יהודית מאיר - אמנית ויוצרת

יהודית מאיר נולדה למשפחה ציונית בבודפשט, הונגריה, בשנת 1927 ועלתה ארצה בשנת 1941. אביה היה פעיל מרכזי של תנועת "המזרחי", ביקר לא פעם בארץ והעניק לילדיו חינוך ציוני. הילדים ידעו עוד בהונגריה כי בסופו של דבר הם יחיו בארץ. אביה של מאיר חש בהתגברות האנטישמיות בהונגריה ובשנת 1937 שלח את אחיה ללמוד בלונדון ובכך למנוע את שירותו בצבא. לשני אחיה האחרים, הצליח האב להשיג "סרטיפיקטים" (רישיונות עלייה) והם אכן עלו לארץ בשנת 1938. בשנת 1940 נסעו הוריה של מאיר לבקר את הבנים בפלשתינה ואילו היא ואחיה הצעיר נשארו בבודפשט משום שהממשל לא התיר לרשמם בפספורט. מאיר לא ויתרה וכמו צעירים אחרים חיפשה דרך להגיע ארצה וזאת בדרך לא דרך לרומניה ומשם לטורקיה. שם שהו היא וחבריה כמה שבועות וחיפשו דרך לחצות את סוריה ולבנון "ולגנוב את הגבול" לפלשתינה. הדי המלחמה העולמית כבר הגיעו למזרח התיכון והצעירים לא נשמעו להוראה לחזור הביתה אלא סחבו במזוודות את רכושם הדל ו"הבריחו" את הגבול דרך לבנון לראש הנקרה. משם הגיעה מאיר לבית הוריה בחיפה שם החלה להיקלט "כעולה חדשה".

הוריה של מאיר רצו לשלחה לכפר נוער דתי בסביבה אך מאיר ואחיה סירבו, למדו עברית ומאיר למדה בסמינר לגננות לא מוכר בחיפה ולאחר שסיימה הצטרפה בשנת 1945 לקיבוץ משואות יצחק (ע"ש הרב הראשי יצחק הרצוג) שבגוש-עציון שם שהה כבר אחד מאחיה. הקיבוץ היה אחד מארבעת יישובי הגוש שהגנו בחירוף נפש על ירושלים. בתום המלחמה חלמה מאיר ללמוד עיצוב ואופנה בניו-יורק בבית ספר מפורסם אך אווירת טרום המלחמה כבר שררה בארץ והיא החליטה להישאר. את משיכתה לאמנות ספגה בבית הוריה ובמוזאונים הגדולים בבודפשט. לאביה היה בית חרושת גדול לטקסטיל ושם למדה את סודות האמנות והמשיכה לעיצוב ואופנה. בהליכתה לקיבוץ ויתרה באופן זמני על חלומות אלה ועבדה בהכשרת קרקע ובחקלאות. לאחר נפילת הגוש נלקחה בשבי הלגיון לחודש ימים (הבחורים שנשבו שהו בשבי תשעה חודשים). למרות כל שעבר עליה מאיר הייתה עדיין חברת משואות יצחק. הקיבוץ (כלומר חבריו שחזרו מהשבי) התמקם זמנית בבתים נטושים בקרבת תל אביב ומאיר חזרה לחיפה לעבודת הגננות. בקיץ 1949 עלו חברי הקיבוץ להתיישבות בשנית - על אדמות הכפר הערבי סואפיר. בשנת 1952 החליטו חבריו להפוך את הקיבוץ למושב שיתופי. מאיר המשיכה ללמוד קרמיקה באופן פרטי אצל הדוויג גרוסמן בירושלים ואצל חנה חרג-צונץ בחיפה.

מאיר נסעה ללונדון שם למדה שנה "בקמברוייל סקול אוף ארט" ועבדה בפריז בבית מלאכה לקרמיקה אצל מדם דה אלפייר (במקום אחד מוזכר השם פרנסיו דל פייר שלימדה אותה טכניקת הכנת דגם מוקטן לקראת העבודה הגדולה). לקראת 1958 חזרה ארצה וביקשה להתיישב באשקלון אך שמעה כי באר שבע עומדת להפוך למרכז לקרמיקה והחליטה להדרים. בעיר הכירה את דוד טוביהו (ראש העיר) שנתן לה ולשותפתה (יוכבד מרקס) שני חדרים קטנים (מאחורי מבנה חברת חשמל של היום) כסדנאות. טוביהו פקפק תחילה ביכולתן של הנשים להקים מפעל אך אט אט נוכח בהתמדתן וכשרונן. התרשמותה הראשונה של מאיר מבאר שבע הייתה שזו עיר במערב הפרוע האמריקני. כל הגברים הלכו עם נשק וכובעים גדולים והמרכז העירוני שקק בעלי חיים ומסחר. תחילה יצרו השותפות כדים ושרפו אותם בתנורים אך חששו שבעיר הדרומית איש לא יבין ויעריך את היצירה הזו. את התנור קנו מאדם מנדל, חיפשו תיירים שיקנו את הכלים ואכלו מעט מאוד במסעדה קטנה בעיר. תחילה יצרו כלי קרמיקה שימושיים כמו: ספלים, צלחות, קומקומים, קדרות ועוד. רות דיין "ממשכית" ראתה את הכלים ולקחה אותם לתל אביב לסניף המרכזי למכירה. היה זה השוק היחיד אז בו יכלו למכור. מאחר שנתקלו בבעיות שיווק, עברו לייצר כלים גדולים כמו בסיסי מנורות, מכלי צמחים ועוד. סגנון הכלים היה אז בין דקורטיביות לשימושיות. ארתור גולדרייך, קומוניסט יהודי מדום אפריקה שהיה ארכיטקט, מעצב וצייר ולימד בבצלאל, קישר את מאיר וחברתה עם מלונות הילטון בתל אביב וירושלים שעבורם עיצבו האמניות מאפרות גדולות, מכלי צמחים ובסיסי מנורות. באותה תקופה סייעה להם אף הארכיטקטית דורה גד. לאחר שהתבססו מעט, רכשו האמניות בית טורקי ישן ברח' טרומפלדור 11. מאיר הסבירה כי בכלים הקטנים שיצרו עוד לא "נראה הנגב" אך שעברו לכלים הגדולים, לגלזורה, ולצבעים - הן הושפעו מהנגב ומנופיו. בית המלאכה נקרא תחילה "כדן" ולאחר מכן "יוכבד ויהודית". האמניות השתמשו בלס-חימר שהובא מתמנע ומאזורי ההר הגבוהה. את הכלים שרפו בטמפרטורות גבוהות - עד 1,300 מעלות - שהייתה חריגה באותה תקופה והתקבלה גלזורה ייחודית. לאחר מכן נפרדו דרכן של האמניות ויוכבד מרקס פנתה להוראה ולעצמאות יצירתית.

בשלהי שנות החמישים החלה מאיר להשתמש בלס המקומי כחומר מרכזי לזיגוג (גלזורה). היא גילתה שלכל אזור ממנו נלקח החול יש גוון אחר וכך הוסיפה "מנופי הנגב" לכלים. היא הוזמנה לעצב קיר מרכזי של בנק המזרחי החדש בנתיבות והנושא שניתן לה היה שבעת המינים. מאיר שילבה בנושא גם את נופי הנגב ועציו. הקיר תוכנן "כעין" שטיח מזרחי וניצב במקומו עד היום. לאחר מכן, בעת שעיצבה קירות אחרים, הטמיעה בהן תמונות נוף מטיוליה בנגב. יצירות הבדואים השפיעו אך מעט על אופן עבודתה ואלמנטים בודדים מתרבות זו הופיעו רק בעיצוב קירות או בכלים גדולים. באותו זמן סבלה מאיר מגניבות ופריצות. התברר שסוחר מבוגר שלח ילדים לגנוב מחצרה כלי קרמיקה והוא מכר זאת "כעבודה בדואית מקורית" לתיירים. מאיר זיהתה את כליה והפריצות נפסקו. אט אט נוצה חבורה של אמניות בעיר כמו הפסלת תמר איתן, אילנה גולדברג וחוה מחותן. יחד איתן ועוד אמנים הקימו את "בית האמנים" בעיר העתיקה. במקביל, המשיכה מאיר בפיתוח אמנות הקרמיקה ויצירת כלים מרהיבים והגיעה להישגים מרשימים.

אשת ראש העיר, ברוריה נאווי, נהגה להביא אורחים חשובים לביקור בסדנא. הסדנא הלכה ועיצבה לה שם של אמנות נגבית ייחודית. מאיר ערכה תערוכה בירושלים שעוררה הדים. בשנת 1990 הכינה "קיר" בגודל 23 מ"ר על נופי הנגב שהוצב באודיטוריום החדש שנבנה ליד המוזאון. האלמנטים כמו צוקים, הרים, פרשת מים טקסטורות מסלעי הנגב - כל אלה העניקו את תחושת המרחבים המדבריים בסביבה. לאחר מכן הציגה תמונות וכלי קרמיקה בגלריה של שלמה ויצמן בעיר העתיקה. משם נדדה התערוכה לרביבים ולניר עוז. ראש האגף לקשרי ציבור יורם הורביץ, נסע עם מאיר לתערוכה ברביבים, התרשם והחליט לרכוש ממנה 16 תמונות שיינתנו כמתנות לתורמים מכובדים מבין חבר הנאמנים. התערוכה נפתחה על-ידי פרופ' יהודה גרדוס שייצג בעיני מאיר את "איש הנגב". יהודה סייע לה לשוחח עם תורם צעיר מניו-ג'רסי שמוכן היה לתרום לצורך הצבת הקיר הקרמי באודיטוריום החדש. התורם דיבר עם מנכ"ל האוניברסיטה דאז, בן אמיתי, ולמחרת אושרה התוכנית. בהמשך הציבה קירות קרמיים במרכז דיזנגוף, בבנקים, השתתפה בתערוכות קבוצתיות במוזאון תל אביב, בלוס אנג'לס, בתיאטרון ירושלים ובאוניברסיטת בן-גוריון. כן ניתן לראות מעבודותיה במלון דן-קיסריה, בבית המשפט לשלום בבאר שבע, במוזאון הארץ, ברמת אביב, "בבת שבע" בתל אביב ובעוד מקומות.

יהודית מאיר מצאה עצמה בודדה בבית המלאכה ולכן הסכימה לרכז את הסניף של החברה להגנת הטבע למשך 5 שנים. היא ארגנה טיולים והקימה מעין בית ספר בשם "פשוש וסלעית" שבו ילדים בוגרים הדריכו ילדים צעירים בנושאי טבע. דרך הילדים הגיעו מדריכיה להורים שהחלו להיות מעורבים בפעילות הסניף. בשלב מסוים השתתפו בבתי הספר למעלה מ-500 ילדים ומאיר בחרה לשוב לאמנות. בראשית שנות התשעים הנחתה קורס לאומניות למורים בהשתלמויות, פעם בשבוע וכן נתנה שעות הוראה בבית הספר לאמנות. מאיר הייתה מהמובילות בעמותת מוזאון הנגב שהוקמה אז. תחת לחצה החלו בשיפוץ הבניין הסמוך למסגד. מאיר הכינה את קירות הגבס והאחים ברבש (שגדלו בעיר) עשו "יום סרט" שהכנסותיו היו קודש לעמותה. מאיר קיימה בשנות התשעים אף סמינר מיוחד ברח' וינגיט שתלמידותיו הינן חרדיות. הקורס נקרא "לפקוח עיניים" והתלמידות מצאו בו עניין רב. מאיר הציגה בפניהם מוזאונים, ארכיטקטורת רחוב, מבנים ועוד.

במהלך שנות התשעים והאלפיים הוצגו עבודותיה של יהודית מאיר בכנסת ישראל, בבית ואן-ליר, בבית דניאל ועוד. בשנת 2001 עוטרה כיקירת העיר באר שבע והיא פעילה עד היום בהתנדבות בבית האמנים בעיר העתיקה. פעמים רבות, כחבר בוועדה מטעם מרכז ומוזאון ג'ו אלון בזמנו, ביקרתי לא אחת בחצרה של יהודית מאיר ברחוב טרומפלדור בעיר העתיקה והתרשמתי מכליה ומעבודות הקרמיקה. הצבע המיוחד, הנוכחות של הכלים והסבריה של מאיר הקנו לנו, חברי הוועדה את התחושה שהנגב הוא הוא "כור היצירה" שלה וכך נמצא לנו מכנה משותף בו תרמה מאיר את זווית ראייתה הייחודית להתפתחות המוזאון והמרכז.