ההצגות מומחזות על-פי סרטים שהצליחו בגדול בקולנוע. הכוונה היא ל"קן הקוקיה", ול"מיזרי". בגרסה התיאטרונית של "מיזרי", העולה כעת בקאמרי, חוויית הפחד אינה החוויה המרכזית. זאת, כמובן, בניגוד לסרט "מיזרי", המבוסס על הרומן של סופר האימה הנודע סטיבן קינג. נדמה שעירד רובינשטיין, מתרגם ובמאי "מיזרי", היה מודע לפער הזה שבין האמנויות, כמו גם לעובדה שהסיפור עצמו יהיה מוכר לרבים בקהל שצפו בעבר בסרט. ייתכן שזו הסיבה בגללה הוא ניסה לתת דגשים אחרים לחומר. על הבמה ניצב הקרוואן של אנני וילקס (קרן מור), "המעריצה מספר אחת" של הסופר הנודע פול שלדון (יובל סגל) שאותו היא הצילה מתאונה, ושכעת שוכב בביתה עם רגליים מרוסקות, חסר אונים ונתון לחסדיה. כזכור, וילקס היא אישה ערירית, אחות לשעבר, החיה בקרוואן מבודד בהרים. היא גם פסיכופטית אלימה שארבה לסופר, וכעת כשהוא שוכב פצוע במיטתה, היא לא מתכוונת לתת לו לצאת משם. סטיבן קינג, גדול סופרי המתח, האחראי גם ליצירות המופת "אני והחבר׳ה", "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", ראה ב"מיזרי" מעין אוטוביוגרפיה אליגורית על יחסיו עם מעריציו. המחזה, המבוסס על ספרו המפורסם, הוא מותחן פסיכולוגי, הנוגע בכתיבה, הערצה, אובססיה, התמכרות ושליטה. לא תוכלו להפסיק לצפות בו. המחזה בגירסתו זו עלה ב-2015 בברודווי בכיכובם של ברוס ויליס ולורי מטקאלף. וסרט הקולנוע המפורסם משנת 1990, בכיכובם של ג׳יימס קאן וקאתי בייטס שזכתה בפרס האוסקר על תפקידה. קרן מור ויובל סגל עושים תפקידים המשלימים זה את זה. ועד סוף המחזה המיטלטל בין אימה לצחוק, קיים באוויר מתח בימתי, הנע בין חיים למוות, בין אהבה לשנאה, בין יוצר לקוראה, ובין אמת לשקר. אהבתי את המחזה על שום הדיכוטומיות האמנותיות הללו, שכה היטיב הבמאי הצעיר עירד רובינשטיין לפרשן.

משפחה חמה - מועלית עכשיו בבית לסין

משתתפים: תיקי דיין, אילן דר, לימור גולדשטיין, לירון ברנס, לורין מוסרי, יותם קושניר, ושירן הוברמן. ארוחת יום ששי שגרתית בבית סבתא מלכה הופכת לזירת קרבות, כשאחת מבנות המשפחה מודיעה שלא תגיע השנה לליל הסדר. השלווה מופרת באחת, ומלכה, שעליה נאמר במחזה ש"בשביל לשמור על שלמות המשפחה היא מסוגלת אפילו להרוג", נוקטת בכל האמצעים כדי לבטל את רוע הגזירה. הקומדיה של ענת גוב, אחת המחזאיות החשובות בארץ, עם מבטה המפוכח והנוקב על החיים וההומור המיוחד שלה, בודקת את המשפחתיות הישראלית הלוחצת, ומעלה שאלות על אהבה, חובה, עבדות וחרות. העלילה מתמקדת, בהודעתה של הבת הבכירה על כוונתה שלא להגיע לליל הסדר הקרוב, וכי היא נוסעת לפינלנד לראות את הזוהר הצפוני. האם, אלמנה מזה שנתיים, איננה מוכנה לשמוע על כך. לא בשביל זה הקמנו מדינה. כשאמצעי השכנוע המילוליים אינם עוזרים, בא לעזרתה המצב הביטחוני, וההודעה כי מחבל מסתובב בשטח. אורחי סעודת השבת, שבמהלכה מתרחש הסיפור כולו, נסגרים בחדר האמבטיה. כשתחלוף הסכנה. המחזה קליל ומאוד מצחיק. הוא מזכיר לרבים מן הצופים, כי תמיד, וכמעט בכל משפחה, מצויים קונפליקטים מן הסוג המרדני הזה. תמיד יש מישהו מבני המשפחה שלא רוצה, או לא יכול להיכלל בסדר הקיומי, מציאותי של חברה קטנה ומצומצמת, כמו המשפחה הגרעינית, ובא לו/לה לברוח. כך קורה גם כאן במשפחה ה"נורמטיבית" הזאת, שדווקא הבת הבכירה (לימור גולדשטיין), שברוב ימות השנה לוקחת על עצמה את מירב האחריות על המשפחה, כולל אמה (תיקי דיין הנפלאה), מתמרדת ומנסה לברוח מהאירוע החשוב והמקודש ביותר בשנה, ליל הסדר. ברקע אף נשמע האב שהלך לעולמו, והוא למעשה פעיל בזיכרון הקולקטיבי של המשפחה בצורת תמונה על השידה, או בצורה מיטית דמיונית, בקולו ובדמותו החיה-מתה על הבמה. האם תיקי דיין, השולטת בכל המהלכים, מחליטה לשחרר את משפחתה מליל הסדר, ומחליטה לנסוע בעצמה לטיול לחו"ל. וזאת, למעשה הפואנטה ההפוכה של מרכז ההצגה. ההצגה כמובן מסתיימת בסוף טוב, כשכולם מאוחדים וחוגגים את הפסח, כולל הבת הבכירה שדוחה את טיולה המתוכנן והמשולם מראש.