קטן אך מייצג

בג"ץ דחה בתחילת השבוע את עתירתו של אורי משגב נגד הסדר הטיעון עם שרה נתניהו. ולא סתם דחה, אלא על הסף. השופטים ציינו, כי משגב פנה לפרקליטות בנושא ההסדר ב-30 במאי, ו-48 שעות לאחר מכן הגיש את העתירה - ממש לא פרק זמן שניתן לראות בו את מילוי החובה למצות את ההליכים לפני פנייה לבית המשפט. חוץ מזה, אין שום סיבה לחרוג מהמדיניות הקבועה של אי-התערבות בשיקול דעתן המקצועי של רשויות האכיפה. משגב הוא לכאורה עיתונאי בהארץ, למרות שנראה שאת כל מרצו - ומקלדתו - הוא מקדיש למלחמה נגד בנימין נתניהו. מלחמה פוליטית ואישית כאחד, דוגמה מובהקת לאופן בו מתנגדיו של נתניהו רואים אותו באור שלילי מוחלט ואפילו כמקור כל הרע במדינתנו. הוא היה מיוצג בידי עוה"ד יובל יועז ודורון ברקת, שגם הם מתנגדים מובהקים של נתניהו העותרים נגדו בערך פעם בשבועיים. השלושה הם חלק מחבורה של קנאים, ששנאתם לנתניהו ורדיפתם אותו אינה נופלת במאום מן הפנאטיות של תומכיו. כמה הוצאות ישלם משגב על עתירתו חסרת היסוד? אפס. גורנישט. נאדה. זירו. בכל שפה שתרצו, זה אותו סכום. וזה למרות שכאמור הוא רץ לבג"ץ בניגוד להלכות הפסוקות וביקש סעד בניגוד להלכות הפסוקות, ואת כל זה רצה לקבל בתוך 48 שעות. חוץ מזה, בית המשפט אינו יכול לנהוג כשוטה שבעולם, נהג לומר השופט אליקים רובינשטיין. במקרה הזה, בג"ץ לא יכול היה להתעלם מזהותו של העותר ומזהותם של עורכי דינו. הוא היה חייב לשדר להם מסר: את המלחמות הפוליטיות והאישיות שלכם נגד ראש הממשלה, לא תנהלו אצלנו. אנחנו לא שדה מאבק פוליטי. אבל ברגע בו לא נפסקו הוצאות, המסר ברור: תמשיכו לבוא. ולמה? כי אלו הם העותרים הציבוריים המעניקים לבג"ץ את ההזדמנות להתערב כאשר הוא רוצה. לכן הוא לא רוצה להרחיק אותם, לכן הוא לא רוצה להרתיע אותם, ולכן הם מקבלים הזדמנות להטריד ולהציק ולזכות בכותרות - בחינם. רק אנחנו משלמים את המחיר - בזמן שיפוטי, בזמן של הפרקליטות, בפגיעה בתדמיתו של בית המשפט. ומשגב הוא ממש לא היחיד; הוא מקרה קטן אבל מייצג.

בשבוע שעבר הודיעה המשטרה על מעצרם של שני עובדי מדינה במשרד ממשלתי. השבוע היא הודיעה על מעצרם של בכירים ברשות מקומית. בשני המקרים כללו ההודעות אמירות כלליות על שוחד, מרמה ומתן העדפות פסולות, ואחר כך הכרזות חגיגיות על כך שהמשטרה תמשיך להילחם בשחיתות הציבורית בכל האמצעים שבידיה. שמתם לב שמשהו חסר כאן? לא, לא שמות החשודים - את זה אסור לפרסם במשך 48 שעות או עד להחלטתו של שופט. לא היו כאן שמות המשרד ושמה של הרשות. על זה אין שום איסור, ואפילו ניתן לומר שחובה כן לפרסם. הרי לא צריך להחשיד רבבות עובדי ממשלה בעשרות משרדים אחרים ורבבות עובדי שלטון מקומי בעשרות רשויות אחרות. אבל המשטרה שותקת. בעצם, לא לגמרי שותקת. דקות אחדות אחרי שההודעות הללו הועברו לכל העיתונאים המחוברים לוואטסאפ של המשטרה, ידעו כמה כתבים פליליים לספר שמדובר במשרד האנרגיה ובעיריית אלעד. איך הם ידעו? פשוט נורא: המשטרה אמרה להם. אין דרך אחרת. אז השתיקה של המשטרה היא בערבון מאוד מוגבל, ומיועדת כנראה כדי לאפשר לה לסחור במידע: לתת אותו למי שמוצא חן בעיניה ולשלול אותו מכל השאר. כאילו שהמשטרה היא עסק פרטי של הקצינים והדוברים, כאילו שהמידע הזה שייך לאבא שלהם. זה לא נגמר כאן. בשני המקרים אסר בית המשפט בראשון לציון לפרסם את שמותיהם של החשודים. אני אפילו לא יכול להגיד לכם מי היה השופט, כי ברגע בו יש איסור פרסום - התיק איננו פתוח לעיון במערכת נט המשפט. מה שברור הוא, שיש כאן שופט שמצטרף לרשימה המתארכת של שופטי שלום ששמים פס על החוק ועל פסיקת בית המשפט העליון, ואוסרים לפרסם שמות חשודים בניגוד לעקרון-העל של פומביות הדיון. התוצאה של השתיקה המשטרתית וההשתקה השיפוטית היא לא פחות ממחרידה: מעצרים חשאיים. אנשים נעצרים ונעלמים. ממש כך. זהו מאפיין מוביל של מדינות דיקטטוריות, בהן מערכת החוק היא אפילו לא צחוק, ובהן ההליך התקין הוא אפילו לא כסות עיניים. ושני המקרים הללו הם ממש לא היחידים; הם קטנים, אבל מייצגים.

אני לא אוהב את עיתון הארץ. למעשה, אני מייחל ליום בו הוא ייסגר. אין זה אומר שאני מסכים עם כך שמספרים עליו שקרים. עופר אדרת, העוסק בעיתון בסוגיות היסטוריות, ניסה השבוע להפריך את אחת העלילות הנפוצות נגד עיתונו: כאילו הוא הביע תמיכה באדולף היטלר ב-1932. אדרת צירף למאמרו את הידיעה המקורית בה מדובר, ואף הפנה את המעוניינים - או את מי שחושד שמדובר בזיוף - לעיין בה באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של בית הספרים הלאומי. הידיעה היא דיווחו של גרשון סוויט, כתב הארץ בברלין, על עדותו של היטלר בתביעה דיבה שהגיש פעיל לשעבר במפלגה הנאצית, ולטר שטנס, נגד המפלגה. סוויט כתב, כי זו הפעם הראשונה בה הוא רואה את היטלר פנים אל פנים, וכי "הרושם שעושה היטלר טוב לאין ערוך מן המשוער. מראהו כמראה אדם צעיר למדי. הוא בן 46, אבל מראהו צעיר יותר... לבושו הדור, ובכלל מורגש מאוד, כי חייו של מנהיג הנאצים אינם רעים כל כך. שביעות רצון וביטחון עצמי ניכרים מכל תנועותיו, והוא מתנהג ומרגיש את עצמו ככוכב". סוויט גם לעג להיטלר, כאשר כינה אותו בציניות "ירום הודו" ו"פיו הקדוש". הוא סיפר, כי כל העיתונאים באולם חייכו כאשר היטלר החל לדבר, משום שנזכרו בשני קומיקאים ברלינאים המחקים את מבטאו האוסטרי של היטלר. סוויט סיכם את הדיווח באומרו כי "ככלל התגונן היטלר בהצלחה רבה. מדבריו הראשונים ניכר היה, כי זהו נואם מנוסה, היודע איך לקנות את לב הקהל". סוויט לא הגזים וגם לא טעה. היטלר היה אדם מרשים, שידע היטב כיצד ליצור רושם טוב או רע, מלבב או מבעית, חברותי או מאיים - הכל לפי הצורך הרגעי שלו. מדינאים ועיתונאים מנוסים מכל העולם התרשמו ממנו לחיוב, במיוחד כאשר ביקש להרגיע אותם ולהקסים אותם. בבית המשפט היה היטלר צריך להתנהג בצורה דומה: לקנות את לב השופטים. סוויט בסך-הכל אמר, שהיטלר עשה רושם הרבה יותר מן המשוער. ואני מפרש זאת כך: הוא לא השתולל, לא צרח, לא השתלח. חשוב ביותר לזכור, שמדובר בשנת 1932. אי-אפשר להשליך לאחור את מה שהיטלר עשה בשנים הבאות. באותה עת הוא היה פוליטיקאי בכיר ולגיטימי, שהתמודד בצורה חוקית על השלטון. נכון, הוא היה אנטישמי קנאי ביותר וגס ביותר - אבל לא מעבר לכך. השמדת היהודים עוד לא התחילה להתקרב לעלות על דעתו. אפילו מנהיגים של יהדות גרמניה ניסו, בשנים הבאות, לדבר על ליבו ולהשפיע עליו לרכך את מדיניותו. אבל יש חוגים בימין, שאותם העובדות וההקשר פשוט לא מעניינים. הם רוצים לתקוף את הארץ, ומגייסים לשם כך אפילו את היטלר במישרין ואת השואה בעקיפין. וזה מצטרף להמצאות נוספות שאנו עדים להן בימים אלו, ובראשן פברוק של פסקי דין כדי לתקוף עליהם את בית המשפט העליון. הסיפור הזה ממש לא יחיד; הוא קטן, אבל מייצג.

מבקר המדינה היוצא, יוסף שפירא, שלח את בנימין נתניהו לקבל חוות דעת מהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לגבי בקשתו ליטול הלוואה למימון הגנתו. מנדלבליט גם חיווה את דעתו כאשר נתניהו ביקש אישור לקבל תרומה לאותה מטרה. רק רגע, מנדלבליט הוא לא תובע-העל בתיק? הוא לא זה שיחליט האם יוגש בו כתב אישום? כן, כן, זה אותו אחד. ולא טעיתם: התובע שהוא שיחליט האם וכמה כסף יהיה לחשוד/לנאשם כדי להתגונן. אם זה לא ניגוד עניינים - אני לא יודע מה כן. וזה כמובן נובע מכפל הכובעים: גם היועץ המשפטי לממשלה וגם ראש התביעה הכללית. כפל שאיש עדיין לא הצליח לתת לו הסבר משכנע. ההסבר הרשמי הוא שכובע התובע מעניק סמכות וכוח לכובע היועץ. או במילים אחרות: מאחר שהתובע יכול להעמיד לדין, אזי כולם יצייתו ליועץ. ממש כך. הפסול שבכפילות הזאת קיבל ביטוי בולט כאשר פאינה קירשנבאום, אז סגנית שרת הפנים, נחקרה בפרשה עליה היא עומדת לדין כיום. היועץ המשפטי דאז, יהודה וינשטיין, אסר עליה להיכנס למשרדה - תוך הפרה בוטה של חוק חסינות חברי הכנסת, המתיר להם להיכנס לכל מקום למעט מסיבות ביטחון ופרטיות. אבל קירשנבאום, שגורלה (וגם גורל בתה באותה עת) היה בידי וינשטיין, לא העזה לומר מילה. ושני הסיפורים הללו, למרות שהם קטנים יחסית, הם בהחלט מייצגים.

השבוע נפל בחלקי פעמיים להיות מקורבנות רכבת ישראל, במה שמכונה "הקו המהיר לירושלים". ביום ראשון הודיע הכרוז ברכבת מתל אביב לנתב"ג, שעד הודעה חדשה אין רכבות לירושלים ושיש לנסוע בתחבורה חלופית. אבל כאשר ירדתי כמצווה בתחנת ההגנה כדי לנסוע באוטובוס, הודיע הכרוז שם שהנוסעים לירושלים צריכים להמשיך לנתב"ג, אז חזרתי לרכבת. אבל כאשר הגעתי לנתב"ג, התברר שהרכבת בוטלה ושהבאה תהיה בעוד חצי שעה. אבל כשבדקתי את זה ביישומון של הרכבת, לא היה לכך זכר. אבל כששאלתי את אחד האחראים, הוא הודיע בחיוך רחב שאין רכבת, כי ככה. ביום שני לקחתי את הרכבת של 10:01, שהייתה אמורה להגיע לנתב"ג ב-10:19. אבל היא נכנסה לתחנת תל אביב מרכז רק ב-10:09, והצליחה לצבור איחור נוסף כך שהגיעה לנתב"ג ב-10:32. זה אומר איחור של 13 דקות על נסיעה של 18 דקות - דהיינו 72%. בנתב"ג עיכבו עבורנו את הרכבת, כך שלירושלים הגעתי בערך בזמן. שני סיפורים קטנים, ובהחלט מייצגים.

לפני שבועיים הייתי צריך לשלוח חבילה בדואר. הזמנתי מראש תור בסניף מרכזת צפון ברחוב אבן גבירול בתל אביב, התייצבתי במועד וביקשתי לקנות קופסה. נעניתי: אין. שאלתי מתי יהיה. נעניתי: לא יודעים. שאלתי האם יש בסניף אחר. נעניתי: המחסור הוא בכל הדואר. שאלתי כיצד אני אמור לשלוח חבילה בלי קופסה. נעניתי: "תסתדר". כך ממש. יצאתי (כאשר בידי כמובן תכולת החבילה) והתחלתי לחפש היכן לקנות קופסה. בחנויות מכשירי הכתיבה באזור לא יכלו לעזור לי, ואמרו כדבר מובן מאליו שאמורות להיות קופסאות בדואר. הישועה באה מבית דפוס בו אני לקוח קבוע: המוכר החביב נתן לי, ללא תשלום, קופסה ריקה של נייר צילום. ביחד אלתרנו את הפיכתה לקופסה הראויה למשלוח. עכשיו כמה נתונים. בשנת 2018 היו לדואר הכנסות של 1.8 מיליארד שקל, רווח תפעולי של 47.2 מיליון שקל ורווח נקי של 17.5 מיליון שקל - שהם, בהתאמה, 0.026% ו-0.0097% מהמחזור, דהיינו למעשה אפס. לדברי הדואר עצמו, הרווח נבע בעיקר מהתייעלות ומצמצום שטחי הסניפים, שזה אומר שהרווח לא נבע מן הפעילות האמיתית של הדואר, ואולי דווקא מהורדת רמת השירות. וזה אותו דואר, שבאופן קבוע עומד בראש מספר התלונות בדוחות השנתיים של נציבות תלונות הציבור. הסיפור הקטן הזה בהחלט מייצג ואף מסביר את מצבו.