שקרים והסתה במקום דיון ענייני

נעבור לשתי המודעות לכבודן התכנסנו כאן. פורום קהלת דורש "מינוי שופטים על-ידי נציגי ציבור". הפורום בונה על כך שהרוב המכריע של הציבור אינו יודע כיצד מורכבת הוועדה לבחירת שופטים, ויוצר את הרושם – כפי שהוא אומר במפורש באותה מודעה – ששופטים ממנים שופטים. האמת שונה בתכלית. בוועדה לבחירת שופטים יש תשעה חברים. ארבעה מהם הם פוליטיקאים – שני שרים (שר המשפטים שהוא יו"ר הוועדה ושר נוסף) ושני חברי כנסת; המסורת היא שמבין חברי הכנסת, אחד הוא מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה (אם כי הממשלה היוצאת הצליחה להביא לכך שכל הארבעה יהיו אנשיה, ויש דיבורים על כוונה להמשיך זאת). שניים נוספים הם נציגי לשכת עורכי הדין, הנבחרים בידי המועצה הארצית של הלשכה, אשר מצידה נבחרת בידי 80,000 חברי הלשכה. כלומר, גם הם נציגי ציבור – אומנם ציבור ספציפי, אך אין לשופטים דבר עם בחירתם. רק שלושת הנציגים האחרים, שלושה מתוך תשעה, הם שופטים – שבעצמם נבחרו בידי אותה ועדה, בה יש כאמור רוב לנציגי ציבור ושבראשה עומד נציג ציבור. אלו הן העובדות שאין בלתן ושאינן נתונות לערעור: שני שלישים מחברי הוועדה הם נציגי ציבור, ורק שליש הם שופטים. אז איך בדיוק "שופטים ממנים שופטים"? המקום היחיד בו לשופטים אכן יש שליטה מוחלטת, הוא בוועדת השתיים – השופטות בדימוס עדנה ארבל ואורית אפעל-גבאי, המרכזות מידע על שופטי שלום המבקשים להתקדם למחוזי ושופטי מחוזי המבקשים להתקדם לעליון. כאן בהחלט יש מקום לשינוי, כך שהחומר ירוכז בידי נציגים של שלושת הגורמים החברים בוועדה – הפוליטיקאים, השופטים ועורכי הדין. אבל זה ממש לא אומר ש"שופטים ממנים שופטים". ייתכן שהטענה מתייחסת למינוי שופטי העליון, שם דרוש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה – ואז לשופטים, שלרוב (אך ממש לא תמיד) מצביעים כאיש אחד, יש יכולת וטו. אבל בעבר היה די ברוב של שישה מבין חברי הוועדה. גדעון סער הוביל בזמנו את השינוי, במטרה למנוע משלושת שופטי העליון לחבור לשני נציגי הלשכה ולח"כ מן האופוזיציה, וכך למנות שופט שלא יהיה מקובל על הממשלה. אבל אם הימין בעצמו ביצע את השינוי, מה לו כי ילין? והוא תמיד יכול לבטל אותו, ולסמוך על ברית בין הממשלה לבין הלשכה (כמו בקדנציה היוצאת). יש המציעים להעתיק את שיטת המינוי האמריקנית, אבל שם מדובר בקרקס פוליטי ותקשורתי (ע"ע ברט קוואנו), הסופג ביקורת עזה. חוץ מזה, מדובר בשיטה בת 250, שנבנתה על-רקע מאוד מסוים, ושמהווה רק נתח אחד (צורת הבחירה) מתוך חלק אחד (הרשות השופטת) מתוך שיטה שלמה של איזונים ובלמים. להעתיק רק את צורת הבחירה – זה כמו לקבוע שרק בכביש רבין המרחקים יימדדו במיילים ולא בקילומטרים (כן, כמו בארה"ב) ושרק בימי שני בשעות 18:00-8:00 יימדדו המעלות בפרנהייט (כן, כמו בארה"ב). מה כן אפשר לעשות? יש בעולם שיטות נוספות, למשל: הפוליטיקאים בוחרים בין מועמדים שמציעים השופטים, או בחירה פוליטית המבטיחה שגם קולה של האופוזיציה יישמע. אבל הימין לא יהיה מוכן לשמוע על רעיונות כאלו, כי המטרה האמיתית שלו איננה לתקן אלא להשתלט, והשתלטות פוליטית על בית המשפט העליון היא הרס הדמוקרטיה, חד וחלק. חוץ מזה, באמת שאין סיבה לשנות שיטה שהניבה בתי משפט מצוינים; אפשר וצריך לתקן אותה, כאמור – בעיקר בנושא "ועדת השתיים".

פורום קהלת מוסיף וטוען, כי בכל דמוקרטיה מתוקנת "בית המשפט מעניק סעד לאזרחים שנפגעו ולא מנהל את המדינה". בהחלט נכון. הוא גם דורש "החזרת מגבלות על זכות העמידה". דרישה מוצדקת. אלא מאי? אלו הם ניסוחים כוללניים, המסתירים גם הם את היעד האמיתי: השתלטות פוליטית על בית המשפט העליון. ונסביר. אם הממשלה הפקיעה קרקע השייכת לראובן, הוא פונה לבית המשפט וההפקעה נפסלת – האם מדובר ב"סעד לאזרחים" או ב"ניהול המדינה"? אם המשטרה מחזיקה מסתננים במעצר ללא מגבלת זמן, הם פונים לבית המשפט והלה מגביל את משך המעצר – האם זהו "סעד לאזרחים" או "ניהול המדינה"? הייתה עתירה לבג"ץ נגד ההינתקות מרצועת עזה; אם היא הייתה מתקבלת – האם היה זה "סעד לאזרחים" או "ניהול המדינה"? הימין לא יגיד זאת, אך תשובתו האמיתית תהיה: זהו "סעד לאזרחים" כאשר הפסיקה היא לטובתנו, ו"ניהול המדינה" כאשר היא לרעתנו. יריב לוין, מראשי המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי ומי שמוביל קו קיצוני נגד בג"ץ, יצא לפני שבועיים נגד פסק דין שהתיר כניסת 100 פלשתינים לטכס ביום הזיכרון. ומאחר ש"מכלל הן אתה שומע לאו", כפי שלימדונו חכמינו, משמעות הדבר היא, כי לוין רצה שבג"ץ יתערב בתכניו של אותו טכס ישראלי-פלשתיני. זה כמובן לא נקרא "ניהול המדינה", כי זה מתאים לדעותיו הפוליטיות של לוין. לעומת זאת, מתן ההיתר – לבקשתם של מארגני הטקס – כן היה "ניהול המדינה" ולא "סעד לאזרחים", כי זה לא מתאים לדעות הפוליטיות של לוין. מה כן אפשר לעשות? לצמצם בזהירות את זכות העמידה. בלא זכות עמידה לעותרים ציבוריים, אנחנו עלולים לקבל עסקות מושחתות בנכסי ציבור, פושעים בתפקידים ממלכתיים ופגיעה בזכויות אדם. אבל אין זה אומר, שכל אחד יכול לעתור על כל דבר. בראש ובראשונה, צריך לקיים את הכלל לפיו אין נדרשים לעתירה ציבורית, מקום בו קיים נפגע ישיר שלא עתר בעצמו. וגם כאשר יש עתירות ציבוריות ראויות, על בג"ץ לצמצם ככל האפשר את מחתם התערבותו, לאפשר ככל הניתן לממשלה/לכנסת לתקן בעצמה את הטעון תיקון, ולהטיל הוצאות משמעותיות כאשר כל מטרתן היא לגרור אותו לזירה הפוליטית. אפשר גם לחוקק פסקת התגברות – בתנאי שהיא תהיה חלק מחוק יסוד החקיקה, אשר יקבע את סמכותו של בג"ץ לבטל חוק ואת התנאים לכך (למשל: רק ברוב של לפחות שישה מבין תשעה שופטים ורק אם הוא סותר חוק יסוד). פסקת ההתגברות גם צריכה להיות כזאת, שהפעלתה תיעשה במקרים נדירים ולמשך זמן מוגבל, למשל: על-ידי דרישת רוב מיוחס (נניח 65 חברי כנסת, תוך מניעת משמעת קואליציונית). זה מה שהיה עושה מי שמטרתו לתקן, לא להשתלט.

נעבור למודעה של התנועה למשילות ולדמוקרטיה, שהיא כבר לא "סתם" שקר, אלא הסתה בוטה. בלי תיקון, מזהירה התנועה, "בג"ץ יאשר איחוד משפחות פלשתיניות ויוביל לאזרוח מיליוני פלשתינים. בג"ץ יבטל את חוק הלאום ויפתח פתח לביטול חוק השבות. בג"ץ ימשיך לעצור את גירוש המסתננים ויציף את ישראל במהגרי עבודה מאפריקה". ולמה זו הסתה? משום שהתנועה ודאי יודעת שאין שום אמת בתרחישי האימה הללו, אך היא מפרסמת אותם כדי לחולל גל של שנאה ותיעוב כלפי בית המשפט העליון. האמת הפוכה, אבל ממש הפוכה, מזו שמתארת התנועה. בג"ץ דחה עתירות נגד החוק המונע איחוד משפחות פלשתיניות משני עברי הקו הירוק. בג"ץ אישר לגרש מסתננים מאפריקה, אך זה לא קרה משום שממשלת נתניהו הסתבכה במימוש הגירוש; ההתערבות היחידה שלו הייתה לגבי משך הזמן בו ניתן להחזיק אותם במעצר ללא משפט וללא גירוש. בג"ץ מעולם לא דן בחוק השבות, כי מעולם לא הוגשה לו עתירה כזאת. ובג"ץ טרם הכריע בנושא חוק הלאום. התנועה דורשת "בחירת השופטים העליונים על-ידי נבחרי הציבור", וכבר ראינו שמדובר בטענה המתעלמת במודע מן המציאות. היא גם דורשת "פסקת התגברות: חקיקה רק בידי חברי הכנסת", ועמדנו על כך שהאיזון מחייב פסקת התגברות זהירה לצד עיגון סמכות זהירה לפסול חוקים. היא דורשת "החזרת זכות העמידה לנפגע ישיר", וזו קיימת כבר היום ומעולם לא נשללה; ואם הכוונה הייתה לומר "רק לנפגע ישיר" – כבר הסברנו מדוע יש מקום לזכות עמידה, מוגבלת, גם לעותר ציבורי. הדרישה ההגיונית היחידה של התנועה היא "ביטול השימוש ב'סבירות' נגד החלטות ממשלה וכנסת". אכן, מדובר במונח חמקמק בו משתמש בג"ץ, ואשר אינו מעוגן כראוי בחקיקה. מצד שני, קשה מאוד לעגן אותו; כך, למשל, הפסיקה בנוגע ללשון הרע היא, שבוחנים את הדברים בעיניו של "הקורא הסביר" – מה הוא יבין מהם. בפעולות ממשליות-מינהליות-חוקתיות יש שאלה של סבירות, כמו בכל פעולה. יש גם עניין של מידתיות, שוב – כמו בכל פעולה. בג"ץ אכן עושה שימוש רב מדי במונחים הללו, אך הם נחוצים. מציאת האיזון בין השימוש בהם לבין מניעת הפיכתם לעילה להתערבות מופרזת במעשי הרשויות, היא משימה אינטלקטואלית-לוגית סבוכה. עושה רושם, שהימין לא ממש מעוניין להתעסק איתה; כי, כאמור, המטרה איננה לתקן אלא להשתלט.

הטעות הגדולה ביותר של הימין בנושא יחסי ממשלה-בג"ץ, הוא התחושה כאילו השלטון מובטח לו לנצח-נצחים, או לפחות לדורות הקרובים. אם הימין יצליח להכניס את השינויים שאנשיו דורשים, הרי שהוא יכשיר את הקרקע לכך שממשלת שמאל-מרכז תשתמש בהם כדי לעגן את עמדותיה-שלה. ואז יצעק הימין מרה: בג"ץ-מרצ! כדאי לימין לזכור שני דברים – עקרוני ונקודתי. העקרוני: דמוקרטיה בנויה על חילופי משטר. זה יכול לקחת ארבע שנים, זה יכול לקחת עשר. הדמוקרטים שלטו בבית הלבן 20 שנה (1955-1933), וגם תקופת השיא הזאת הגיעה לקיצה. אם הימין חושב ששלטונו מובטח, הרי שהוא או שוטה או חולם על מונרכיה. הנקודתי: לימין יש בכנסת הנוכחית 65 ח"כים לעומת 67 בכנסת הקודמת – אך שהרוב שלו נמצא בירידה. ואיש אינו יודע מה יקרה ביום שאחרי בנימין נתניהו – העשוי להיות הרבה יותר קרוב מכפי שבימין רוצים להאמין. נסכם: מה שעושים אותם גורמים בימין, הוא ניסיון בוטה להכפיף את בית המשפט העליון למרות פוליטית. מעבר לכך שמדובר בפגיעה הרסנית במבנה הדמוקרטי, היא גם מהווה קוצר ראות וטיפשות. וזה באמת הישג: לעשות כל כך הרבה דברים שליליים בבת אחת.