בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל היו מספר ישובים שהוקמו כהבטחה גדולה ועם צפי לעתיד ורוד (במקרה הזה נכון לומר עתיד ירוק) אולם מסיבות שונות לא שרדו, וכעבור מספר שנים לא רב מאז הקמתם, פורקו ונעלמו כלא היו. עם ישובים אלה נמנה קיבוץ אבוקה בעמק בית שאן. הישוב נהרס כליל לא נותר ממנו כמעט שריד וזכר.
גרעין הכשרה "אבוקה" בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, מתארגן ברומניה גרעין הכשרה "אבוקה" של תנועת גורדוניה, מורכב מיוצאי רומניה ומילדיהם. חברי הגרעין עולים לארץ ומתיישבים ב-1934 במושבה פרדס חנה, במקום שהיה קרוי כתקיאליבקה, היום רחוב החורש בקטע שבין רחוב הראשונים והוואדי. חברי הגרעין חרוצים ואנשי עבודה, מקימים במקום צריפים ואהלים. הם עובדים אצל האיכרים במושבה ובפרדסי המושבה, חלק מחברי הגרעין עובדים מחוץ למושבה, בין השאר, ביבוש הביצות בנחל תנינים ועוד. אט אט צוברים חברי הגרעין כספים ונכסים. בחסכונותיהם הם רוכשים פרות, תרנגולות, סוסים, רכב משא להובלה ואפילו טרקטור עם זחל לעבודות חקלאיות ולעבודות עפר, כשהמטרה היא לצבור תשתית כלכלית, כלי עבודה וציוד חקלאי וכן הכשרה מקצועית להקמת ישוב קבע.
שבע שנים לערך מ-1934 עד 1941 ישב גרעין "אבוקה" בפרדס חנה. המוסדות המיישבים, בראשם מנהיג "גורדוניה" פנחס לבון החליטו שקבוצת "אבוקה" תתיישב באזור עמק בית שאן, וזאת בניגוד להבטחות שניתנו לחברי הגרעין שישוב הקבע שלהם יהיה באזור עמיקם ליד פרדס חנה. לא הכל מקרב חברי הגרעין התלהבו להתיישב בעמק בית שאן, אזור נידח מוקף בשבטים בדוויים עוינים וידוע בתנאי האקלים הקשים השוררים בו ובמיוחד חום כבד בתקופת הקיץ. חברי הגרעין קיימו אסיפה סוערת שבסיומה הוחלט ברוב של שני שלישים לערך, ל"קבל את דין התנועה" ולהקים את ישוב הקבע בעמק בית שאן. עשרות מחברי הגרעין, כ-40% מהם פרשו מהגרעין ולא הצטרפו לישוב הקבע החדש בעמק בית שאן. חלק מהם נשארו בפרדס-חנה והשאר התפזרו בישובים ברחבי הארץ.
הישוב החדש אבוקה עולה לקרקע ב-11 ביולי 1941 עלו חברי גרעין אבוקה על הקרקע לישוב הקבע שלהם בעמק בית שאן והקימו את קיבוץ אבוקה. את השטח רכשה קק"ל ממשפחת אל-עלמי, משפחה ערבית עשירה שהייתה בעלת קרקעות רבות באזור. מיקומו של קיבוץ אבוקה היה דרומית לקבוץ נווה איתן, בין נווה איתן למעוז חיים. הישוב הוקם בתחום חווה חקלאית ערבית נטושה שבה ניצב חאן ערבי ישן בין שתי קומות מוקף גדר-חומה. בשטח הקיבוץ זרם ואדי-נחל שלימים יקבל את השם נחל אבוקה. בחאן הוקם חדר אוכל. בחדריו שוכנו בשלב ראשון עד הקמת בתי קבע בעלי משפחות וילדים. סביב החאן נבנו מספר חושות מאולתרות עשויות מלבנים מאדמת חמרה מקומית ובהם התגוררו חלק מהחברים.
טקס העלייה לקרקע נערך ביולי 1941. שורת המברכים הייתה רבה ובניהם אברהם הרצפלד מראשי המרכז החקלאי, שנשא כהרגלו נאום חוצב להבות מלא פאתוס והתלהבות. לרשות הקבוצה הועמד שטח של כ-2,000 דונם, חלקו לגידולי שדה והשקיה וחלקו לפלחה ומטעים. התכנון היה להגיע למשק חקלאי גדול אך מספר חברי הקבוצה היה קטן יחסית מלהתמודד עם מימוש התוכנית.
בתחילת שנת 1941 הצטרפה לקיבוץ כהשלמה קבוצת 'שדמות' אף היא של בוגרי 'גורדוניה' מיוצאי אוסטריה ומפולין ששהתה בהרצליה. חברי "שדמות" היו לרוב צעירים יותר מחברי גרעין אבוקה. תחילה גרו באוהלים סביב חומת הישוב. אחרי זמן מה התערבו איך שהוא בחיי החברים והתחיל בניין המשק. הצטרפותם הכניסה רוח חדשה לחיי החברה והכלכלה בקיבוץ. המשק התרחב והתפתח יפה ובצורה ומהירה יחסית. תוך שנה מהקמת הקיבוץ הוחל בבניית בתי קבע לחברים. בכל בית היו 4 חדרים. הוקם מגדל מים, ובית מלאכה. החקלאות התחילה לפרוח, הוכשרה קרקע לגידולי ירקות שהניבו יבולים יפים, וניטעו מטעים וכרם ענבים. הקימו ענפי רפת, לול, מדגה וצאן, אף ניטעו עצי נוי לשיפר חזות המקום, הקימו משפחות ויצרו מסגרת חינוכית לילדי הקבוצה שהלכו ורבו. באוגוסט 1944 חובר הקיבוץ לרשת החשמל.
על-פי דיווח העיתונות דאז כלל קיבוץ אבוקה בשנות ה-40 הראשונות: "רפת בת 40 ראש, צאן - 150 ראש, לול - 2,000 עופות, ענבים - 35 דונם, זיתים - 35 דונם. חורשת עצי אורן הפרידה בין הבתים למשק". גם ההווי וחיי תרבות בקיבוץ התפתחו יפה. נפתחה ספריה והמתיישבים חגגו את כל החגים: פורים, פסח, ראש השנה, ול"ג בעומר. בצילומים המונחים לפני, נראים ילדי קיבוץ אבוקה בעמק בית שאן מחופשים בחג פורים. ובל"ג בעומר מצולמים ילדי הקיבוץ כשהם נושאים בידיהם קשתות וחיצים. ליל הסדר בקיבוץ היה משותף וחברי הקיבוץ היו מארחים אנשים מבחוץ.
ברשות הקיבוץ היה טרקטור על שרשראות ורכב משא להובלת משאות. אותם רכשו חברי הגרעין המייסד של הקיבוץ. שני כלי רכב אלה שימשו לעבודות הובלה וחריש בתוך הקיבוץ אבל גם כמקור הכנסה מעבודות שמחוץ לקיבוץ. יאיר יוציס מילדי הקיבוץ שלח אלי צילום של טרקטור שרשראות של הקיבוץ שקוע בבוץ באדמת עירק הפרת שם כנראה עסק בעבודות חוץ כלשהן.
כשנדמה היה כי הקיבוץ אבוקה עלה על דרך המלך ועתידו לפניו התגברו בסביבות שנת 1945 חיכוכים בין החברים. היו חיכוכים על-רקע סידור ושיבוץ לעבודה. חברי גרעין אבוקה, טענו שחברי שדמות לא עובדים מספיק, מחפשים ג'ובים נוחים וכל עול העבודה נופל עליהם. היו גם ויכוחים על הזכות ועדיפות הראשונית לקבלת דירות קבע. החיכוכים, והמצב החברתי הרעוע בצירוף תנאי החיים הלא קלים במקום, החום הכבד בעמק בית שאן ההתמודדות עם שכנים בדואיים - הקשו גם הם על המתיישבים והביאו לגל עזיבת חברים משמעותית. בסוף שנת 1945 עזבה את המקום קבוצה גדולה של חברים, רובם מהמייסדים. בשנים 1948-1946 פרשו עשרות חברים נוספים, רובם מאנשי 'שדמות', חלק מהעוזבים עברו לישובים כמו גניגר, זכרון יעקב, רחובות וחלק אחר חזרו לפרדס חנה והקימו ביתם במושבה זו.
גסיסתו של קיבוץ אבוקה בינואר 1946 היו בקבוץ 70 חברים, שאליהם הצטרפו בתחילת פברואר 25 מעולי ספינת המעפילים אנצו סרני ששוחררו ממחנה המעצר בעתלית. ב-1947 נותרו מעט מתיישבים בקיבוץ אבוקה והפעילות בו הייתה נמוכה. כדי להציל את הישוב הגוסס שלחה תנועת 'חבר הקבוצות' למקום "גרעינים זמניים, בתקווה למצוא קבוצה שתתיישב במקום באופן קבוע. באפריל 1948 הגיעה למקום קבוצת שגב מעולי בלגיה והקיבוץ גדל ל-160 חבר.
בשנת 1948 הובאו למקום חברי "הכשרת גבע" של הפלמ"ח בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. זאב תנא, מושבניק ממושב בצרה, כיום בן 90 לערך, שהיה חבר בהכשרה גבע, מספר לי בגילוי לב כי מלכתחילה הוא וחבריו להכשרה לא התלהבו להתיישב באבוקה "רצינו להקים ישוב חדש שעדין לא הוקם" הוא אומר. בין חברי "הכשרת גבע" שהובאו בניסיון להציל את הקיבוץ שחקן התיאטרון והטלוויזיה דודיק סמדר (דוד סברנסקי). סמדר התגייס לפלמ"ח בשנת 1948. הוא לחם במלחמת העצמאות בגדוד הראשון של חטיבת יפתח. לאחר שחרורו מן הצבא עלה לקיבוץ אבוקה בעמק בית שאן ועסק בקיבוץ בין השאר ברעיית עדרי פרות. לימים סיפר כי ניסה ללא הצלחה להקים בקיבוץ אבוקה חוג דרמטי לחברים בשעות הערב "אבל למי היה כוח להשתתף בחוג אחרי יום העבודה מתיש בחום הכבד".
בשנת 1952 נותרו במקום כ-20 חברים שהחליטו לעבור לישובים אחרים. הנסיונות להחיות את הקיבוץ באמצעות הבאת גרעיני הכשרה זמניים לא צלח והישוב ננטש. ייתכן שגורמים שונים רצו בפירוקו של הישוב והכשילו את המשך קיומו. אדמות הקיבוץ נמסרו לעיבוד למשקי הסביבה. במבנים הנטושים של "אבוקה" הוקמה ב-1955 חווה חקלאית של 'יצור ופיתוח' להכשרת נוער בשיתוף עם הגדנ"ע. שנקראה "חוות אבוקה" בהמשך שוכנו במקום פועלי קטיף כותנה שעבדו באזור. כעבור זמן מה נסגרה החווה בשל מה שהוגדר "חוסר כדאיות כלכלית".
יוצאי הקיבוץ מספרים נורית ברניצקי (ברמן) כיום מעצבת מזון, מילדי הקיבוץ, בתו של חנוך ברמן נהג המשאית של הקיבוץ וגזבר בקיבוץ, מספרת לי כי נולדה בקיבוץ אבוקה עוד כשזה שכן בפרדס חנה. "אני זוכרת את המעבר מפרדס חנה להתיישבות בעמק בית שאן, הייתי בת 3 בערך. נסענו במשאית עמוסה בציוד ואנחנו הילדים כשבעה במספר ישבנו בחלקה האחורי של המשאית. היא מספרת כי תנאי החיים בקיבוץ היו קשים ביותר גם לנו הילדים למרות שניסו לתת לנו את המיטב. נורית מספרת "ישנו בבית ילדים שהיה ממוקם בחאן ערבי בן שתי קומות שנותר בשטח. סבלנו לא מעט מעקיצות יתושים, ומהתקפות של נמלים אדומות שטיפסו על המיטות. כדי להילחם עם הנמלים שמו את רגליי המיטות בתוך פחיות נפט וכדי למנוע עקיצות יתושים התקינו על המיטות של הילדים מסגרת עץ ועליה פרסו כילה. לילד שהיה צריך לקום באמצע הלילה היה הדבר בעיתי. שומרת לילה הופקדה על חדר הילדים וסובבה בין המיטות להגברת הביטחון.
היכן למדתם? אני שואל את נורית ברניצקי (ברמן). היא מספרת כי ילדי "אבוקה" למדו בבית הספר בקיבוץ נווה איתן השכן שהיה מרוחק כשני קילומטרים ממשק אבוקה. היינו נוסעים לבית הספר עם עגלה וסוס אבל לעיתים קרובות הלכנו פשוט ברגל וגם חזרנו ברגל. בסך-הכל מציינת נורית את תקופת "אבוקה" כתקופה יפה בחייה למרות שתנאי החיים היו קשים. "יש לי המון זכרונות מהמקום של טבע וטיולים משחקי חברה וחוויות שממלאות את ליבי אושר בכל פעם בו אני נזכרת בקיבוץ. לצערי הרב בהיותי בגיל 8 לערך חווה הקיבוץ משבר קשה והוריי יחד עם הורים נוספים עזבו את קיבוץ אבוקה ועברו לקבוצת גניגר בעמק יזרעאל".
בין ילדי "אבוקה" המשפטן הבכיר
עמירם שרון (שוורצמן) בנו של בנימין (נקי) שרון שוורצמן מראשוני הקיבוץ. עמירם יודע לספר כי בין מייסדי וחברי הקיבוץ היה צנחן הישוב היהודי יצחק שחם מקרסקו, שכונה על-ידי חבריו בשם טוצי. הוא הצטרף לגרעין 'אבוקה' בפרדס חנה ב-1937 ונמנה עם מייסדי הקיבוץ בעמק בית שאן. באביב שנת 1944 צנח ברומניה, נתפס על-ידי רומנים אוהדי הנאצים והוסגר לידי הכוחות הגרמנים. ישב בכלא אך לאחר המלחמה בשנת 1946 שוחרר וחזר לארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה היה ממייסדי ערד. בחודש אוגוסט 1962, נהרג יצחק בתאונת דרכים בדרכו מבאר שבע לעבודתו בחבל ערד. עמירם שרון זוכר היטב איך הוא וילדי קיבוץ אבוקה האחרים התלהבו והתרגשו כש"טוצי" הגיע לקיבוץ בחופשות מאימוני הצבא הבריטי לבוש מדי הצבא הבריטי המרשימים. לפני מונחת תמונה שצולמה בשנת 1944 ובו נראים יצחק שחם (טוצי), שהגיע לקבוץ באחת מחופשותיו מהצבא עם ילדי הקיבוץ ובהם עמירם שרון.
עמירם יודע לספר על דמות ידועה נוספת הנמנית עם חברי קיבוץ אבוקה, זהו האלוף חיים בן דוד. בן דוד עמד בראש גרעין "אבוקה" שהתיישב בעמק בית שאן, וכיהן כמפקד החי"ש הראשון באזור. בשנות ה-50 היה מח"ט גולני ובהמשך שימש במשך 5 שנים כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה
דוד בן-גוריון ולאחר מכן כיהן כראש אגף כוח האדם בצה"ל. לאחר שחרורו מצה"ל התמנה לשגריר ישראל באתיופיה, ושם נהרג ב22 בנובמבר 1967 בתאונת מטוס בעת מילוי תפקידו.
החרבת המקום עד היסוד אי שם בשנות ה-60 או אולי קודם לכן, החליט מי שהחליט לחריב עד היסוד את הקיבוץ ומבניו ומתקניו. דחפור עלה על הישוב והרס את כל מה שהיה בו - מבני המגורים, מבני המשק, מגדל המים, מטעיו ושדרותיו ואפילו את החאן הערבי ההיסטורי הישן הרסו מבלי להשאיר זכר או שריד לישוב. ראוי לבדוק מי החליט ולמה להחריב את כל הקיבוץ מבלי להותיר לו זכר. מי נתן את ההוראה המבישה הזו? הפניתי שאלה זו למספר יוצאי הקיבוץ והועלו השערות ושמות. אבל לא אכנס לנושא מורכב זה בכתבה זו. אשמח אם מישהו מחוקרי ההיסטוריה יערוך תחקיר יסודי ועצמאי על הנושא.
יאיר יוציס מילדי המקום, בנו של אפרים יוציס מראשוני הקבוצה, מספר באתר של המועצה לשימור אתרי מורשת כי העובדה כי מקבוצת אבוקה לא נשאר כל זכר הציקה לו ולאחרים שנים רבות. ביוזמת יאיר יוציס, עמירם שרון ונוספים הוקמה במקום אנדרטה - יד זיכרון לקיבוץ שנעלם. האנדרטה שתוכננה על-ידי האמן יואב שרל, בן היישוב, בנויה משלדת טרקטור מאותן שנים, שעליה לוח זיכרון המספר את סיפורו של הקיבוץ שנעלם. טקס הסרת הלוט מהאנדרטה נערך ב-11.11.2011 בהשתתפות יוצאי הקבוצה שאותרו ברחבי הארץ. בשטח בו שכן הקיבוץ נמצאים כיום שמורת אבוקה ונחל אבוקה הם נקראים על שם קיבוץ אבוקה. כותב יאיר יוציס "מהיום והלאה בזכות האנדרטה כל ההולך לאורך נחל אבוקה ושמורת אבוקה ידע גם את מקור שמם".
