1. קל להבין מדוע לא ניתן היה למצוא קונה למניותיו של
אליעזר פישמן ב
ידיעות אחרונות. מי רוצה אחזקות מיעוט (28% בהון, 28% בדיבידנדים ו-21% בדירקטוריון) בחברה פרטית, שלפי כל הסימנים כבר שכחה מתי הרוויחה ומתי חילקה דיבידנדים? מי רוצה אחזקות מיעוט כאשר בעל הבית הוא נוני מוזס, החשוד במתן שוחד לראש הממשלה? מי רוצה אחזקות מיעוט בחברה משפחתית, שלעולם לא תנפיק את מניותיה, והמתנהלת בחשאיות שלא הייתה מביישת את המוסד?
אליעזר פישמן יבל"א וחיים בר-און המנוח נכנסו לידיעות אחרונות בשנות ה-90, לפני מהפכת האינטרנט והרבה לפני
ישראל היום. זו הייתה קבוצת התקשורת החזקה ביותר בישראל, ומן הסתם לאיש הנדל"ן שבפישמן קסמה האפשרות של בניית מגדל על המגרש בדרך בגין בתל אביב. למעט המגדל הזה, שום דבר לא נותר כשהיה. התקשורת בכל העולם מדממת, ישראל היום פגע קשה מאוד בידיעות אחרונות, פישמן הפך לפושט רגל, יורשיו של בר-און לא מוכנים לדבר איתו.
הנתונים מספרים את כל הסיפור. פישמן ובר-און נכנסו לידיעות אחרונות לפי שווי חברה של 800-750 מיליון דולר. כעת מוזס קונה את המניות לפי אותו שווי בדיוק - בשקלים. וזה אומר: שווי חברה שבין רבע לשליש מזה שהיה רק לפני שני עשורים. אז למה שמישהו אחר ירצה לקנות אותן?
2. השאלה הטובה באמת היא מדוע מוזס רוצה את המניות הללו. הרי שליטתו ב
עיתון מובטחת, וכאמור - זה לא שיש שורה ארוכה של שותפים פוטנציאליים שעלולים להפריע לו. התשובה היא, מן הסתם, אותה תשובה של כל עסקת בעלי עניין: מוזס מאמין בפוטנציאל של ידיעות אחרונות, ודאי כאשר המניות נמכרות לו במחירי סוף העונה.
מוזס הוא איש תקשורת מצוין. אין זה אומר שהוא לא עשה, עושה ויעשה טעויות; כולנו עשינו, עושים ונעשה. אי-אפשר להתכחש לעובדה, שהוא האיש שהפך את ידיעות אחרונות מסמרטוטון בלתי נחשב לעיתון הנפוץ ביותר במדינה. נכון שזה אמצעי תקשורת שלפעמים מעצבן מאוד מבחינת הצורה (צהובון) ומבחינת התוכן (אנטי-ביבי בכל מחיר), אבל בסופו של יום - הוא אמצעי תקשורת טוב. ודאי כאשר משווים אותו למתחריו: ישראל היום הוא לא באמת עיתון, מעריב לא באמת קיים, על הארץ לא צריך להגיד כלום. הדבר בולט עוד יותר באינטרנט: ynet הוא אתר חדשות מעולה, כולל בקנה מידה עולמי.
אם מוזס מאמין שידיעות אחרונות יכול לחזור, לפחות חלקית, למעמדו מלפני עשור - אזי מדובר בעסקה טובה מבחינתו. אם וכאשר הקבוצה תחזור להרוויח ולחלק דיבידנדים, כמעט כל הכסף יזרום לכיסו של מוזס. וישנו גם המגדל ההולך ונבנה, ואשר עשוי לשנות בצורה משמעותית את מצבה הכספי של קבוצת ידיעות - גם אם זה יקח כמה שנים. מוזס נולד בידיעות אחרונות ואיננו הולך לשום מקום; יש לו סבלנות.
בנוסף לכך, אם
בנק הפועלים לא היה מוצא קונה למניות, הוא היה נאלץ להתחיל להתערב בניהול ידיעות אחרונות. כאשר בנק ענק הוא בעלים של מניות מיעוט, זה לא עוד בעלים קטן. זה גוף גדול, מפוקח, הנמצא בעין הציבור וחייב להראות תוצאות. גם מניעת כאב הראש הזה שווה למוזס לא מעט.
3. עוד כמה מילים על בנק הפועלים, שהוא בעצם הסיפור האמיתי כאן. לפי הדיווח לבית המשפט, יתרת החוב כנגד מניות פישמן בידיעות עומדת על 1.2 מיליארד שקל. המניות יימכרו ב-216-214 מיליון שקל. חשבון פשוט: בנק הפועלים מפסיד מיליארד שקל על ההלוואה הזאת. נחזור שוב על המספר: מיליארד שקל. זה כל הקיצוץ הרוחבי המתוכנן כעת בתקציב המדינה. זה 40% מהרווח הנקי של הבנק בשנה שעברה. זו ללא ספק אחת התספורות הגדולות ביותר בתולדות המדינה. מיליארד שקל.
המספר הזה מסביר מדוע בנק הפועלים בפרט והבנקים בכלל מנסים לנהל במסתרים את פשיטת הרגל של פישמן. הם סירבו למסור מידע לוועדת החקירה הפרלמנטרית בנוגע לאשראי ללווים הגדולים (שהוקמה בעקבות קריסתם של פישמן ו
נוחי דנקנר). הם מנהלים מו"מ חשאי עם פישמן בפני הנשיא בדימוס
אשר גרוניס, ואפילו הצעת ההסדר לא הוגשה במלואה לבית המשפט. כל עסקת מניות ידיעות נוהלה תוך מסירת דיווחים חסויים לבית המשפט. ואם יהיה הסדר עם פישמן, לא תהיה חקירה של נסיבות הקריסה.
הבנקים יודעים שהם התנהלו בצורה מופקרת מול פישמן (ומול לווים גדולים אחרים), ומניות ידיעות הן דוגמה מצוינת. ההלוואה לרכישתן הייתה הלוואת נון-ריקורס, בה הנכס הנרכש הוא הבטוחה היחידה להלוואה. וכאשר שווי הנכס צנח בשני שלישים ואולי בארבעה רבעים, נותר הבנק וידיו על ראשו.
קבלו תיקון: נותרנו אנחנו וידינו על ראשינו. 84% ממניות בנק הפועלים מצויות בידי הציבור. לכולנו יש מניות בו, כי אין משקיע מוסדי (קרן פנסיה, קופת גמל, ביטוח מנהלים) שלא מחזיק במניות של הפועלים. ואנחנו גם הלקוחות של הבנק, שמשלמים בעמלות ובריביות את מחיר הכשלונות שלו. אבל אנחנו לא נדע מי אשם במחיקת המיליארד, ובוודאי שלא נקבל עליה פיצוי. כי אנחנו בסך-הכל הבעלים והלקוחות.
