"אש פרצה במנוע", הודיע טייס מטוס ה"מיסטר" של חיל-האוויר. "נטוש את המטוס", פקד מגדל הפיקוח. הטייס: "אני אנסה לפלוט את עצמי, תוך כדי משיכת המטוס כלפי מעלה. המנוע הלך לי... לא! עכשיו אני מעל יישוב. כיוון המטוס - מחוץ לעיר, נכנסתי לסיחרור"... אלה היו מילותיו האחרונות של סגן חיים הולצמן ז"ל, בטרם התרסק עם מטוסו בשדה פתוח, לא הרחק ממכון ויצמן ברחובות.
שניות לפני שחשב לצנוח בכסא מפלט מן המטוס הבוער, קיבל הטייס את ההחלטה הגורלית שעלתה לו בחייו. ככל שיכל עוד לשלוט במטוס, הוא כיוונו ככל שעוד יכל אל מחוץ לתחום המיושב... מבחינתו זה היה מאוחר מדי... רבים מהאנשים במכון ויצמן, מביה"ס "ויצמן" ומהעיר רחובות עצמה, חייהם ניצלו בזכות גבורתו והקרבתו של הטייס בן רמת-גן, השכן שלי.
הסיפור ההירואי הזה הוא כבר בן יובל שנים. סגן חיים הולצמן מונצח מאז בין השאר ברחוב הנושא את שמו ומצטלב עם רחוב
מנחם בגין ליד קריית המדע ברחובות, באנדרטה, בשלושה בנים של חבריו שנושאים את שמו - חיים, וגם בספר זיכרון "דפי חיים", שהוציאה המשפחה כעבור שנה. חמישים שנה חלפו ואת חיים אין שוכחים - לא בני משפחתו, לא חבריו לטייסת, לא חבריו מנוער וילדות, וגם לא אבי גיבס, התלמיד מ"ויצמן" שראה באימה מעל ראשו את המטוס הצונח...
כולם התכנסו בסוף השבוע שעבר באולם המועצה לישראל יפה, לערב שכולו ישראל היפה. ערב מלא אהבה לחיים, כדי לספר בחיים, לצפות בתצלומיו, להתרפק על יופיו הנשקף מהם, אישיותו, גבורתו ועל אובדנו... אנשים ששיבה זרקה בשיערם, רובם בני למעלה משבעים. חיים היה צריך להיות כיום בן 72, אלא שהוא נותר ה"אפולו" בן 22, הנערץ על כל הבנות, עם השיער הבלונדי, החיוך וגומות החן...
בערב המושקע העלו כמה מחבריו של חיים זכרונות מרגשים. בן המחזור בקורס הטיס,
זאב רז, מי שהוביל את התקיפה על הכור העירקי ב-1981, העריך כי אלמלא האסון, חיים היה מגיע רחוק בחיל-האוויר, להיות מפקד ואיש צוות. "גם אחרי 50 שנה אין תנחומים". כך אמר. חבר אחר לטייסת ה"מיסטרים", מיקי כץ, סיפר על חברותם בלב ובנפש, הזכיר את ההיכרות שעשה לו עם בלונדינית גבוהה ויפהפיה בשם אריאלה ו"זה היה רציני". זוגיותם נקטעה באחת, בהגיע הבשורה הנוראה מכל...
"זווירקו של מדינת ישראל" כסיפורו של חיים ישנם אין-ספור סיפורי גבורה והקרבה של הנופלים במערכות ישראל, בשירות הצבאי ובוודאי בחיל-האוויר. אבל לי ולרבים אחרים יש קודם כל את חיים "שלנו", שבחייו ובמותו היה ונשאר מופת, ש"מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ"...
חיים, כמוהו כאותו טייס פולני, זווירקו שמו, שבמותו ב-1932, "מחמת מקרה קל ערך", עורר את הרגש הלאומי הפולני. כל פולין התאבלה עליו, כפי שסופר במאמר בעיתון עברי מאותו זמן. בעל המאמר שאל-תהה בכמיהה: מתי גם לנו יהיו גיבורים נשואי הערצה כאותו טייס פולני זווירקו?
חיים הולצמן הוא "זווירקו" של מדינת ישראל. תקלה במטוסו הביאה אותו אל מותו-הקרבתו. הוא לא נפל במלחמה, לא השתתף בקרב אווירי, אבל אין גבורתו נופלת מזו של טובי הטייסים, המפקדים והלוחמים, בכל החילות, אשר שילמו בחייהם בשדות הקרב ביבשה, באוויר, בים. גיבורים כאלה יכולים להיות רק בעם שנאבק על עצמאותו, ביטחונו ועתידו. או, כדברי בעל המאמר מלפני 85 שנה, רק בעם נורמלי, לא גלותי, עם ששולח את טובי בניו למרומי האוויר, למצולות הים, או לעומק שטח האויב, במטרה אחת: להגן על ריבונותו במולדתו.
במאבקים הפנימיים הרוחשים בתוכנו, בעיסוקנו המתיש בענייני פוליטיקה ובחירות, אנו שוכחים לעתים את העובדה שהאיומים עלינו לא פסו ולא יפוגו בעתיד הנראה לעין. טייסינו יוצאים גם בעצם הלילות הללו לפעולות מעבר לקווי האויב, ועוד נכונו להם משימות רבות סיכון ותעוזה. הם שולטים בכלי טיס הרבה יותר מתוחכמים מן ה"מיסטרים" המסורבלים של חיים ז"ל וחבריו, אך נכונים כמותם לצאת לכל משימה.
במרומי השמים, בחשכת הליל, לבטח הם מצפים מאיתנו, יושבי-בית ונותני-עצות, שנהיה יותר ראויים לאלה שיוצאים למשימות מסוכנות בשליחות האומה. אולי גם חיים הולצמן ז"ל, שהקריב חייו הצעירים למען הזולת, מביט עלינו מלמעלה זה כבר יובל שנים, בציפייה שלא ניכנס כולנו לסיחרור פוליטי-חברתי בלתי נשלט, שננהל את המחלוקות הקשות בינינו במתינות, ונשמור מכל משמר על אחדותנו. טוהר הלשון חשוב לא פחות מטוהר הנשק.
