1. שדה דב שוכן על קרקע פרטית השייכת לכמה אלפי בני אדם. את נקודת המוצא הזאת טורחים להסתיר מי שמנסים למנוע את סגירתו. אבל היא החשובה ביותר, היא הבסיס לכל הסיפור. במדינת חוק מודרנית, הקניין הפרטי שייך לבעליו. לא למדינה, לא לתושבי עיר כלשהי, לא למשרד הביטחון, לא לחברות עסקיות. לבעליו. נקודה.
ניתן להפקיע קניין פרטי לצורכי ציבור, לפי התנאים הקבועים בחוק. שזה אומר בעיקר: מטרה ציבורית חיונית ותשלום פיצוי. המדינה יכולה להפקיע את שטחו של שדה דב, אם תשלם את הפיצוי המתאים. שווי זכויות הבנייה בשטח מוערך ב-5 מיליארד שקל. אם המדינה רוצה להמשיך להפעיל את השדה - עליה לשלם את הסכום הזה לבעליו. בלי הפקעה ובלתי פיצוי, המשך השימוש בשדה הוא גזל בראש כל חוצות, בידי לא אחרת מאשר מדינת ישראל.
2. לא ניכנס להיסטוריה שהביאה לכך שהמדינה - צה"ל ורשות שדות התעופה - משתמשים מזה עשרות שנים בקרקע פרטית, בלי להפקיע אותה ובלי לשלם תמורתה. נציין רק, כי הקרקע רשומה באופן זמני (שבישראל אין קבוע ממנו) על שם המדינה בנאמנות עבור הבעלים - דהיינו, המדינה עצמה מודה שהיא איננה הבעלים. אחרי הליכים משפטיים ממושכים, הושג בשנת 2008 הסכם בין המדינה לבין הבעלים, לפיו המדינה תקבל מחצית מזכויות הבנייה בשטח, תמורת פינוי השדה ומתן זכויות בנייה מירביות. מדובר בזכויות שהוערכו אז ב-4 מיליארד שקל; כאמור, ההערכה הנוכחית היא מיליארד יותר. ההסכם הזה קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום בתל אביב.
שימו לב מה קרה כאן: המדינה תקבל זכויות במיליארדים, תמורת הסכמתה האדיבה לפנות שטח שאיננו שלה ואשר אותו היא מחזיקה ללא תשלום מזה עשרות שנים. העיקר, שתפנה אותו כבר ותאפשר לבעלים לממש את רכושם. ושוב: את רכושם הפרטי, זה שהכל יודעים שהוא רכושם הפרטי. ההסכם הזה לא הותנה במציאת חלופות לשדה דב וגם לא נקבע מועד למימושו.
מאז עברו 11 שנים, ומועד הפינוי רק נדחה שוב ושוב ושוב ושוב. בנובמבר 2010 הוגשו המלצותיה של ועדה שבחנה את משמעות פינוי השדה - שנתיים אחרי שהמדינה התחייבה לפנותו. במאי 2012 החליטה הממשלה לפנות את שדה דב, הקימה צוות היגוי בין-משרדי לביצוע הפינוי והצהירה שתבצע אותו "במועד שייקבע על ידה ובתוך זמן סביר". נזכיר: ארבע שנים לאחר חתימת ההסכם. באוקטובר 2012 קבעה הממשלה את לוח הזמנים לפינוי, והוחלט שכל הפעילות בו תסתיים לכל המאוחר בסוף 2018, ושהפעילות האזרחית תסתיים ביוני 2016.
רשות מקרקעי ישראל העבירה לרשות שדות התעופה 220 מיליון שקל להכשרת נתב"ג לקליטת הפעילות של שדה דב, ורש"ת הודיעה שהיא תוכל לקלוט את הפעילות ביוני 2016. ביולי 2013 אישר בית משפט השלום בתל אביב הסכם לפיו בעלי הקרקע ישתתפו בחלק מעלויות הפינוי - שוב: של הקרקע שלהם, שניטלה מהם במשך עשרות שנים. אבל הליכי התכנון של השטח היו איטיים מהצפוי והיו עילה לדחיית הפינוי; מדובר על הקמת 16,500 דירות ו-500,000 מ"ר לתעסוקה ומסחר.
3. בשלב הזה, בשנת 2015, התעוררו ארקיע ועיריית אילת והחלו להילחם נגד הסגירה. נזכיר: שבע שנים אחרי ההסכם. ולא נתעייף להזכיר: הסכם להחזרת קרקע פרטית לבעליה. המדינה השיבה, כי ארקיע פועלת בשדה דב בלי לשלם דמי שימוש מלאים, ומאז 1995 - בלא לחתום על הסכם הרשאה. ואילו על טענותיה של עיריית אילת, הניצבות כיום בחזית המאבק, אמר כבר בינואר 2016 שופט בית המשפט העליון,
עוזי פוגלמן:
"סגירתו המתוכננת של השדה אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת בנקודת הזמן הנוכחית, והיא פועל יוצא של שיקולים קניינים, תכנונים ועירוניים. אכן, בנסיבות של הכרעה רב קדקודית, אך מובן הוא כי לא ניתן לענות על כל צורך כלכלי וחברתי במידה המיטבית במנותק משיקולים רלוונטיים אחרים שלהם נדרש מענה. על
הרשות המבצעת לאזן בין מכלול של שיקולים ואילוצים שלפניהם היא ניצבת.
"כך למשל, עיריית אילת, שמוכנים אנו להניח כי היא מודאגת באמת ובתמים מהארכה אפשרית של פרק הזמן שבו נדרש לנוסע לצאת ולבוא בשעריה, מקדמת את העתקת שדה התעופה שבתחומה לתמנע הרחוקה מאילת כ-20 קילומטרים [נמל התעופה רמון - א.ל], ובמקביל מקדמת תוכנית להקמת מתחם מלונאות, נופש, מסחר ומגורים בשטחו של שדה התעופה הנוכחי באילת. בכך מאריכה היא במו ידיה את פרק הזמן הנדרש להגעה אליה וממנה. כרשות שנהירים לה השיקולים הענייניים התומכים בהעתקת שדה תעופה הנמצא בתוככי העיר, לא צריך להעלם מעיניה ההיגיון הכלכלי והתכנוני שבהעתקת שדה דב, וצריכה היא להבין - למשל - גם את דרישתם של תושבי שכונת המגורים נופי ים בתל אביב, הסמוכה לשדה דב, להימנע מדחיית מועד הפסקת הפעילות בו עקב המטרדים הבריאותיים שהוא גורם להם לטענתם".
בסיומו של אותו הליך, נתן בית המשפט העליון תוקף של פסק דין להסכמה ולפיה הפעילות האזרחית בשדה דב תיפסק ב-30.4.17. זהו פסק הדין האחרון של העליון בנושא, והוא מחייב את כולם כולל כולם. עיריית אילת, שכעת משמיעה זעקות שבר, הייתה צד לאותה הסכמה ולאותו פסק דין. אנחנו מצויים למעלה משנתיים אחרי המועד שנקבע.
4. טענה פופוליסטית נגד סגירת שדה דב היא, שהדבר נועד לשרת אינטרסים כלכליים של אילי נדל"ן. זה נכון, אבל חייבים לזכור את ההקשר: מדובר בבעלים פרטיים שרוצים להשתמש בקרקע שלהם, אחרי שבמשך עשרות שנים הדבר נמנע מהם ללא כל פיצוי. אז מה לא בסדר בזה?!
5. לפני שעיריית אילת באה בטענות לכל העולם ואשתו, כדאי שהיא תבדוק מה קורה אצלה בבית. למשל: מהם מחירי המלונות בה בהשוואה ליעדים אחרים בישראל ובהשוואה לעקבה שמצידו השני של המפרץ. הנה הנתונים שמצאנו.
לילה לזוג במלון דן אילת ב-7-8.7.19 יעלה 1,239 שקל. אותו לילה בדן ירושלים יעלה 1,000 שקל; בדן קיסריה המחיר הוא 1,640 שקל; ובדן חיפה - 1,370 שקל. ותראו עוד השוואה: שני לילות לזוג באותו שבוע ברויאל ביץ' אילת עולים 2,353 שקל - וברויאל ביץ' תל אביב תשלמו רק 2,178 שקל. והפערים הללו הם כאשר באילת אין מע"מ, ועוד צריך לטוס אליה במחיר של כמה מאות שקלים נוספים.
ההשוואה לעקבה היא לא פחות מאשר מדהימה. בדקנו שלושה מלונות בני חמישה כוכבים באותו שבוע בחודש יולי. בהילטון המחיר הוא 261 שקל; במלון מובנפיק - 407 שקל; ובמלון קמפינסקי - 528 שקל. כן, אלו המחירים. בשקלים, ללילה לזוג בחודש יולי, במלונות היוקרה של עקבה.
6. השורה התחתונה היא פשוטה ביותר: המדינה התחייבה בכמה וכמה הליכים משפטיים, כולל בבית המשפט העליון, לפנות את שדה דב. הפינוי הזה נדחה שוב ושוב ושוב, תוך פגיעה בוטה בזכות הקניין של אלפי ישראלים. מדינת ישראל מוכיחה - ממש לא בפעם הראשונה - שמילה שלה איננה מילה, שהסכם איתה אינו שווה את הנייר עליו נחתם, ושפסקי דין הם בסך-הכל המלצה ובסיס לשינויים. וזה הדבר החמור ביותר בסאגה/הפארסה של שדה דב: הזלזול המוחלט של מדינת ישראל בהבטחות, בפסקי דין, בחוק ובזכויות יסוד.
