1. מדוע פיטר
בנימין נתניהו את
נפתלי בנט ו
איילת שקד? מאחר שראש ה
ממשלה לא טרח להסביר זאת (אנחנו בסך-הכל האזרחים שאצלם הוא עובד, אז מאיפה המחשבה שהוא חייב לנו הסברים), יש שתי תשובות אפשריות: ממלכתית ואישית.
התשובה הממלכתית אומרת, כי אין זה סביר להותיר בממשלה - ובשני תיקים חשובים במיוחד, החינוך והמשפטים - את מי שנכשלו בבחירות ולא זכו לאמון הבוחר. הציבור הישראלי אמר את דברו: הוא לא רוצה את בנט ושקד בכנסת, קל וחומר - בממשלה. זהו הסבר סביר והגיוני, אפילו מוצדק. אבל איכשהו, קשה לקשר לנתניהו הסבר ממלכתי שכזה - בפרט שהוא עצמו לא סיפק אותו.
לכן נשארנו עם התשובה האישית: נתניהו השתוקק לרגע בו יוכל להיפטר משני שרים שעשו לו לא מעט צרות, ושלא הסתירו את רצונם לרשת אותו ביום מן הימים. החטא הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית של 2019 הוא להיות איש ימין המעז לחשוב שבכלל ייתכן ראש ממשלה ששמו איננו בנימין נתניהו; לומר את זה בגלוי - זו עבירה שדינה גלות למדבר; ולהגיד שאני רוצה להיות אותו מחליף - זו עבירה שדינה חיסול פוליטי. במקום שהם יוכלו להתמודד בבחירות הבאות מתוך עמדה של שרים, על כל החשיפה התקשורתית הכרוכה בכך, בנט ושקד יצטרכו להילחם על כל דקת מיקרופון ומצלמה. וכמה שנתניהו ייהנה לראות אותם מזיעים.
2. אז עכשיו יהיו ממלאי-מקום שרים בשני משרדים חשובים אלו, או שרים שיקבלו אותם לטווח של חצי שנה. זה מלמד על זלזול מוחלט בכללים בסיסיים של מינהל תקין וממשל ציבורי. גם ככה משרדי הממשלה נמצאים בכסא גלגלים משום שממשלת מעבר מסוגלת לעשות מעט מאוד; עכשיו נתניהו גם שובר לשניים מהם את הידיים ומעמיד בראשם שרים שאינם מכירים אותם. השרים הללו יצטרכו להיות אחראים למשל לפתיחתה התקינה של שנת הלימודים תש"פ ולהחליט לגבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי. ואם תאמרו שממילא יש פקידים שמטפלים בזה - אז מה, לא צריך שרים? אין להם שום אחריות?
34 ממשלות כיהנו ב-71 שנות המדינה. זה אומר, שממשלה ממוצעת כיהנה שנתיים ושזה היה הזמן הממוצע של שר במשרדו. שנתיים. מה אפשר להספיק בזמן כזה? עד שמבינים מי עושה מה, מהן הסמכויות, מהן התוכניות הקיימות - עוברים כמה חודשים טובים. גיבוש תוכניות חדשות מצריך עוד כמה חודשים, הפיכתן למציאות אורכת חודשים נוספים. לא לחינם הקדנציה המקובלת בעולם היא ארבע או חמש שנים: זה הזמן הדרוש כדי ללמוד, לתכנן, לבצע ולראות תוצאות. אבל אצלנו נותנים שנתיים. וכעת נתניהו שולח שרים לחצי שנה לשני משרדים רבי חשיבות, להם יש השפעה על החיים של כל אחד מאיתנו. והכל - כדי לנקום בבנט ושקד.
3.אלברט אינשטיין הגדיר טירוף כ"חזרה על אותם מעשים בציפייה לקבל תוצאות שונות". לפי ההגדרה הזאת, נפתלי בנט הוא מטורף. לא חלפו חודשיים מאז כשלונו של הימין החדש, שלמעשה הוביל לפארסת הבחירות החוזרות (ארבעה ח"כים של הימין החדש היו מונעים מ
אביגדור ליברמן להפוך ללשון המאזניים), ובנט מודיע שהוא יעשה שוב בדיוק את אותו הדבר. כעת לא בטוח שאיילת שקד תהיה לצידו - והיא נכס אלקטורלי רב משקל. עם שקד הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה; בלעדיה, הוא אפילו לא יתקרב אליו. אבל בנט מחליט ללכת שוב עם הראש בקיר. בדרך כלל, מה שנשבר הוא הראש ולא הקיר.
4. גם אנחנו, כציבור צרכני התקשורת, מפגינים סממנים של אותו טירוף. למרות כשלונם של הסקרים בבחירות האחרונות, כולם ממשיכים לפרסם אותם וכולם ממשיכים לקרוא אותם. אותם סוקרים ואמצעי תקשורת מצביעים ברובם על התחזקות של
ישראל ביתנו - תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה המוכחת היטב, ולפיה מועמד/מפלגה שבכותרות תמיד מצליחים בסקרים הסמוכים לאותן כותרות. אבל כל עוד יש מי שיקרא את הסקרים הללו ויגיב עליהם (כמוני, מה לעשות) - מי שמתיימרים להיות אנשי מדע ימשיכו לערוך אותם, ומי שמתיימרים להיות עיתונאים ימשיכו לפרסם אותם.
5. בתוך כל המהומה, תבחר היום הכנסת את
מבקר המדינה. לראשונה בתולדות המדינה, הוא לא יהיה משפטן; לראשונה מזה 32 שנים, הוא לא יהיה שופט בדימוס. יש סיבות טובות מאוד לכך שמבקר המדינה צריך להיות משפטן, ועדיף - שופט. עבודתו היא במידה רבה מעין-שיפוטית: עליו להכריע בין גרסאות שונות, עליו לקבוע האם המעשה היה תקין, יש לו סמכות להעביר חשדות פליליים לבחינת היועץ המשפטי לממשלה. לכל הפחות, היינו מצפים שמבקר המדינה יהיה בעל השכלה של מבקר פנימי - מקצוע לכל דבר, המצריך הכשרה ועמידה בתקנים בינלאומיים נרחבים.
הן הקואליציה והן האופוזיציה החליטו שכל זה לא נחוץ. שתיהן מציעות לנו מועמדים בעלי הכשרה בתחומי הכלכלה ומינהל העסקים, ובעלי ניסיון בניהול. מתניהו אנגלמן ניהל בעיקר גופים אקדמיים, וגיורא רום - בעיקר גופים ציבוריים. שניהם אנשים מוכשרים, בעלי קורות חיים מרשימים - ובלתי רלוונטיים לתפקיד. אנגלמן במיוחד מעורר חשש. קודם כל, במצב הדברים הנוכחי - מותר לשאול מדוע בנימין נתניהו ולהקתו רוצים מועמד מסוים לתפקיד של שומר סף. שנית, אנגלמן דיבר במפורש על כך שלדעתו מבקר המדינה צריך לעסוק בכספים ולא בתקינות המינהל.
6. ברקע בחירת המבקר עומדת הצעתו של
בצלאל סמוטריץ, ולפיה ייאסר על מבקר המדינה לערוך ביקורת בזמן אמת ולבדוק את יישום ממצאיו. זוהי הצעה שמטרתה להפוך את הביקורת למחקר אקדמי בתחום ההיסטוריה וליטול ממנה את הכלי היחיד שיש לה: פנייה לדעת הקהל. ההצעה הזאת מלמדת, שלפחות חלקים במחנה הימין - כולל מי שרואה את עצמו כמועמד לשר המשפטים - רוצים למשול בלי שום בקרות ופיקוח.
מנהל טוב יודע, שהביקורת היא כלי חיוני בעבודתו. הוא מבין שהמבקר ניצב לצידו, לא נגדו; גם המבקר רוצה שהגוף המבוקר ישגשג, ולו כדי לשמור על מקום עבודתו. מנהל טוב מקשיב למבקר ומסתייע בו. אבל פוליטיקאים אינם מנהלים טובים. ליתר דיוק, הדבר היחיד שהם מנהלים הוא הקריירה הפוליטית שלהם. ובראייה זאת, הביקורת רק מפריעה. היא מצביעה על כשלים שלהם ושל הכפופים להם, היא מציפה בזבוזים וכספים שירדו לטמיון, לפעמים היא אפילו מעלה חשש לפלילים. כך למשל עשה
יוסף שפירא בפרשות בזק והמעונות.
בדיוק כמו בפיטורים החפוזים של בנט ושקד, גם בנושא בחירת מבקר המדינה העיקר הוא הנוחות הפוליטית של השלטון בכלל ושל בנימין נתניהו בפרט. המינהל התקין לא חשוב, הממשל המסודר לא מעניין, טובת הציבור אינה פקטור. ועם זה הם מבקשים את אמוננו המחודש. אולי משום שאכן כולנו מטורפים: חוזרים על אותן טעויות.
