הדמוקרטיה בסכנה

יריב לוין הוא, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, המועמד המוביל לשר המשפטים בממשלה הבאה. ללוין יש כמה רעיונות הנעים בין אוויליים למסוכנים, והבולט שבהם הוא העברת הבחירה של שופטי בית המשפט העליון לידי הכנסת, תוך שימוע פומבי. השיטה הזאת לקוחה מארה"ב, אבל כבר עמדתי על כך שמדובר בנטילת פרוסה אחת מתוך נתח אחד מתוך מערכת שלמה - שגם לה יש את הבעיות שלה. מי שעיניו בראשו והן לא הסתמאו ממניעים פוליטיים, ואשר ראה את השימוע על מינויו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון, חייב להבין שהשימועים הללו הם קרקס פוליטי המבזה את המועמדים, את השופטים ואת בית המשפט - ואולי זה בדיוק מה שלוין רוצה. התבטאות של לוין בשבוע שעבר מראה עד כמה הוא מסוכן. לאחר שבג"ץ הורה לאפשר ל-100 פלשתינים להיכנס לטקס הזיכרון המשותף לישראלים ופלשתינים, הוא אמר: "אם למישהו הייתה נדרשת הוכחה נוספת לגבי הצורך החיוני והמיידי בתיקון יסודי של מערכת המשפט, ובפרט בשינוי פניו של בית המשפט העליון, הרי שהוא קיבל אותה בדמות הפסיקה המקוממת בעניין כניסת הפלשתינים לישראל. מצער שדווקא בעיתוי כזה, ערב יום הזיכרון ויום העצמאות, שוב בוחר בית המשפט במפריד על פני המאחד". אני מוכן לחתום לכן שלוין לא קרא את פסק הדין (שכל-כולו שישה עמודים ברוטו וארבעה עמודים של פסיקה נטו). השופט יצחק עמית אמר שני דברים. האחד: הנימוק של מערכת הביטחון למניעת הכניסה היה הסגר על השטחים - אבל המשרד מתיר לאלפי פלשתינים להיכנס; לכן עליו לבדוק פרטנית את אותם 100 משתתפים ולמנוע רק את כניסתו של מי שמהווה סיכון ביטחוני. השני: מותר למשפחה שכולה לבחור כיצד היא מציינת בצורה פרטית את יום הזיכרון, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אחרים. בג"ץ לא התייחס לטקס שעליו יצא קצפו של לוין. זה לא מה שעמד לדיון. שר הביטחון - אתם יודעים, בנימין נתניהו - נתן נימוק אחד ויחיד: ביטחוני. הנימוק הזה לא עמד במבחן המציאות וההיגיון. אבל לוין - המתנגד המושבע לאקטיביזם שיפוטי - רצה שבג"ץ יסתום את הפה למשפחות שכולות ביום הזיכרון. למה? כי מה שהן עושות לא נראה לו. וכאשר בג"ץ לא עושה זאת, הוא רוצה להבטיח שיהיו שופטים שכן יעשו זאת. או במילים אחרות: שופטים שיחרצו את הדין לא לפי החוק, אלא לפי הדעה הפוליטית של הממשלה. זהו חיסול של שלטון החוק וממילא של הדמוקרטיה.

לפחות בעיני עצמו ובעיני איחוד מפלגות הימין, בצלאל סמוטריץ' הוא המועמד המוביל לתפקיד שר המשפטים. גם התוכניות שלו קיצוניות, דומות מאוד לאלו של לוין, אבל סמוטריץ' עוד יותר מסוכן ממנו לדמוקרטיה. ואת זה אני לומד ממשהו אחר: הצעת חוק שלו מהכנסת הקודמת בנוגע למבקר המדינה. סמוטריץ' הציע לאסור בחוק על המבקר לקיים ביקורות בזמן אמת ולבדוק את יישום המלצותיו. מבחינתו, דוחות מבקר המדינה צריכים להיות שיעור היסטוריה משמים וחסר רלוונטיות: שיבדוק מה לא היה בסדר לפני שנה, שנתיים ואולי חמש, ושישאיר למבוקרים את החופש להחליט מה הם עושים עם הממצאים. זה נוגד כל עקרון יסוד של ביקורת בכלל, נוגד את ההיגיון ובעיקר נוגד את הדמוקרטיה. ההצעה הזאת מלמדת, כי מה שרוצה סמוטריץ' איננו רק שליטה פוליטית בשומרי הסף, אלא סירוס שלהם. הוא לא רוצה מבקר מדינה צייתן, אלא מבקר מדינה אימפוטנט. הוא איננו רוצה ביקורת מרוסנת, אלא העדר ביקורת בכלל. הוא רוצה יד חופשית לחלוטין לעשות ככל העולה על רצונו. זו דיקטטורה.

אם הממשלה הבאה תעביר חקיקה שמטרתה תהיה לחלץ את בנימין נתניהו מהעמדה לדין, נוכל לקבוע בצורה חד-משמעית שישראל עברה למשטר סמכותני - שזה רק שלב אחד מתחת לרודני. במדינה דמוקרטית כולם שווים בפני החוק - כולל נשיא המורשע באונס וראש ממשלה לשעבר המורשע בשוחד. במדינה דמוקרטית אין חקיקה פרסונלית, אלא חקיקה שמיועדת לכולם וחלה על כולם. במדינה דמוקרטית לא מעבירים חוקים רק כדי שהעומד בראשה יחמוק ממענה ראוי - ואולי ממתן הדין - על עבירות שחיתות חמורות המיוחסות לו. מדינה שעושה את כל אלו, איננה מדינה דמוקרטית. כבר אמרתי בעבר, כי יש מקום להחזיר את חוק החסינות למתכונתו המקורית, בה יש חסינות והכנסת צריכה להסיר אותה - ולא כמו המצב הנוכחי, בו חבר כנסת המואשם בפלילים צריך לבקש חסינות. מדובר בכלי חשוב ביותר להבטחת שלומם וחרותם של חברי האופוזיציה, ולא ייתכן שהממשלה - עליה הם מותחים ביקורת - תוכל להעמיד אותם לדין כאשר הקואליציה שלה מונעת מהם חסינות כאשר זו מגיעה להם. ומאחר שאין להבדיל בין חברי כנסת על סמך השתייכותם הפוליטית, החסינות מגיעה לכולם. אבל כעת מדובר על עיוות מוחלט של החסינות: מצב בו הממשלה והקואליציה רוצות להגן על העומד בראשן מפני אימת הדין. אין שום הבדל בין חקיקה שכזאת לבין מצב בו עבריין בורח מן הארץ. אם כבר, אז היא הרבה יותר חמורה, משום שהיא עושה צחוק מהחוק ומהרשות המחוקקת. מעבר לכך, ברמה העקרונית, אם מחזירים את החוק לקדמותו - צריך גם לקבוע שההצבעות בוועדת הכנסת ובמליאה על הסרת החסינות יהיו חשאיות, כדי שהח"כים יצביעו לפי צו מצפונם ולא לפי צו מפלגתם. קשה להניח שבג"ץ יתערב אם חוק החסינות יתוקן. לפחות פורמלית הוא יחול על כל 120 חברי הכנסת (ע"ע אריה דרעי, חיים כץ, דוד ביטן ולכו תדעו מי עוד בדרך), ודיבורים בתקשורת על היותו פרסונלי אינם ראיה משפטית. האם הציבור יתקומם? קשה לי להאמין. מאות אלפי חסידיו השוטים של נתניהו יריעו, והמחאות של האחרות לא יזיזו לאיש בממשלה. ואולי בנימין ("לא יהיה כלום כי לא היה כלום") נתניהו יודיע שהוא מוותר, שאין לו ממה לפחד, שהוא יוכיח את חפותו? הצחקתם אותו.

גם השמאל אינו פטור מאחריות לערעור הדמוקרטיה הישראלית. המחנה הזה, המתהדר בתואר "ליברלי", הוא מאמין גדול בחופש הביטוי - בתנאי שהדברים הנאמרים עולים בקנה אחד עם עמדותיו. חסר לכם שתנסו להגיד משהו שונה. תצאו נגד הומוסקסואלים? אתם חומייניסטים. תבקשו להפריד בין גברים לנשים? אתם סקסיסטים חשוכים. תצאו נגד התבוללות? אתם פוגעים בצנעת הפרט. תדרשו לשמור על השבת במרחב הציבורי? כפייה דתית! תצטטו את הרמב"ם? אתם חיים בימי הביניים. השמאל הליברלי רוצה שכולם יחשבו כמוהו ויתנהגו כמוהו, והוא לא מוכן להתחיל לקבל את זה שיש מי שחושבים אחרים ומתנהגים אחרים. השמאל הליברלי מקדש בפנאטיות ערכים מסוימים, ומוקיע את מי שמקדש ערכים אחרים (ומכנה אותו "קיצוני"). מאחר שהשמאל הליברלי איבד את השלטון הפוליטי, הוא מנסה לכפות דיקטטורה רעיונית ולגרום לכל מי שחושב אחרת להצטנף בפינתו ולסתום את הפה. הצד הזה של המפה גם בטוח שהמדינה רשומה על שמו בטאבו, מתקשה להשלים עם הכרעתו של הבוחר ומנהל מאבק חורמה נגד השלטון הנבחר. לדעת השמאל, אם מפלגות חרדיות פועלות לפי האינטרסים של בוחריהן - זו כפייה; אבל לתת לקיבוצים מיליארדים מהכסף של כולנו - זו הייתה החלטה ראויה של הממשלה הנבחרת. לדעת השמאל, אם מירי רגב דורשת יותר איזון בתרבות הישראלית - היא סותמת פיות; אבל רוב של פרשנים וכתבים מן השמאל באמצעי התקשורת הממלכתיים - זה מובן מאליו. בקיצור: השמאל מאוד בעד ערכי הדמוקרטיה, כל עוד הם משרתים אותו.

אני לא מצליח להבין כיצד הכשיר בג"ץ לפני ארבע שנים את התמודדותה של חנין זועבי בבחירות וכיצד הכשיר השנה את התמודדות של רשימת בל"ד. לפעמים נדמה לי שגם השופטים בעצמם לא כל כך הבינו, כי בשני המקרים נאמר בפסקי הדין שמדובר במי שלחובתם עומדים מעשים והתבטאויות חמורות מאוד, אך לא כאלו המגיעים לידי "מסה קריטית" המצדיקה את הצעד הקיצוני של מניעת התמודדותם. מהי אותה "מסה קריטית" ואיך בדיוק מודדים אותה - לבג"ץ הפתרונים. לטעמי, הסיפור הרבה יותר פשוט. מי שדוגל בזכות השיבה, רוצה להרוס את המדינה היהודית. "זכות השיבה" היא השם המכובס להכנסת מיליוני פלשתינים לתוך שטח ישראל, וכך להגיע במהירות רבה לרוב לא-יהודי בה. אז אולי מבחינה טקטית יסכימו אותם אנשים להכניס רק כמה מאות אלפים, אולי כמה רבבות, אולי משהו סמלי. אבל עצם הדרישה מלמדת, שהם אינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. זה מספיק לחלוטין כדי למנוע את השתתפותם בבחירות. זה לא דמוקרטי? אולי. אבל לקח מרכזי מעליית הנאצים לשלטון - שנעשתה בצורה דמוקרטית - הוא שחובתה של דמוקרטיה להתגונן מפני מי שרוצה להרוס אותה. ומותר לדמוקרטיה להשתמש באמצעים לא-דמוקרטיים, כדי לבלום את מי שרוצה להשתמש באמצעים דמוקרטיים כדי להפוך אותה לבלתי דמוקרטית. משפט קצת מורכב, אבל למעשה פשוט ביותר. אם הדמוקרטיה הישראלית חפצת חיים, עליה להכניס לחוק רשימה - לא סגורה - של עילות ברורות לפסילה מהתמודדות בבחירות; הראשונה שבהן צריכה להיות תמיכה בזכות השיבה.

בעיה קשה אחרת של הדמוקרטיה הישראלית נוגעת לכולנו: כל מי שמשתתף בצורה כלשהי בשיח הציבורי. עיתונאים, בלוגרים, טוקבקיסטים, אפילו בשיחות ליל שבת או עם נהג המונית. השיח הזה הופך לקיצוני ומפולג, לשחור-לבן: הצד שלי צודק לחלוטין והצד השני טועה לחלוטין, הצד שלי קדוש והצד השני פושע, הצד שלי נאמן והצד השני בוגד, הצד שלי ישר והצד השני רמאי. השיח הפך להיות חד-ממדי: אם אני בצד מסוים של המפה, אני תומך אוטומטית בכל מה שעושים הנבחרים בצד הזה ומתנגד אוטומטית לכל מה שעושים נציגי הצד השני. אם אני איש ליכוד, אזי נתניהו הוא גדול מנהיגי המדינה בכל הדורות, האיש היחיד שיכול להבטיח את בטחונה ושגשוגה, שילוב של דוד המלך ואלברט אינשטיין. אם אני איש יש עתיד, אזי נתניהו הוא פושע שמקומו בבית הסוהר, האיש שבקדנציה שלו פורח החמאס ואירן מתקרבת לנשק גרעיני, שילוב של המלך אחאב ואל קפונה. אין אמצע, אין הסתכלות לגופם של דברים. מה שקובע זה האיש ולא ה-issue. ראייה שכזאת חותרת תחת חופש הביטוי, שבלעדיו אין דמוקרטיה. היא עלולה להוביל לניסיון למנוע הבעת דעות מנוגדות, בנימוק שטובת המדינה מחייבת שלא לאפשר לומר דברים הפוגעים בה ואולי מסייעים לאויביה, שערכי המוסר מחייבים שלא לאפשר לתמוך בעבריין. וכאמור, כל צד אומר את זה על משנהו - כך שלא משנה בידי מי יהיה הכוח, קיימת סכנה למדרון חלקלק שסופו בתהום. וגם אם לא נגיע למצב כה חמור, עדיין עצם ראייתו של האחר שמי שדעותיו אינן לגיטימיות, מציב סכנה מוחשית לקיומו של שיח פתוח, חילופי דעות ונסיונות שכנוע - שהם נשמת אפה של חברה חופשית. האחריות על כולנו; בל נגיע למצב בו האשמה תהיה של כולנו.