קוצר ראות

המעט שנשאר מן השמאל בישראל, מסביר מדוע נשאר רק מעט מן השמאל בישראל. אפילו אם נניח שמפלגת העבודה היא שמאל, הרי שבכנסת ה-21 יש למחנה הזה עשרה ח"כים (כולל מרצ); את המפלגות הערביות אני שם בצד, כי הן קודם כל פלשתיניות-לאומיות. חוץ מזה, אני רוצה לדבר כאן על מה שהיה פעם השמאל הציוני (עד שהמילה הגסה הזאת נמחקה ממצע מרצ). אין מילה אחרת לתאר את השמאל הזה, מלבד הזוי. אחרי למעלה מ-100 שנים של סכסוך יהודי-פלשתיני, הם באמת מאמינים שהאשמים הם היהודים/הציונים/הישראלים, ושאם רק נהיה מספיק נדיבים ונגלה מספיק הבנה כלפי הפלשתינים המקופחים והמנושלים - הסכסוך ייפתר. ועם התפיסות הללו הם הולכים מאז הקמת המדינה, ולעזאזל העובדות ובכלל לא משנה מחיר הדמים שאנחנו משלמים. היכולת שלהם להתעלם מן ההיסטוריה ומן המציאות היא פשוט מדהימה. ערבים רצחו יהודים ב-1860 וב-1921 וב-1929 וב-1936. הם דחו את תוכנית החלוקה ויצאו למלחמה כדי להשמיד את היישוב היהודי והמדינה. הם ביצעו אלפי פעולות טרור ורצחו מאות בני אדם. הם קיבלו את אוסלו והגיבו באלימות. הם מסיתים בצורה אנטישמית ומכחישים את השואה. הם דוחים את כל ההצעות ואת כל התוכניות. רבים מהם שואפים להשמיד את ישראל כחובה דתית. התשובה של השמאל הישראלי: הפלשתינים צודקים. גירשנו אותם. נישלנו אותם. קיפחנו אותם. אנחנו מדכאים אותם. הכיבוש משחית. וכאשר מציגים בפני השמאל את העובדות שצוינו כאן, הם מנפנפים אותן: אבל הפלשתינים צודקים. חייבים לתת להם מדינה. אין לנו מה לחפש ביהודה ושומרון. ירושלים צריכה להיות מחולקת. למרבה המזל, הרוב המוחלט והברור של הציבור היהודי כבר הבין מזמן שזו אשליה מסוכנת, שזה לא קוצר ראות אלא עיוורון מוחלט.

גם הימין אינו נקי מאשמת קוצר ראות בשאלה הפלשתינית. מדובר בבעיה שלא הולכת להיעלם - לא מחר, לא בעוד עשר שנים וגם לא בעוד ארבעה דורות. הפלשתינים לא הולכים לשום מקום, לא רק בגלל שהם לא רוצים ללכת, אלא גם ובעיקר משום ש"אחיהם" הערבים לא רוצים אותם. הם זרעו רק הרס ושחיתות בכל מקום אליו הגיעו (ירדן, לבנון, הרשות הפלשתינית), ולכן כיום גם מדינות ערב מוכנות לכל היותר לשלם מס שפתיים לטובתם; בפועל, שיתבשלו במיץ של עצמם. זה אומר, שהפלשתינים ממשיכים וימשיכו להיות הבעיה שלנו. הם נמצאים תחת השליטה שלנו, במרחק של קילומטרים בודדים מהבתים שלנו, בטווח ירי משדה התעופה שלנו וממשרד הביטחון שלנו. לכן, ניהול הסכסוך איתם הוא אינטרס חיוני שלנו. ויש לנו, לפחות עד ינואר 2020, נשיא אמריקני סופר-ידידותי, עם ממשל שהפנה עורף לפלשתינים ואפילו מעודד אותנו בצורה גלויה לספח חלקים מיהודה ושומרון. מה אנחנו עושים עם ההזדמנות הזאת? כלום ושום דבר. שנתיים וחצי של ממשל טראמפ ירדו לטמיון, ולא עושה רוצה שמשהו ישתנה בשנה וחצי שנותרו. ישראל הייתה יכולה ואף חייבת לצאת ביוזמה משלה, עם או בלי קשר לעסקת המאה - שאולי תבוצע, אם בכלל, בעוד עשרות שנים. למשל: לספח את גושי ההתיישבות ובמקביל להעניק לפלשתינים - על בסיס אינדיבידואלי - הזדמנויות עבודה באיזורי תעשיה משותפים. לסייע לפלשתינים להקים חברות הזנק. לפתח את המגזר הפיננסי הפלשתיני. בקיצור: לעבוד מול המגזר הפרטי ומול התושבים, ולא מול הרשות המושחתת שבראשה עומד מכחיש שואה. למה זה לא קרה? משום שיש לנו ראש ממשלה שהאסטרטגיה שלו היא להישאר בשלטון והטקטיקה שלו היא לדחות כל מה שאפשר. בנימין נתניהו חזק מאוד בנאומים ובהבטחות ובתוכניות, אבל לא ממש מצטיין בביצוע ארוך טווח. צרפו לזה את הריכוזיות העצומה בה הוא פועל ואת ההסתבכויות הפליליות שלו, ותקבלו מתכון מושלם לחוסר עשייה. בנושא הפלשתיני זוהי בכייה לדורות, החמצה של הזדמנות שאולי לעולם לא תחזור.

העיתון הליברלי לאנשים שחושבים כמותו, העז לפרסם מאמר של נתן אשל, וספג עצומה של 99 מכותביו נגד החטא הנורא הזה. וכרגיל במחוזותינו, הוויכוח הצדדי הזה הסיט את הדיון מהסוגיה המהותית שהעלה אשל באותו מאמר: חובתו של הימין, כן - דווקא של הימין, להושיט יד לערביי ישראל. ובזה אשל צדק לחלוטין. כמו הפלשתינים ביהודה ושומרון ובעזה, גם ערביי ישראל אינם הולכים לשום מקום. איש מהם אינו רוצה לחיות במדינה פלשתינית, אם וכאשר תקום כזאת. כולם מבינים שמצבם בדמוקרטיה הישראלית ובכלכלתה המשגשגת, טוב עשרות מונים מאשר בדיקטטורה פלשתינית מושחתת ומקרטעת. אנחנו מצידנו חייבים להפנים את המציאות הזאת, ועוד יותר חשוב: שהאינטרס שלנו הוא שערביי ישראל ישתלבו בחברה, יתרמו לה וייצאו נשכרים ממנה. הנה כמה נתונים (מתוך דוח מרכז טאוב, מאי 2018; חלק מהמספרים הם לשנים קודמות). תוחלת החיים של ערביי ישראל היא 79, לעומת 82.7 בקרב היהודים. התמותה ל-1,000 תינוקות היא 6.1 לעומת 2.2. בסיבות המוות ל-100,000 תושבים, מספר ההרוגים הערבים בתאונות דרכים גבוה פי שלושה, ומספר המתים מהתקף לב - ב-68%. תעסוקת גברים היא 79% לעומת 88%, ותעסוקת נשים - 35% לעומת 86%. מספר הערבים שקיבלו ציון גבוה במבחן ה-PISA במתימטיקה נמוך ב-25% ממספר היהודים. ל-9% מהגברים המוסלמים יש תואר אקדמי, לעומת 33% מהיהודים הלא-חרדים. כל עוד זה המצב, מדובר בפצצת זמן שיום אחד תתפוצץ בקול רעם אדיר, שלידו מהומות אוקטובר 2000 ייראו כמו קייטנה. ערביי ישראל מקופחים, וזו עובדה. תיקון הקיפוח חיוני כדי שהם יהיו נאמנים למדינה, והוא גם זה שיאפשר לדרוש מהם לבצע שירות קהילתי במקום שירות צבאי (אגב, זה גם הפתרון לגיוס החרדים) ולצפות שישתלבו בשוק העבודה. הימין, הנמצא בשלטון, הוא זה שצריך לפקוח את עיניו למציאות, להוציא את ראשו מן החול ולהתחיל לשנות את המצב.

בואו נניח, לצורך הדיון בלבד, ששופטי בית המשפט העליון צריכים להיבחר על בסיס פוליטי (שיהיה ברור: מדובר באסון קולוסאלי ובניתוץ יסודות הדמוקרטיה, אבל נניח). בואו נניח, לצורך הדיון בלבד, ששר המשפטים הבא (יריב לוין? בצלאל סמוטריץ? אמיר אוחנה? איילת שקד?) יחולל מהפכה בבחירת השופטים ויעביר אותה לכנסת, עם או בלי שימוע פומבי. עכשיו בואו נניח - וזה הרבה יותר הגיוני ומעשי מאשר שתי ההנחות הקודמות - שבעוד ארבע או שמונה או עשר שנים, הימין יאבד את השלטון. לא לטובת ממשלת שמאל, כי כבר אמרנו שאין יותר שמאל ציוני, אלא לטובת ממשלת מרכז או ממשלת אחדות לאומית. מה יקרה אז? נורא פשוט: אותה ממשלה תשתמש בדיוק באותם כלים כדי להשיג את המטרות שלה. זאת אומרת, שבמקום ששופטי העליון ייבחרו על-פי נטייתם לימין ולשמרנות, הם ייבחרו על-פי נטייתם לשמאל ולאקטיביזם. ואז כמובן הימין יצעק מרה, שזהו "בג"ץ של מרצ", שזהו "בית משפט אנטי-יהודי", שזהו "בית משפט המשרת את אויבי ישראל". איך אני יודע? כי זה בדיוק מה שהוא עושה היום. מי שטוען שלשופטי בית המשפט העליון יש זכות וטו על בחירת עמיתיהם, מציין שצריך רוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים כדי למנות שופט לעליון - ומאחר שיש בה שלושה שופטים שלרוב מצביעים יחדיו, יש להם וטו. אבל אותם צעקנים מתעלמים מעובדה קטנה: את הרוב של השבעה יצר גדעון סער בשנת 2008. זה היה תיקון שהוא יזם, כדי למנוע מצב בו שלושת השופטים ושני עורכי הדין יחליטו נגד ארבעת הפוליטיקאים. אז עכשיו הימין מתלונן על תיקון של הימין ומאשים בו את כל העולם ואשתו - חוץ מאשר את עצמו. קוצר הראות של הימין בנוגע לבית המשפט העליון מסוכן במיוחד, ולא רק בגלל הצעדים ההרסניים שהמחנה הזה מציע. הסכנה נובעת מכך שהוא משדר תחושה של ביטחון מוחלט בשלטון הנצחי. מתחושה כזו נובעים זחיחות המובילה לשחיתות, שאננות המובילה לרשלנות ובעיקר שאיפות דיקטטוריות שעלולות לנסות ולהתממש.

אתם יודעים מי קבע שגיל הפנסיה יהיה 65? אוטו פון-ביסמרק, הקנצלר הגרמני של סוף המאה ה-19. ולמה הוא קבע את הגיל הזה? כי תוחלת החיים הייתה נמוכה יותר, וכך היה סביר מאוד שברוב המקרים המדינה לא תצטרך לשלם פנסיות וגמלאות. אני לא יודע למה גיל הפרישה של נשים היה 60 במשך עשרות שנים, אבל סביר להניח שזה נבע מכך שתוחלת החיים שלהן הייתה נמוכה יותר. היום תוחלת החיים בישראל היא 80.7 לגברים ו-84.6 לנשים. גם איכות החיים השתפרה לבלי הכר, ובני אדם בעשור השביעי ואף השמיני לחייהם הם בריאים, פעילים ונמרצים. אין שום סיבה של ממש לשלוח אותם הביתה בגיל 65 או אפילו בגיל 70, ובכך לאבד את נסיונם המקצועי ותבונת חייהם. ואילו מבחינת הפנסיות, אין אפשרות מעשית לממן פרישה בגיל כזה. מי שהתחיל לעבוד, לחסוך ולשלם ביטוח לאומי לפני 20, 30 או 40 שנה, לא עשה זאת במחשבה שיחיה בבריאות טובה עד מעבר לגיל 80. לכן, פשוט אין כסף לממן את פרישתו ולהבטיח לו זיקנה בכבוד. ולכן, הפתרון היחיד הוא להעלות את גיל הפרישה. כל השאר הוא קשקושים של קוצר ראות, שתגרום לקריסה של הביטוח הלאומי וחברות הביטוח והפנסיה. גם בנושא הגרעון אנחנו עדים לקוצר ראות הגובל ברשלנות פושעת. אם ממשלת ישראל הייתה חברה עסקית, קרוב לוודאי שהיא הייתה הופכת ללקוח מוגבל ואולי גם מגיעה להליכי חדלות פרעון. הגרעון אשתקד אמור היה להיות 2.9% ובפועל הוא היה 3.6% - פער של 10 מיליארד שקל; משה כחלון, בתרגילים בעייתיים והולכת שולל, הסתיר את הנתון הזה ערב הבחירות. כעת, לקראת עוד בחירות בהן הוא מקווה להמשיך ולהיכשל במשרד האוצר, הגרעון כבר עומד על 3.8% במקום על 2.9%. את הגרעון הזה צריך לכסות, או לכל הפחות להקטין. כאשר מגלגלים אותו משנה לשנה ומדור לדור, הוא צובר ריבית, מתנפח ונוגס בתקציב המיועד לפיתוח ולמימון הוצאות הממשלה. זה בדיוק כמו במשק בית: כאשר לוקחים הלוואה מהבנק או כאשר משלמים ריבית על משיכת היתר, יש פחות כסף לאוכל ולבגדים. את מחיר ההפקרות התקציבית של ממשלת נתניהו-כחלון נשלם כולנו, בפחות שירותים וביותר מיסים. גם מי שרוצה את נתניהו כראש הממשלה, צריך לכל הפחות להעניש את כחלון. לאיש הזה לא מגיע להיות בכנסת הבאה, ובוודאי שלא בממשלה הבאה.

אם זה מנחם מישהו, אזי גם מדינות גדולות וממשלות זרות אינן נקיות מקוצר ראות הרסני. הדוגמה הבולטת ביותר של שלוש השנים האחרונות היא הברקזיט. בריטניה החליטה ביוני 2016 לפרוש מהאיחוד האירופי, בלי לדעת איך עושים את זה ומה זה אומר. שלוש שנים אחרי, ברור שזהו מהלך מסובך ביותר, אולי חסר פתרון, שהוויכוחים סביבו שיתקו את ממשלת בריטניה. אז מה עושים הבריטים כעת? עומדים לבחור בראש ממשלה שמוכן יהיה להוציא אותם מן האיחוד ללא הסכם. הן בוריס ג'ונסון והן ג'רמי האנט, המתמודדים על ראשות המפלגה השמרנית והממשלה, מוכנים עקרונית לפרוש מהאיחוד בלי הסכם. כל התחזיות וההערכות מזהירות, שזה יהיה אסון חסר תקדים, תוהו ובוהו בבריטניה וגם נזק אדיר למדינות האיחוד. תורי ענק בנמלים, מחסור במזון ובתרופות, חשש ממהומות, פגיעה קשה בביטחון הפנים, אולי אפילו פגיעה במשפחת המלוכה - זוהי תמונת הקונצנזוס של פרישה ללא הסכם. ולמרות זאת, ג'ונסון והאנט מוכנים להפיל את בריטניה לתהום. איש אינו מבין מדוע ודומה שאיש לא יצליח למנוע זאת. מדינה חשובה - המשק החמישי בגודלו בעולם, מעצמה גרעינית, בעלת מושב קבוע במועצת הביטחון - מתאבדת בשידור חי.