ארה"ב-אירן - וגם ישראל

כמו בסרט, שבו תנועת המצלמה משנה את נקודת המבט - ממוקד מקומי לנוף הכללי הנפרש בפנינו - כך גם שינו המהלכים הדרמטיים של ארה"ב ושל אירן את מפת המציאות. אירועי הסבב מול עזה, שהוצת בשל התגרות יזומה של הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני - וגם הדרך שבה בחרה ישראל לסיימו - מתפרשים לפתע בהקשר רחב הרבה יותר. בתוך זמן קצר מאוד השתנתה המציאות האזורית, התערערו כמה הנחות יסוד מקובלות, ומסתמן מצב משברי שממנו ניתן להידרדר לעימות נרחב. אך בנסיבות מסוימות הוא יכול גם להביא את אירן, כפי שהיא מאותתת, חזרה לשולחן המו"מ. הגורם המחולל הראשון היה החלטת ארה"ב, בתום שנה מהודעת הנשיא דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין, על סיום תוקפם של ההיתרים שניתנו לשמונה מדינות לחרוג מן הסנקציות ולייבא נפט מאירן. בנוסף הטיל הממשל האמריקני בימים האחרונים סנקציות על תעשיית הברזל האירנית, שתפסה נתח משמעותי בייצוא האירני של מוצרים שאינם נפט. פירושן המעשי של החלטות אלו הוא שהכלכלה האירנית, התלויה באופן מוחלט בייצוא הנפט, עשויה להגיע במהירות רבה לנקודת קריסה (בעקיפין ניתן ללמוד על כך מהיבטים בהתנהלותו של ארגון חיזבאללה בלבנון, המשקפים הערכה לפיה מצוקה פיננסית חמורה צפויה בקרוב).

גם בגלל מותו של רפסנג'אני

בצמרת המשטר האירני ניטש ויכוח כיצד יש להתנהל מול הלחץ האמריקני הגובר. המחנה הפרגמטי הציע להיכנס למו"מ עם וושינגטון, לצורך עסקת חילופי אסירים, כפי שהשתקף בהצהרת שר החוץ, מוחמד זריף. הגם שזריף הדגיש שהמו"מ צריך להתרכז בחילופי אסירים שמוחזקים בידי שני הצדדים, הצעתו סמלה מוכנות אירנית לדון בנושאים שעומדים על הפרק בין טהרן לוושינגטון. המחנה הרדיקלי דחה על הסף את ההצעה, כפי שהשתקף בהצהרות מפקד כוחות קודס, קאסם סולימאני, ולאחריו המנהיג העליון, עלי חאמנאי. נראה שאת ההסלמה בין אירן לארה"ב יש לייחס, בין היתר, להיעדרו של עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, שנפטר בינואר 2017. כפי שהשתקף לאורך מרבית שנותיו של המשטר האיסלאמי באירן, לצד התנגדותו לארה"ב והצהרותיו הלוחמניות כלפיה - הוא ידע לקיים עימה ערוץ הידברות חשאי. מי שניהל וקידם את ערוץ ההידברות הזה היה רפסנג'אני (הגם שבמקביל הוא היה שותף לתכנון פיגועים נגד ארה"ב, סעודיה וישראל). רפסנג'אני היה זה שניהל את עסקת הנשק עם ארה"ב וישראל במהלך מלחמת אירן-עירק. טרם מותו של חומייני הוא הציע לו לנרמל את היחסים עם ארה"ב, אך נדחה. ערב מלחמת המפרץ ("מבצע סופה במדבר") הוא סיכל התארגנות של משמרות המהפכה לתקוף את הכוחות האמריקנים בסעודיה. הוא דחף וקידם את השיחות עם ממשל אובמה שהביאו לעסקת הגרעין. מותו או חיסולו (המשפחה טוענת שמותו אינו טבעי) הנחית מכה קשה על המחנה הפרגמטי שבראשו עמד, ופגע באורח משמעותי בהידברות החשאית והגלויה בין טהרן לוושינגטון. בהתאם לכך, המחנה הרדיקלי בראשות חאמנאי ובן טיפוחיו, קאסם סולימאני, מקדם היערכות התקפית מול מדיניות הלחצים הכלכליים המירביים שמפעיל ממשל טראמפ. אף שיזם פיגועים נגד אינטרסים אמריקניים בארבעים שנות קיומו, נמנע המשטר האיסלאמי עד כה ממלחמה ישירה מול ארה"ב. כפי שעולה מהצהרות של בכירים אמריקנים, טהרן לא תוכל עוד להתחבא מאחורי שליח שאותו תשגר לפעילות נגד יעד אמריקני, וצעד כזה יגרור עימות ישיר בינה לארה"ב (במיוחד לאחר השימוש התכוף שעשתה בבאי-כוחה בתימן, בסוריה ובעירק בעשור האחרון).

הלך רוח מסוכן בטהרן

במציאות המשברית הזו, גובר הסיכוי לחישוב שגוי שיביא לתקיפה על-ידי משמרות המהפכה או אחד מבאי-כוחה נגד יעד אמריקני. כך, עלולה לקום בדרג השטח במשמרות המהפכה התארגנות התקפית שתיזום תקיפה נגד האמריקנים, כפי שאירע ערב מלחמת המפרץ (ניסיון שסוכל כאמור בידי רפסנג'אני). לחלופין, כפי שהעריך בעבר ה-CIA, אחד מבאי-כוחה של אירן עלול לקדם פיגועי מדף שתכננו משמרות המהפכה וליזום תקיפה נגד יעד אמריקני, בסוברו שזוהי רוח המפקד בטהרן. אם אכן יוכח שהחבלה בספינות ליד חופי פוג'יירה (אחת מן החברות באיחוד האמירויות) היא בגדר "איתות אלים" של אירן (כפי שרמז יו"ר ועדת החוץ של המג'לס, חשמתאללה פלאחאת-פישה, שהגדיר את המצב במפרץ כ"שברירי"), יש בכך כדי להעיד שההנהגה באירן שרויה בהלך רוח מסוכן. נראה, כי הסממן המובהק ביותר של הלחץ הגובר בטהרן הוא האור הירוק שניתן - על-פי דיווחי מודיעין מהימנים, שממשל טראמפ מתייחס אליהם בלשון כמעט מפורשת - לארגונים הפועלים בשליחותה של אירן (ויש לא מעט באי-כוח של המשטר ברחבי האיזור, וחיזבאללה בראשם) לגלגל פגיעה כואבת ביעדים או באינטרסים אמריקניים. למול אפשרות זו, כמו גם לנוכח התבטאויות רהב לגבי סגירת מיצרי הורמוז - בתגובה לסנקציות על הייצוא האירני - בחרה ארה"ב לתגבר את נוכחותה האסטרטגית באזור. היא שיגרה למפרץ כוח משימה של נושאת מטוסים, והנוכחות תוגברה גם ביכולות הפצצה אסטרטגית מבסיס חיל-האוויר האמריקני אל-עודייד שבקטר. גם את מאמציו של מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, זיאד אל-נחאלה, "להצטיין" בעיני פטרוניו באירן באמצעות התלקחות בעזה, יש לפרש בהקשר זה.

מבחן ראשון במעלה לממשל טראמפ

לנוכח התגובה האמריקנית התקיפה, המלווה במסרי אזהרה מפורשים של הנשיא ושל שר החוץ, מייק פומפאו (שהשינוי בתוכניותיו והגעתו לבגדד, במקום לברלין, גם הם בגדר איתות לאירנים) התקבלה באירן החלטה נוספת, דרמטית לא פחות: להפסיק ליישם מרכיבים משמעותיים של הסכם הגרעין. נראה כי אירן מתחילה, אומנם לאט, לצבור מחדש אורניום מועשר (עדיין ברמת העשרה נמוכה, אך המצב יכול להשתנות במהירות), ובמקביל מאיימת להשמיש מחדש את כור הפלוטוניום באראכ. במצטבר, פירושם של מהלכים אלה - שאפילו רוסיה הזהירה את אירן מפני השלכותיהם - הוא שאירן מאיימת לנטוש את ההסכם. הנשיא חסן רוחאני הציב, בתוך כך, מעין אולטימטום לארה"ב ולמערב: הסכם חדש תוך 60 יום, או החרפה נוספת במשבר. הדרך שבה בחרה אירן להתעלם מקריאות השבר של המדינות המובילות באירופה (וכנראה גם מן האזהרה הרוסית), מוכיחה שאכן כל הקלפים בידי ארה"ב - גם בעיני טהרן. הופרכה בפועל טענתו של ממשל אובמה, שהסכם הגרעין היה הכרחי, כי בלעדיו לא היו בידי ארה"ב מנופי שכנוע ולחץ על שותפותיה. כעת, בעודו מנהל משחק משברי גם עם סין (בשאלות הסחר) ועם קוריאה הצפונית (שחידשה את ניסויי הטילים), עומד ממשל טראמפ בפני מבחן ראשון במעלה של נחישותו ויכולת הפעולה שלו. בנסיבות אלה, רק מהלכי לחץ המגובים באיום צבאי אמין - הן מצד ארה"ב עצמה, והן מצד ישראל - יכולים לגרום לאירן לסגת ממהלכי ההתרסה שלה. ניהול אמריקני תקיף ותכליתי, אולי אף יביא את אירן להסכים בסופו של דבר לפתיחה מחדש של ההסכם, ובעיקר של סעיפי התפוגה שלו (sunset clauses), שפירושם במתכונתם הנוכחית הוא אפשרות של פריצה מהירה לעבר נשק גרעיני כבר באמצע העשור הבא. ללא איום מעין זה נוח יהיה לסין, לרוסיה ולחלק מן האירופיות לנסות להכשיל את מהלכי הלחץ האמריקנים, גם אם דעתם אינה נוחה מן ההתרסה האירנית. עבור ישראל, פירוש הדבר הוא שנדרש מעבר מהיר, בהיערכות המדינית-אסטרטגית והצבאית גם יחד, למוכנות אל מול אירועים דרמטיים. אין לפסול מראש את האפשרות כי נללו יכללו גם הידרדרות לעימות בחזית הצפון או הדרום. לפי שעה, נראה שהסיכוי להתלקחות בדרום גבוהה יותר, לאור הצפי של מנהיג הג'יהאד האיסלאמי למלחמה נגד ישראל בקיץ, לעומת נחסן סראללה שפסל את האפשרות לעימות נגד ישראל בקיץ הקרוב. לכידות, חוסן, דריכות ומוכנות לפעולה יתרמו בפועל להרתעה מפני פרובוקציות, בדרום ובצפון. בתוך כך, חשוב גם להמחיש היטב, לאויב ולידיד גם יחד, שישראל יכולה ומוכנה לפעול נגד אירן ביום פקודה - למרות המחיר הכבד שהיא צפויה לשלם. רק כך ניתן יהיה לשכנע הן את ארה"ב והן את השותפות האזוריות העומדות מול אירן, כי אפשר וצריך להפוך את המשבר הנוכחי לנקודת מבחן שבה טהרן היא זו שתיאלץ לסגת.