמות לטובת הציבור - יידחק לשוליים.
דונלד טראמפ הפך את השיח האלים, המסית, המתסיס, המתלהם, השולף - לשיח השליט והלגיטימי. הוא לועג לכולם, מותח ביקורת על כולם, משקר לכולם. הוא לעולם אינו מתנצל, הוא לעולם אינו חוזר בו, הוא לעולם אינו קורא לאחדות ורגיעה. זה גם האופי של טראמפ וזה גם הכלי הטוב ביותר שלו מול בסיס אוהדיו. טראמפ איננו אנטישמי, אבל הוא מגלה סובלנות חסרת תקדים כלפי הימין הקיצוני - ויש לזה השפעה ישירה.
המפלגה הדמוקרטית נושאת גם היא באחריות כבדה. אחרי שניצחה אשתקד בבחירות לבית הנבחרים, הבהירו ראשיה שתוכנית העבודה שלהם עד בחירות 2020 היא למרר את חייו של טראמפ; לא למשול, אלא להפריע למשול. יש בקרב הדמוקרטים אגף שמאלני-ליברלי קיצוני, הטוען - בדיוק כמו האנטישמיים המודרניים באירופה - שהוא לא שונא יהודים אלא מותח ביקורת על ישראל. כאשר חברת הקונגרס אילהן עומאר התבטאה בצורה אנטישמית מובהקת, פרסמה ההנהגה הדמוקרטית הודעה שגינתה כל צורה של שנאה - נגד יהודים, נגד מוסלמים, נגד להט"בים ואולי גם נגד רוכבי אופניים.
החברה האמריקנית - שכאמור, תמיד הולכת לקיצוניות - היא כיום חברה של שנאה. הדרך לזכות בה לתשומת לב היא להיות עוד יותר מפלג, עוד יותר מתסיס, עוד יותר מסית. לקולות מתונים אין סיכוי להישמע, שלא לדבר על להשפיע. בחברה כזאת, יהודים תמיד יהיו בין הקורבנות הראשונים. בחברה כזאת, הטבח הבא הוא רק שאלה של זמן.
