אשה צעירה, לוצ׳יה, מודדת שטח במקצועה, עושה עבודה באזור לא מיושב, עבור איל נדל"ן, המבקש ממנה לאשר את המדידות הלא מדויקות משנת 2011, כדי שלא יזדקק שוב למערכת אישורים חדשים שיגרמו להשהיית יישום פרויקט בניית אתר הבנייה הענק שהוא יזם. בטוב ליבה, היא נענית לבקשה. מה שמפריע לזה הוא פריצת דמותה של מריה, אמו של ישו, החוזרת ומופיעה בדמיונה של לושה (לוצ׳יה, הדס ירון הישראלית מופיעה בדמות מריה). תחילה היא מדברת אליה בעברית, אך בהמשך, מדברת אליה בשפתה, איטלקית, ודווקא במועדים מאוד לא נוחים, ליד אנשים, כמו במהלך טקס הכרזת הקמת הפרויקט. מה שגורם להתערערות מצב הגיבורה. הדמות הווירטואלית מפגיעה בה שוב ושוב שלא לאפשר הקמת הבינינים באתר, אלא ליזום הקמת כנסייה במקום. למעשה, רעיון הכנסיה לא חוזר בהמשך, בגלל הדרמה המתעצמת, בה לושה חושבת שאיבדה את שפיותה בשל העימות הפיסי שלה עם מריה. לעזרתה נחלץ בן זוגה, ארתורו, אותו גרשה מביתה בתחילת הסרט, בשל בגידתו בה. הסצינה הפותחת את הסרט מצחיקה ביותר, כשהיא שואלת "כמה זמן נמשך הסטוץ שלך? והוא עונה יומיים, והיא משיבה: אה, חצי שנה. למה? הוא שואל, הכיצד? ככה זה עם גברים. כשהם אומרים יומיים כוונתם לששה חודשים. והיא מגרשת אותו מהבית. ובכל זאת, כשהיא עמוק בעימות שלה עם מריה, הוא בא לעזרתה, ולבסוף עוזר לה להגשים פיסית את מה שבאמת רצה ליבה. ועל זה מדברת עימה מריה. "איני מדברת אתך אלא כדי שתביני מי את". וזו ליבת הסרט. כי בכל מהלך העלילה שזורה ביקורת חריפה על כרישי הנדל"ן, על השחיתות שפושה בכל התחומים בכלכלה האיטלקית, ומזכירה את מה שמתגלה גם אצלנו פה ושם, בלי הבדל דת מין או צבע. כך הסרט מדגדג את הצופים, בקומיות השזורה בכל קטע וקטע, ומשחקם של אלבה רורוואכר כלושה, אליו ג׳רמנו כארתורו וכל יתר הדמויות הכה אותנטיות, כנות ועסיסיות, משדרג את הסרט. ולא בכדי הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של המבקרים בפסטיבל וונציה, ואלבא רורוואכר זכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן. היא גם מלווה בקולה כמספרת את הסידרה הנפלאה "החברה הנבונה". הסרט "החסד של לוצ׳יה" מיוחד במינו, הן בתוכן המכיל אלמנטים סוריאליסטיים לכאורה, אך נוגעים למעשה בתת-מודע של הגיבורה, בו האלמנטים נאבקים זה בזה, הודות לדמות של מריה, לאו-דווקא המיתולוגית, אלא משמשת כצרצר שעל הקיר בסיפור פינוקיו: המהווה הקול למצפון של בובת העץ שיצר ג׳פטו. הצילומים היפהפיים, ההיגוי הכה הברור של השחקנים, שמחפה על התרגום בעת שהוא נעלם מהצופה בחלקו בכל פעם כשהוא על-רקע לבן, המוזיקה הסוחפת, וקטע הג׳אז הנפלא שמנגן אביה של לושה, נופי הטבע המרתקים של טוסקנה - כל אלה כובשים את הצופה, ומרווים אותו בצפיה בסרט שונה מהרגיל, מקסים ומהנה.