מי מפחד מההלכה

דבריו של בצלאל סמוטריץ' השבוע, על חזרה למשפט התורה כמו בימי דוד ושלמה, היו דוגמה נהדרת לדרך בה ניתן לקלקל רעיון נכון על-ידי הצגתו בצורה שגויה, ולאופן בו אמירה שולית מאפילה על המסר המרכזי. סמוטריץ' התעלם לחלוטין מהבעיות המעשיות של יישום ההלכה בחיי מדינה מודרנית, והדליק להבה של מחלוקת במקום בו יש צורך בהידברות. לצד זאת, הוא צדק כאשר אמר שבמדינה יהודית צריך להיות הרבה יותר מקום למשפט העברי, ושהפחד ממנו נובע בראש ובראשונה מתוך אי-הכרתו. תראו את האבסורד. לפני שנה וחצי, כאשר ישבתי ביציע העיתונות בבית המשפט העליון של ארה"ב, גיליתי שעל הקיר מולי חקוק משה רבינו ובידיו השמאלי מבין לוחות הברית – זה העוסק במצוות שבין אדם לחברו. מישהו מעלה על דעתו איזשהו סמל יהודי-דתי דומה בבית המשפט העליון שלנו? (לא צריך לדמיין; אין כזה). למרות שחייבים לציין, שבפתח היכל המשפט בתל אביב הוצבו עשרת הדיברות – וזה עבר בשקט. נכון שבית המשפט העליון בירושלים מצטט את המשפט העברי הרבה יותר מאשר זה שבוושינגטון, אבל זו כמובן לא חוכמה. מדובר בסופו של דבר במקרים בודדים ורק בשופטים חובשי כיפה; הרושם הוא, שהדין הקנדי (שלא לדבר על הבריטי והאמריקני) מוזכר בפסיקת העליון יותר מאשר הרמב"ם והשולחן-ערוך. הסיבה המרכזית היא בורות, ולצידה – החשש מפני יפי הנפש הצועקים מרה נגד כל סממן יהודי במדינה היהודית. וכאשר העליון מאותת שהמשפט העברי אינו חשוב ואינו רלוונטי – למרות שהמחוקק בפירוש מפנה אליו בחוק יסודות המשפט – ברור שכמעט ולא תמצאו לו זכר בפסיקתן של ערכאות נמוכות יותר.

יש שיטענו: מה אתה רוצה, הרי מדובר בדינים בני אלפי שנים שאינם מתאימים למאה ה-21, ובהלכות שנקבעו בגולה ואינן ישימות במדינה עצמאית. אלא שטענה זו נסתרת לחלוטין כאשר בוחנים מקרוב את התפתחותו של המשפט העברי, ודאי בעשורים האחרונים. להלכה יש עקרונות יסוד עתיקי יומין – בדיוק כשם שהפרלמנטריזם הבריטי נשען על מסורות מימי הביניים, וכשם שהחוקה האמריקנית היא בת 250. לאור ההתפתחות העצומה של האנושות ב-100 השנים האחרונות, אין הבדל גדול בין מה שבני האדם חשבו וחוקקו לפני 250 שנה, 800 שנה או 4,000 שנה. חלק מאותם עקרונות יסוד הלכתיים הם למעשה מודרניים לגמרי: הפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית, אחריות חברתית, דיני מלחמה, היחס לנתינים זרים, בחירת נציגי ציבור – ואלו רק מקצתם. גם ברמת המיקרו, חלקים נכבדים מתוך ההלכה משקפים את המציאות שלנו, וכל מה שצריך לעשות הוא להחליף כמה מילים. התנגשות בין מכוניות אינה שונה מהמקרה בו שור נוגח את חברו. הכלל "כופין על הצדקה" זהה לשיטות גביית המיסים. דיני עבד עברי הקדימו באלפי שנים את הזכויות הקוגנטיות שבמשפט העבודה. לצד כל אלו, ההלכה יודעת היטב להתאים את עצמה להתפתחויות המדעיות והחברתיות. קחו את הדבר החשוב ביותר: קדושת החיים. במשך אלפי שנים פסקה ההלכה, כי רגע המוות הוא הפסקת פעולת הנשימה; כיום היא מכירה בכך שהרגע הקובע הוא מותו של גזע המוח. פעם הייתה זו מצווה להקיז בשבת את דמו של החולה; היום זהו איסור חמור, כי הידע הרפואי השתנה. דיני הטיפול בדליקה בשבת השתנו ב-180 מעלות כאשר היישובים הפכו להיות צפופים. מאז תש"ח עוסקים פוסקים ומוסדות, בהצלחה רבה, במציאת הפתרונות ההלכתיים לחיים במדינה עצמאית מודרנית. מכון כת"ר, למשל, עושה זאת בתחום דיני הממונות: פיצוי על נזק נפשי, טעות במחיר על מוצר, רשיונות תוכנה, מסירת מידע לרשות המיסים, בנייה ללא אישור, הורדת שירים מיוטיוב, זכויות עובדים במכירת חברה, פשיטת רגל – וזה רק קמצוץ. מכון צומת מוצא פתרונות הלכתיים-טכנולוגיים: שימוש במכשירי חשמל בשבת, מכונות גילוח, ציוד שבת לרופאים ולאנשי ביטחון, שנת השמיטה – ושוב, אלו רק דוגמאות. והזכרנו רק שני מכונים בולטים. התשובות קיימות וחייהם של שומרי מצוות קלים כיום לאין שיעור מאשר לפני דור אחד בלבד.

"תורת המדינה" הוא שם ספרו של הרב שלמה גורן, שהושלם לאחר פטירתו, ובו – כדברי כותרת המשנה שניסח הרב – "מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברוּמָהּ של מדינת ישראל מאז תקומתה". הנה אחדים מבין הנושאים הנדונים בספר – כולם בהיבט הלכתי: מעמדו של השלטון הישראלי, נסיגה משטחים ושלמות הארץ, שיטת הבחירות, מיפקד האוכלוסין, המשבר במניות הבנקים, מעמדן של מניות, עסקת החבילה, מלחמת שלום הגליל ושחרור מחבלים תמורת שבויים. די בכותרות אלו כדי להראות, כי להלכה יש מה לומר גם בנושאים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים החשובים ביותר – וכי ניתן ליישם אותה במדינה מודרנית ודמוקרטית. בנושאים דומים עסק הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מיד לאחר הקמת המדינה. הוא הגיב על הצעות חוק וחוקה, התייחס למעמדה של השבת במדינה ובשנת 1950 הגה "תוכניות לחקר משפט התורה ויישומו בימינו". כואב הלב, כתב אז, לראות ששופטי המדינה היהודית העצמאית נזקקים לחוקי הגויים ולא לחוקי ישראל. "קשה לדרוש משופטי המדינה ועורכי הדין המרובים, שיתעמקו בלימודי 'חושן המשפט' [החלק בשולחן-ערוך העוסק בדיני ממונות] ומבאריו הגדולים, אשר באו דבריהם בארוכה בפלפולי סוגיות התלמוד שרבים מהם לא ניסו באלה", הוסיף הרב הרצוג. הוא יזם הקמת מחלקת חקיקה במכון הרי פישל בירושלים, אשר כתבה 31 פרקים העוסקים בדיני מקח וממכר על-פי ההלכה, בתקווה שיהיו לעזר למערכת המשפט. התקווה הזאת עדיין ממתינה להתגשמותה. אך שוב, ברור שניתן ליישם את ההלכה בחיי היום-יום שלנו.

להלכה יש עקרונות שאינם משתנים – כי היא דואגת לשמירת הרמה המוסרית שלנו, והיא רוצה מוסר שיהווה מצפן ולא שבשבת. קחו את הנושא של הומוסקסואלים. ההלכה מתנגדת לכך בחריפות, בשל החשיבות העצומה שהיא מעניקה לחיי משפחה ולהמשכיות הדורות, ולפיכך רואה חשיבות ציבורית ולאומית בחיי מין נורמליים. ההלכה אינה מקבלת את הטענה "אבל זו הנטייה שלו" או "זה מה שהיא רוצה", משום שהטענה הזאת יכולה להכשיר כמעט כל התנהגות, תוך התעלמות מן הנזק שהיא גורמת לפרט ולכלל. עקרון בסיס של ההלכה הוא שליחיד יש חובות (כלפי אלוהיו, כלפי הסובבים אותו וכלפי הכלל) מהן נובעות זכויותיו – ולא להפך. כדאי להזכיר, שלפני 150 שנה בלבד הייתה ההומוסקסואליות עבירה פלילית במדינות דמוקרטיות מתקדמות, כגון בריטניה. אז מה קרה? – התפיסה החברתית השתנתה. וכעת מצפים מן ההלכה שתתאים את עצמה לאותם שינויים בהלכי הרוח. אבל באותה צורה בדיוק, ייתכן שבעוד 150 שנה תקבע התפיסה החברתית שאין פסול ביחסי מין בין אב לבתו, ואולי גם שאין כל רע בפדופיליה. וכבר היו מדינות שהציגו תפיסות חברתיות שהכשירו את המעשים האיומים ביותר בהיסטוריה, ואפילו נתנו להם גיבוי משפטי וחוקי. כאשר מכפיפים עקרונות נצחיים לתאוות רגעיות, זהו מדרון שבוודאות גבוהה מוביל לתהום. את פלוני מוליכה התאווה לבטל עיקרון אחד, ואת אלמוני – לבטל עיקרון אחד. די יהיה בכך שהם אוספים סביבם מספיק תומכים – אפילו לא רוב – כדי שהחברה תסיג לאחור את ערכיה ואת טובתה. וכאשר אותו מיעוט קולני מכפיש את כל מי שאינו מסכים עימו, ובמסווה של ליברליזם מותר להביע רק דעות מאוד מסוימות – אנחנו מתקרבים לדיקטטורה של המיעוט. זה בדיוק מה שקורה אצלנו בנוגע ללהט"בים, המטילים אימה על רשויות ממלכתיות ועל חברות מסחריות – ואז אומרים לנו שההלכה היא המיושנת והמסוכנת.

נקודה מרכזית נוספת בהלכה היא היותה מאוזנת והימנעותה העקבית מנטייה לצד מסוים. "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", מגדיר הקדוש ברוך הוא את אופיים העתידי של בני אברהם אבינו. "צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך", אמר דוד המלך על הדרך בה מושל הבורא בעולמו ובה גם אנו מחויבים ללכת. המטרה היא להשיג גם צדקה שלפנים משורת הדין וגם משפט לפי מצות החוק, לשמור על האמת ובה בעת לנטות חסד. וזה כמובן מחייב מתינות ואיזון לכל אורך הדרך. ההלכה שומרת על רכושו של הפרט – אז היא קפיטליסטית; אבל היא גם קבעה את מצוות שמיטת הקרקע ושמיטת הכספים – אז היא סוציאליסטית. היא מעניקה ירושה בארץ רק לגברים – אז היא שוביניסטית; אבל הכתובה היא התחייבות חד-צדדית של הבעל לאשתו – אז היא פמיניסטית. היא מתירה לאכול בשר ובמרכז עבודת המקדש עומדים קורבנות, אבל אוסרת ציד כ"ספורט" ומקפידה על צער בעלי חיים. ההלכה מעניקה למלך סמכויות נרחבות, אך מחייבת אותו לקבל את אישור הסנהדרין לפעולות מרכזיות. היא יוצרת מעמד מורם-מעם של כהנים, אך מונעת מהם קרקעות כדי שלא יהפכו לפיאודלים. יש בה עבירות שדינן מוות, אך ההליך המשפטי כמעט ואינו מאפשר לבצע עונש זה. היא דורשת מן הילדים לכבד את הוריהם, ומחייבת את ההורים לדאוג לצרכי ילדיהם. היא קובעת את סמכותם של הרבנים, לצד הליך לבחירתם בידי הציבור.

איזון זה אחראי לעוד משהו שהמשפט העברי יכול לתת לנו, ושהוא אולי תרומתו הנחוצה לנו ביותר: תרבות הדיון. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אנו מצטטים מדי יום בתפילת שחרית את דבריהם של ר' אלעזר ור' חנינא. לכאורה הדברים תמוהים: כיצד מחלוקות – אבן היסוד של התורה שבעל-פה – מרבות שלום בעולם? אך כאשר מטרת המחלוקת היא להגיע לחקר האמת, הרי שהיא מובילה לקביעת ההלכה ובכך משכינה שלום. העיקרון "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אינו סתם אמירה של נימוס, אלא תפיסה בסיסית: אני חייב להתייחס לדברי החולקים עלי באותה רצינות בה אני מתייחס לדברי-שלי, ואני חייב לצאת מתוך הנחה שהם עשויים להיות צודקים בדיוק כשם שלדעתי אני צודק. וזה מוביל לנקודה החשובה ביותר: דעה חולקת היא לגיטימית לחלוטין. בשיח המודרני יש נטייה לפסול בהינף יד דעות אחרות ואף לשלול את הזכות להעלות אותן. ההלכה אומרת: חובה לשמוע את הדעה האחרת, לדון בה, לשקול אותה, להתווכח איתה. אפשר לא להסכים איתה, ייתכן שהיא תידחה – אבל אסור לפסול אותה. לעיתים יש מחלוקות הלכתיות ורבניות סוערות. לפעמים הן סוערות יותר מדי. אבל כאשר מדובר בשיח תורני אמיתי, לעולם לא תשמעו צד אחד קובע, שלצד אחר אין זכות להביע את דעתו. הדיון הוא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. במאות מקומות בגמרא מוסבר, כי חכם פלוני מסביר את גישתו של חכם אלמוני החולק עליו. לימוד התורה המובחר הוא בזוגות ("חברותות"), כדי לאפשר הפריה הדדית ובחינת עמדות. תארו לעצמכם כיצד ייראה השיח הציבורי שלנו, אם הוא יאמץ רק מקצת מהתכונות הללו. חג שבועות שמח.