יש תחושה של קדוּשה, כאשר אנו נזכּרים בהם, בּבעלי המלאכה של פַּעם. הם נשארו עדוּת לְדור אצילי יותר, דור של ערָכים. כשֶאנו מַעלים את דמותָם, את העולם היפה של אז, אנו שואלים: איך ויתרנו על עולם כֹּה אמיתי? דֵי כּואב: שכחנו את המלאכות, שכֹּה הקסימו אותנו: הן היו מלאות פשטוּת ותום. איפה הימים, שאָפינו עוגה בסיר פּלא, שאהבנו בישול איטי על פתיליה... שמצאנו סנדלר בכל פינה: הלכנו אליו נרגשים. מצאנו אותו במבוי אפֵל בין בתים. באומץ שלף מסמרים מבֵּין שיניים חשוקות... בנחישות הוסיף לנו פרסת בּרזל לעקֵבים, מסמרים נוצצים לַסוליה... ונכון, הלכנו בנעליים חמש שנים. הן היו גדולות, אחר כך היו בסדר, ובבוא היום - הסנדלר חתך את הקימור מקדימה, כדי שלא ילחץ לנו באצבעות... בשנות החמישים היה חייט בכל שכונה. לעתים הכל התחבּר: החיט חָלַק חנותו עם שֶען, או רפָּד. הלכנו אליו עם גליל בד, אמא ביקשה שיתפור לנו חולצות. הכּול היה אישי. תאמינו או לא, החייט ידע לכוון שעונים, והשֶען ידע לתפור כפתורים. החיים היו הפתעה, סיפור בהמשכים. לא שכחנו גם את תקופת כדי החלב הגדולים, שהיו מִפַח או מאלומיניום: החלבן הגיע עם העגלה שלו, מזג במסירות מכּד החלב. האימהות שלנו עמדו בתור וקיבלו חלב טרי לפי מידה, בליטרים, במידות אחרות. אכן סֶרט בלתי נשכח: חָלב עם הרוּחַ!

הלב מטפטף

חלף זמן, והגיע עידן בקבוקי החלב, לאחר תום זמן כּדי החלב. הייתה לנו הפתעה 'על הבוקר': החלבן השאיר בּקבּוק חלב ליד הדלת. כשראינו אותו, נדלקנו. אהבנו להסיר את המִכְסה העליון של הבקבוק. גילינו שם נייר כסף עבה. האוצָר היה מתחת למכסֶה, שם הצטבּר החלב והפך לקצֶפת מיוחדת, קרוּם שהילדים של אז התמכּרו לו בתשוּקה. כמה רַבְנו כדי ללקק את החֵלק הפנימי, האוצָר הגנוז... הַמָן של אבותינו במדבּר. איננו בוכים על חלב שנשפך, רק הלב מטפטף. כן, אותם זיכרונות מַרווים לעַד את הלֵב. בואו ניזכר בּגעגועים במוכרֵי המציאוֹת, בִּמְתקני השמשיות, בּמשחיזי הסכּינים. אלה עברו בין הבתים להשחיז סכינים או מספריים. הם ידעו להפעיל אבן מַשְחזת באמצעות מוֹט ובתנופה. כל סיבוב כמעט הגיע עד חיפה! גלים-גלים הגיעו בעלי מלאכה אל השכונה, ואנו חכינו להם, כמו נסיכים בממלכה קטנה. גם אלה שביקשו כוסות רוח, זכו להיוושע. מרפאים עממים ידעו לפקוד את השכונה, לתת מָזור. מי שלא נושַע, פנה אל הנִסים ואל הנפלאות, אל מְחלקי הקמֵעות. אפילו סופר שכונתי לעת-מצוא היה לנו. במכונת הכתיבה שלו היה מדפיס מכתבים רשמיים למוסדות. רחש הקלידים היה כנגינת פסנתר... אל תשכחו את צַלָמי הרחוב, שנֶעמדו מאחורי פרגוד שחור כדי לצלם תמונה, שבּקעה מתֵבת קֶסם. ליד עץ הערבה של השכונה בבתֵי סיידוף חכּינו לַצַלם שיצלֵם, והכול היה בשחור לבן, כמו הסרטים שהגיעו מהוליווד. לרגע הרגשנו כוכבים!!

פנסי רחוב

אכן לא שכחנו אותם: בעלי מלאכה של זהב, כולם טובי לב ונפלאים. ראשונים לכולם, הַחייטים הבּלתי נִלאים. אלה ידעו לתפור בגדים וחליפות... גם לסירוגין וגם חליפות. ורגע מנוחה, בואו ניתֵן כבוד לנפָּחים שהיו אלופי המלאכה: הם אלה שֶידעו לתקן דוּד מים או דוּד כביסה רותֵח. ואם צמאנו צימאון אמִתי, פנינו אליו, אל שואב המַים ליד הבּור השכונתי. זו הייתה חוויה שאין דומֶה לה, בעיקר כשהדלי עלה למעלה באמצעות... מנוּאֶלה. כשחיפשנו אותם, מצאנו אותם: בעלגולֶה עם העגלה והסוס, מתַקן הפרימוסים והפתיליות, החנווני שהכּיר כל קונה במכּולת השכונתית. אם היה קשה, קנינו אצלו 'בהקפה'. העיפרון נשלף מעל האוזן ורשם בפנקס קטן. לאן נעלמו כולם? איפֹה יש היום מדליקי פנָסי רחוב, מוכרֵי תירס, מוכרי צֶמר מתוק, שקראו לו שערות סבתא. היכן נוכל למצוא מוכרי צמר פלדה או מוכרי תפוח מְסֻכּר, עטוף פּטל אדום. איפה הם המושיעים שידעו לתת תשובה אחת-שתים: היכן מנפֵּח הזכוכית, האם הוא עדיין מחפש אותנו? ובכלל, האם יש עדַיין מצחצחי נעליים? שבח והודיה לכל הימים ההם. אנו עדיין חשים מחויבות לַדור שהיה, לְבעלי המלאכה הבלתי נשכחים: תמיד נחפּש את כל המילים הטובות, שיוכלו להפיץ זוהַר ונוגַה. ננסה לבטא במילים קדושות את סיפורם, להנציח את התוֹם והיופי. אנו המשוררים נושאים שליחוּת. זה תפקיד הספרוּת: לָתת מקום לנוסטלגיה להאיר הֹוֶה, להמתיק את החיים, את הערָכים, את הזיכרונות שיָפוּ מאותם 'שנות תרפפו'. אסיים בשיר שלי מקובֶץ השירים שלי - 'תעוּדה נשכּחת':

בעלי המלאכה - עולם גנוז באור

הרצל חקק

פַּחִים, פַּחִים, פַּחִים הַכֹּל מָכְרוּ לָנוּ בְּפַחִים כְּמוֹ יָצְאוּ מִמִּסְגֶּרֶת כְּמוֹ הָיוּ תְּמוּנָה חוֹזֶרֶת. מְדַבְּרִים עַל שֶׁמֶן, מְדַבְּרִים עַל נֵפְט הַמַּשְׁפֵּך בַּיָּד, הַפַּךְ, הַמְּשׂוֹרָה, הַקַּנְקָן כְּמוֹ יָצְאוּ מִסֶּרֶט אִלֵּם יָשָׁן נוֹשָׁן וּבָאוּ גַּם מְתַקְּנֵי שִׁמְשִׁיּוֹת וְאֶת לִבֵּנוּ הֵצִיפוּ נָשִׁים יְפֵהפִיּוֹת לְיַד פַּחֵי הַכְּבִיסָה, לְיַד נָפוֹת הַקֶּמַח הןֵ מָהֲלוּ בֵּיצִים בְּשֶׁמֶן וְנַפְשֵׁנוּ נִמְהֲלָה מֻקְסֶמֶת הַכֹּל בָּא אֶל הַשְּׁכוּנָה גַּם נוֹשְׂאֵי הַמֵּיתָרִים וְהַמַּנְגִּינָה הַכֹּל מָכְרוּ לָנוּ בִּנְשָׁמָה מוּאֶרֶת כְּמוֹ יָצְאוּ מִן הַמִּסְגֶּרֶת הַשְּׁעָרִים הָיוּ עֲשׂוּיִים בֶּאֱמֶת מִבַּרְזֶל. הַכֹּל קֹרַץ מֵחֹמֶר אַחֵר. וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט וְרַק כְּתָמִים בְּהִירִים בַּקִּיר אֲנִי יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ חָסֵר. הַתְּמוּנוֹת חֲבוּיוֹת אֵי שָׁם בַּמַּרְתֵּף כְּמוֹ תֵּבַת רְאִינוֹעַ וּמַה שֶׁגָּנוּז בָּאוֹר לְעוֹלָם אֵינוֹ חוֹזֵר