כמעט כל אישה חוותה בילדותה, או נעוריה נסיון להטרדה מינית. פעם, הייתה בושה לספר על זה. לאחרונה, מאז העזו נשים להעלות מאוב פרשיות שארעו לפני שנים, וחלקן צלחו להכניס לבית הכלא גדולים ונודעים (במקרה של המחזאי מאמט ההתייחסות הייתה למקרה בארה"ב של השופט קלארנס תומס). המסקנה מכל זה היא, שאם קורה משהו כזה, מוטב להתריע במיידית, ולא לאפשר לבעיה להתפתח ולגדול כמו במקרה של גידול ממאיר. דייוויד מאמט, מגדולי המחזאים האמריקנים בדורנו (גלנגרי גלן רוס, אמריקן באפאלו) שכוחו בחדות לשונו וביכולת שנינות מילותיו, בחר להגיב לאחר מקרה השופט תומס, בכתיבת המחזה "אוליאנה". השם לקוח מתוך שיר-עם שוודי ומתאר קהילה אוטופית אליה ניתן להימלט מכל העוולות והמצוקות. אך למעשה, לאחר הצפיה בדו-קרב המילולי הכה שנון בין הפרופסור הצעיר והמצליחן ג׳ון (דן שפירא) לבין קרול, תלמידתו שנכשלה במבחניה ונידונה לסילוק מהאוניברסיטה (ג׳וי ריגר), נוכחים הצופים שהדבר אינו פשוט כל כך. ולמעשה, אין האוטופיה בהישג יד. הבימאית (והשחקנית) שרה פון שוורצה היטיבה לחדור לנבכי אופיים של הגיבורים, למניעיהם ומדוע נהגו כפי שנהגו. מדוע התדרדרו במדרון היחסים בין הגבר לאשה הצעירה, ומדוע מלחמת המינים הסתיימה כפי שהיא - ללא מנצחים אלא רק עם מנוצחים? כך היא מעניקה חומר למחשבה, וראייה רחבה יותר מזו שקנתה לה הדעה הרווחת אליה הורגלנו. מעל הבימה מינימליסטית שעיצב אבי שכווי, והעשיר אותה בצילומי הווידאו (של איתמר לוריא) הנשפכים מהחלון שברקע אל רצפת הבמה, ומחברים את הצופים לאווירת הכרך האמריקני, מתוך צילומי הרכבת הדוהרת על הפסים הזורמים על הבמה - עוברים הצופים למשרדו של הפרופסור הנאה והמחוטב ג׳ון, שביטחונו העצמי מתעלם מכל הקורה סביבו. למשרדו מגיעה תלמידה שציוניה למעשה יוציאו אותה מהלימודים באוניברסיטה. השיחה ביניהם מתחילה כשהיא טוענת שלא הבינה דבר ממה שכתב הפרופסור בחומר שהעביר להם ללימוד ולהתכונן לבחינה. מסתבר שדלות שפתה לעומת שפתו העשירה של הפרופסור הם החץ המצביע על התהום שביניהם: היא, צעירה ממעמד נחות, עם רקע תרבותי דל, והוא - מורה העומד לקבל קידום במעמד ובשכר, והעומד בעוד דקות לחתום על חוזה לרכישת בית לו ולאשתו. מה שמתעכב בגלל פגישתו עם התלמידה. השתדלותה לבטל את הציון הגרוע שנתן לה, מרימה את הלהבות בשיחה שביניהם לרמות הגוררות אותו להתוודות שהסכמתו להיפגש עימה הייתה משום שהיא מצאה חן בעיניו. בפגישה הנוספת, הווליום עולה, האווירה רותחת, ועוברת לפסים של ריב אלים. מובן שעסקת הרכישה שלו בוטלה, הצעירה הגישה תלונה על הטרדה מינית, מה שלא בדיוק תאם את הפרטים כפי שהוצגו על הבמה, הקידום שלו מבוטל, ושניהם מסיימים את המחזה כשהם מוכים ומנוצחים. דן שפירא, שנסיונו הבימתי מצטיין ברקע הקלאסי, הדרמתי והמודרני, מציג בבהירות ובאמינות מושלמת את דמותו הטיפוסית של פרופסור באקדמיה, שמתאפיין ביהירות וביטחון עצמי מופגן. מה שקורה לא רק בארה"ב, אלא גם במחוזותינו לעיתים מזומנות. דיבורו הבהיר, הנמלץ, מנוגד לשפתה הפשוטה של קרול, ג׳וי ריגר, הכובשת בחן הטבעי ובמוחשיות משחקה אותו ואת הצופים. בהמשך, כשהיא מגבשת את התנהלותה מולו, ועושה כל כדי לזכות להמשיך בלימודיה שם - דיבורה כבר אינו מהוסס ומבקש רחמים. היא הופכת את עצמה לחרב פיפיות - מה שמעלה את לחץ הדם אצל שניהם, ומרתיח את העלילה לשיא הדרמה. כך ניכרת יכולתו שליטתו של דייוויד מאמט (בתרגומו של אהוד מנור שעבר עיבוד של שרה פון שוורצה) ליצור את הדרמה הודות לשפה והמילים השנונות. הצגת "אוליאנה" בקאמרי היא מעדן תיאטרלי לכל מי שמודע לעידן ה"me too", ולהתעוררות ההתייחסות לנושא יחסי הגברים-נשים. כשמאז ומעולם מעמדם של הגברים היה בכיר יותר, ולנשים לא ניתנה האפשרות לעמוד על שלהן. המחזה אינו פוטר מאשמה כליל את האישה במחזה, ולמעשה מעמיד את הבעיה על כל צבעיה, ואינו חורץ כלל תוך שימוש בנתונים של שחור או לבן. כך שאין צד אחד בלבד לבעיה. וזה כוחה של ההצגה, המלאה לקח ותובנות שהצופים לוקחים עמם הביתה לאחר הצפיה.