דני גוטוויין נולד וגדל בחיפה. את לימודי התואר שלישי עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. מלמד באוניברסיטת חיפה מאז 1982. נתמנה לפרופסור חבר ב-2003. פעילותו הציבורית של גוטוויין מאופיינת במאבק במדיניות ההפרטה. הוא יוצא נגד השתלבות השמאל בסדר הנאו-ליברלי וקורא לבניין כוח סוציאל-דמוקרטי שייאבק באי-השוויון הכלכלי והחברתי שמחוללת ההפרטה באמצעות כינון מדינת רווחה רחבה, גם באמצעות הלאמה חוזרת. כבעל השקפה ציונית-סוציאליסטית הוא היה בין מקימי תנועת יסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית), מרצה בהתנדבות במכללה החברתית כלכלית ונוטל חלק פעיל בדיון הציבורי בנושאי כלכלה וחברה: הוא משתתף לעיתים קרובות בדיונים בטלוויזיה וברדיו, כותב לבמות פובליציסטיות שונות ומרבה להרצות בפני פורומים מגוונים.

החוקר טוען כי גם אצל חיים חפר, משורר הפלמ"ח, ששירתו ופזמוניו נסמכים על יסודות כמו הפינג'אן, המדורה, הצ'יזבאט, הקרב וזיכרון הנופלים וגם בשיריו של נתן אלתרמן (למשל, בשיר ההוקרה לפלמ"ח) - השניים מגדירים את ההתבדלות שאפיינה את הפלמ"ח ככת, כחבורה מובחרת, כחבורה מובילה, המוכנה להקריב קורבן. מסתבר שחיים חפר, מושפע מהניגוד בין האתוס החלוצי, שהנחה את תנועת העבודה הישראלית למעשה, ובין האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שבה היא החזיקה להלכה. האתוס החלוצי לדעת גוטוויין התגבש מארבע תרבויות שרווחו בארץ-ישראל ובפלמ"ח: המהפכנות הרוסית, תנועת הנוער הגרמנית, שלילת הגולה הציונית וההתיישבות בספר ארץ=ישראל. מסגרות החינוך, תנועות הנוער, ההכשרות הפלמ"ח והקיבוצים הם הם שהפנימו את התרבויות הללו והובילו את הנוער למשימות דוחקות - העפלה, התיישבות, הגנה.

החוקר ביסס את טענותיו על ניתוח תמלילים של 32 הפזמונים שנכללו בחמש התוכניות של הצ'יזבטרון שב 26 מהם - (80 אחוז) - נוכח האתוס החלוצי בגרסת הפלמ"ח ומתוכם חולצו הנחותיו והתמורות שחלו בתקופת המלחמה: 1948 - 1950. חיים גורי השווה את תמלילי הפזמונים כתחליף לתפילות. וכך לדעת גוטוויין תנועות הנוער הן שהפכו את השירה בציבור (בה זומרו התמלילים הנ"ל) לאמצעי לחינוך פוליטי ולחיזוק תחושת השייכות של היחיד לקבוצה. דן מירון קבע בזמנו כי פזמוני מלחמת העצמאות ובמרכזם אלה של גורי-חפר והצ'יזבטרון היו לז'אנר שירי "שימושי" שהנחיל הן את הווי הפלמ"ח והן את רוח התקופה והאתוסים שלה. חפר שהיה מקורבו של יגאל אל, הוא שייסד את הצ'יזבטרון, פיקד עליו, וחיבר את רוב תמליליו אשר באמצעותם התאים את האתוס החלוצי לתמורות שהחלו לבעבע בהווי החברתי של הפלמ"ח ובמעמדו הציבורי. וזאת החל מפרוץ המלחמה, לאורך התנהלותה וכן בתמלילים שליוו את פירוקו של הפלמ"ח.

מתי מגד (קצין במטה ההסברה של הפלמ"ח) תיאר את הצ'יזבטרון כהמשך מסורת ההווי והבידור שהתגבשה בתקופת ההכשרות אך בניגוד ללהקות אחרות - הורותו ולידתו וצמיחתו היו בתוך הפלמ"ח. כמה שנים לאחר מכן כתב צביקה דרור שהעייפות בקרב הלוחמים המנותקים ממשפחותיהם הצמיחה את הצורך בבידור והפעם הפלמ"ח נזקק גם לאמנים מבחוץ ולהקמת תיאטרון פלמ"חי - הצ'יזבטרון. החוקר מביא עוד ועוד דעות של חוקרים נוספים בנושא וקובע שעדיפה נוסחת ההמשך (מתי מגד) על פני נוסחת השינוי (צביקה דרור). בינואר 1948, בעקבות שיחה עם קצין התרבות של הפלמ"ח נתן שחם, הציע חפר לאלון להקים את הצ'יזבטרון. חפר הודה כי הרעיון גובש בעקבות ספרו של אדגאר סנאו "כוכב אדום בשמי סין" בו תוארה פעולת התיאטרון האדום בקרב כוחות הגרילה הקומוניסטיים של מאו טסה טונג. הלהקה קמה בדיוק במעבר בין תקופת "ההכשרות" שהסתיימה לבין "תקופת המלחמה ולאחריה". משום כך חפר בפזמוניו הקטין את חלקה של תקופת ההכשרות ופיתח את הדימוי של הפלמ"ח כסמל להקרבה והקרבן של לוחמי תש"ח. במהלך שלוש שנות פעילותו העלה הצ'יזבטרון ארבע תוכניות כלהקה צבאית החל מפברואר 1948. נעמי פולני זכרה שלאחר קום המדינה, החלו לשיר בתוכניות גם שירים עם "ביקורת" כלפי צמיחת הביורוקרטיה הצבאית ונוהלי צה"ל החדש שהיו שונים "מרוח הפלמ"ח" החברית והחברמנית.

גוטוויין מנתח את הפזמון "היה היה פלמ"חניק" שכתב חפר לתוכנית הראשונה: ..."היה היה פלמחניק/קראו לו משה-אש - מעלש/ אל המם. מם הלך הוא/ רק סוודר לבקש - מעלש..." הפזמון מדגיש את הפשטות והדלות ששלטו באוהלי הפלמ"ח לבין הציוד והיחס לו זכו החי"ש, הכוח המגויס הרחב של ההגנה. גוטוויין הרחיק לכת ואף ראה בפזמון אלמנט חלוצי, "אנטי בורגני", שיופיע גם בפזמון "הפרוטה והירח". בפזמון הפרוטה והירח הדגיש חפר את הזיקה בין רכוש לאהבה ומאשרר תפיסה בורגנית ידועה שהאהבה תלויה במצב הכספי אך הפלמ"חניק החסר פרוטה ורכוש, מתגעגע וכמהה לאהבה המתאחרת להגיע: "הביטי נא אל הירח/ אולי תהיי קמצת מבסוטה/ בינינו כל אחד יודע/שבכיסי אין אף פרוטה/ הרי הפרוטה והירח/ מה נורא האביב/ עם גירעון בתקציב/ לו רק הייתה פרוטה אחת/ היה האושר בא מיד/ הוי הפרוטה והירח.../" חפר מאשרר את השעייתה הזמנית של האהבה עקב "תקופת ההכשרה" והמלחמה ולמחסור בכיס. יחסי נשים-גברים בפלמ"ח על חספוסם באים לידי ביטוי בעוד כמה מפזמוני שלוש התוכניות הראשונות. למשל ב"דחילאק מוטקה" הפלמ"חניקית והפלמ"חניק אינם מסוגלים ליצור קשר שחורג מהווייתם כלוחמים; הריגוש הרומנטי מתואר בפזמון על הנסיעה בג'יפ (שרק הפנצ'ר אפשר לזוג לשבת יחד עד אור הבוקר); כך בפזמון "החולם על שקיעה רחוקה" המדגיש את העדר אפשרות של פגישה רומנטית במהלך המלחמה. מסכם כותב המאמר וקובע כי ההשעיה הרומנטית המופיעה בפזמונים שהוזכרו, הולמת את דפוס ההתנהגות המינית בתנועות הנוער בהשראת האתוס החלוצי.

בתוכניתו השנייה כתב חפר את השיר "היו זמנים": יבוא היום ועוד תשב אל מול האח/ וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת/ ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח/ ותספר על זאת אגב עישון מקטרת// ומסביב ישב הטף/ ואשתך אף היא מופלגת בשים/ תזיל דמעה ותקנח את האף/ ותיאנח: הי זמנים היו זמנים...". החוקר טוען שהפזמון מייצג את תמונת העתיד של הפלמ"ח ולכן מבליט את האימוץ החוזר של הערכים הבורגניים כמימושו של האתוס החלוצי. עיקרו של הפזמון - החשש של חפר "ממיסוד" הפלמ"ח, "מהתברגנותו" ואף "המשלט" שהיה סמל לחיי הפלמ"ח בעלי הערך בעבר הפך "לעיר" שהיא סמל הבורגנות. ניתן לדעת החוקר לראות בו גם סוג של מחאה על הוראת בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שאינה נובעת אך ורק ממניעים צבאיים אלא גם אידאולוגיים.

ממילותיו של הפזמון "בת שבע" שנכתב כשבע שנים לאחר היווסדות הפלמ"ח: "עת אל ענן אמריא על-כנף רוח/אני זוכר בת שבע רק אותך/ ועת עם ליל המטוס ינוע/ הוא לכוכב נשבע כי לא ישכח// גם אם רחקנו הן אתך אנחנו/ בהפצצה בברד הכדורים/ את ברכתנו לך תמיד שלחנו גם המנוע זמר לך ירעים//...". בפזמון זה מתואר הפלמ"ח לא כצבא אביונים אלא כצבא סדיר, גרעינו של צה"ל. הבית הראשון נפתח עם דברי הטייסים שהשתלבו "בהגנה" כבר בנובמבר 1947 - דוגמה למימוש חזון של הפיכת הפלמ"ח לגרעין של צה"ל. בהמשך מתוארת הפלי"ם שהפלמ"ח ציפה לראות בו את גרעינו של חיל-הים החדש של צה"ל. ומשם לתיאור חוויותיו של טירון, איש חיל היבשה אשר גם הוא רומז על יכולת הפלמ"ח להוות תשתית לחילות היבשה. החל מהתוכנית השלישית מתארים גורי וחפר את הצפוי לאנשי הפלמ"ח ומביעים חשש מהפקרתם בידי המדינה. אתוס זה של חברות עד הסוף, מופיע בשירו של גורי "הרעות", ערך שהיה לדעת המחברים ייחודי לפלמ"ח. גוטוויין חושב שבמילותיו מבשר הפזמון איך חלה תמורה באתוס החלוצי של הפלמ"ח - משירות האומה לדאגה ללוחמיו: "על הנגב יורד ליל הסתיו/ ומצית כוכבים חרש חרש/ עת הרוח עובר על הסף/ עננים מהלכים על הדרך/ כבר שנה לא הרגשנו כמעט/ איך עברו המנים בשדותינו/ כבר שנה ונותרנו מעט/ מה רבים שאינם כבר בינינו/ אך נזכור את כולם/ את יפי הבלורית והתואר/ כי רעות שכזאת לעולם/ לא תיתן את ליבנו לשכוח/ אהבה מקודשת בדם/ את תשובי בינינו לפרוח/". הפזמון החוזר - אך נזכור את כולם - וכל השיר לדעת החוקר, מרמזים על רצונו של מחבר הפזמון להוסיף ולשמור על הפלמ"ח כקבוצה מובחנת ולהדריך את התנהלותה גם בעתיד.

שמירה על היחד לאחר "הפירוק" מופיעה כאלמנט בולט גם בפזמון "הפלמחניק מחפש את המחר": "הנה כבר הערב יורד על המדבר/ אבל אנחנו נספר עד כלות הליל,/ איך הפלמ"חניק מחפש את המחר,/ איך הפלמ"חניק למחר נושא עיניים./ בזה היום הולך הוא בעשן ואש/ הוא זוכר את הקרבות אשר עבר,/ אבל עם ערב, בטרם קרב שוב יתחדש - / תמיד, תמיד הוא מחפש את המחר. ....." לכאורה יש כאן קו ישר "מהרעות" של גורי "לפלמ"חניק " של חפר - התאמת האתוס החלוצי לפירוק המסתמן של הפלמ"ח ומציג מטרה חברתית-תרבותית אלטרנטיבית. השיר מלווה בעוינות מסוימת של הפלמ"ח כנגד השלטון (ראשי מפא"י) שלמענו ולמען המדינה הם לחמו. בשיר השחרור חפר מסרטט את דמות "המחר" כלומר את המטרה שלשמה על הפלמ"ח להתלכד מחדש לאחר המלחמה: מאבק משותף להבטחת עתידו הכלכלי של כל אחד מהם לנוכח הפקרתם כקבוצה לאחר שסומנו כאויבי השלטון: "לו נשב מול האש הבוערת,/ עת כוכב מתנוצץ על משלט/ ובזרוח השמש על ראש האילן,/ גם הזמר יבקע חרישי ועצור,/ והגדוד שנלחם בקרבות התהילה,/ כך ישיר את שירת השחרור:/ השחרור, השחרור/ עת כתפנו יובא מן הקרב/ השחרור, השחרור, בדמנו טבלנו דגליו,/ הסומא שנתן את עיניו-/ הלוחם שנפל על פניו-/ והכפר שרוטשו אדמותיו-/ בלילם הזועם והאפור,/ כך שרים את שירת השחרור.../. חפר תובע במפגיע מהמדינה לדאוג ללוחם השב הביתה לבית ולחיים של כבוד.

בשירים שנכתבו באוקטובר 1949, - "שיר החוזרים ללא בית" "ומחול היחפים" - כותב גורי כי יש לגבש את יוצאי הפלמ"ח לכוח ציבורי שיוביל את המאבק הפוליטי-אזרחי. שיר "החוזרים ללא בית" מהתוכנית האחרונה מבטא את חששם של הפלמ"חניקים מפני העתיד ואת השינוי שחל בתפיסתם העצמית את מקומם במדינה החדשה: "נפגשה בקצה המשעול,/ כוכבים וענן מלא שמים, עוד לא תם המסע הגדול,/ הוא בוער באישון העיניים./ והדרך הייתה סוערה,/ והאש לחכה את פנינו,/ אך חזרנו היום חזרה,/ ונותרנו כל כך לבדנו..../. בשירו "מחול היחפים" שפורסם בספרו של גורי "כלולות", מבטיחים אנשי הפלמ"ח: אנחנו נבוא, עוד תראונו קרבים והולכים/...עם גוון החולצה הדהה שהפכה על גבינו קרעים./. ואז מצהירים הפלמ"חניקים: הם ילחמו בממסד שגזל מהם את הניצחון כלומר - יחליפו את השלטון. השיר נשמע ממש כקריאה למרד אך עודן באופן פיוטי בידי גורי.

באותה עת יוצאת מפ"ם בגלוי כנגד מפא"י ומאבק זה בא לידי ביטוי בתוכניות הצ'יזבטרון. התוכנית החמישית הפכה להיות סאטירה פוליטית חריפה כנגד השלטון וקצין החינוך הראשי של צה"ל אסר על החיילים לצפות בה בטענה שהיא פוגעת בצבא. בחיפה מנעו שוטרים צבאיים מחיילים לרכוש כרטיסים כדי להיכנס להופעה. בביטוי "שטח ההפקר" שכתב עליו חפר בפזמון הוא התכוון לומר שהמדינה לובשת אופי של שטח הפקר אזרחי, שסכנותיו אינן פחותות משטח הפקר צבאי: "ודאי ישנם כאן לוחמים אשר זוכרים עוד/ זוכרים את שטח ההפקר בין הקווים/ ואיך עברנו בשדותיו הבוערים/ פילסנו דרך בכידון וברובים./ אך גם היום,/ עת השלום פורש כנפים,/ אם תתבונן היטב סביב תראה, חבר/ איך מאיים תמיד מחוץ וגם מבית,/ איך מאיים עלינו שטח ההפקר".../.

באמצעות הפזמון "הגנרל המקסיקני קסטניטס" גיחך חפר את דמותו של הרמטכ"ל יעקב דורי כמי שהוא ומקורביו הקפידו להתרחק מהחזית ומסכנות המלחמה בניגוד לערכי הפלמ"ח. עוד הזהיר חפר כי בן-גוריון פועל לניוון זיכרון הפלמ"ח והישגיו והופכם לנוסטלגיה עקרה. על מאמצי הפלמ"ח לקחת חלק נכבד בעיצוב אופיה של המדינה הצעירה ניתן לקרוא בפזמונו בתוכנית החמישית "עניין של אופי": הנה ירח על הגג עולה מנגד/ ובחלון ממול ילדה וזוג צמות/ מה התאהבת?/ כנראה./ חיות הנגב.../ אבל תביני שקשה סתם לעמוד/ אל תבלבל בבקשה, אתה מאבן,/ ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך/ אך תארי לך את לפתע מתאהבת.../זה כבר קרה לי.../מה עם יוסקה? לא אתך..../" בפזמון מדמה חפר את הבחור והבחורה מהפלמ"ח לפסלים שהוצבו בכיכר, כלומר כאנשים שהושתקו, שהם בלתי רלוונטיים, נוסטלגיים יתר על המידה ולא נחוצים למדינה הצעירה. נגד כך מחה חפר בפזמון והזהיר שעוד יגיע מצב חרום ושוב יקרא הפלמ"ח לדגל.

חפר מדמיין בפזמון "פגישה שכזו" את פגישת יוצאי הפלמ"ח "אי פעם". זוהי בעצם הפיכת זיכרון הפלמ"ח על הווייתו לנוסטלגיה היתולית. עם זאת, הנוסטלגיה נועדה לשמר את הייחוד של החבורה גם לאחר פירוק הפלמ"ח. הפעם מתוארים הפלמ"חניקים באופן קונדסי: "התזכור את שרוליק תרח/ שנשך את המצרי?/ שבמקום ריבה אכל משחת נעלים?/ זהו זה ואיך נלחם?/". בפזמון "דודו" ובפזמון "שיר אפור" לראשונה, מתואר לוחם הפלמ"ח כיחיד ולא כחלק ממארג משפחתי. בפזמון "יד לפה" כתב חפר לדעת כותב המחקר: "המנון של התנערות מערכי הקרבה והדלות, שניכרו בפזמוני התוכניות המוקדמות של הצ'יזבטרון".

בפזמון "יד לפה" החליף חפר את ערכי הפלמ"ח הישנים בערכי החברה החדשה המתברגנת. מעתה אין משלט, פינג'אן או דרך ושדות אלא - מרק פירות, תל אביב, דירה חדשה ועוד. גוטוויין מסכם וטוען שהצלחת פזמוני הצ'יזבטרון בשנות החמישים והלאה היא תוצאה של החלפת המסגרת בסמלים והפיכתה של השירה הפלמ"חית לאמצעי לניכוס ההון הסמלי שהייה גלום באתוס החלוצי באופן יחידני - צורה שהלמה את צרכיו של מעמד הביניים הממסדי שנזקק לפזמונים אלה כדי לקדם את האינטרסים המעמדיים שלו. דומני כי גוטוויין הצליח "לקלף" מעל הפזמונים שנותחו במאמר את גלימות הפואטיקה, החרוז, הנוף והרעות, והזיכרון והאבדות - ולחשוף בבסיסם את המאבק המתנהל בין הפלמ"ח לבין הצבא ההולך ומתגבש וההופך לצה"ל כצבא ביורוקרטי, מקצועי ומשרת את מדיניות השלטון ומשמש קודם כל בידי מפא"י ובן גוריון כדי למעט בערך מפ"ם והפלמ"ח.