מִמורשת הסב אל גילוי הזהות

המשורר בלפור חקק כתב שיר אישי קלאסי, הייתי אומר, שנכתב בצורה פשוטה מרגשת, כשירה היוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב. השיר "הגילוי" מופיע בספרו "רשות לתיקון עולם" בשער "תיקון אישי". הנה השיר:

הגילוי/ בלפור חקק

כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי בַּמַּעְבָּרָה בְּעֵת לַיְלָה הוּא הֵשִׁית חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ וּכְשֶׁקָּרָא לִי פְּסוּקִים וְסִפּוּרִים מִתּוֹךְ "עוֹשֶׂה פֶּלֶא" נִגְלָה לִי אוֹרוֹ. כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְעוֹלָמִי נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ וְאֶת הַבַּדִּים וְאֶת הֶעָפָר בִּדְמִי וְגִלָּה לִי סוֹד צַלְמִי. עָשִׂיתִי מִן הַיְּתֵדוֹת אוֹתִיּוֹת מִן הַבַּדִּים שִׁירִים וּבָנִיתִי בָּתִים מִן הַפְּרָצוֹת. מִן הֶעָפָר עָשִׂיתִי נִיצוֹצוֹת בַּחֲלוֹמִי. וְעִם שַׁחַר נִגְלָה לִי עַצְמִי. מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016 אפתח בשורות הפתיחה: חשוב לי להאיר בקשר לצורה היוצרת מקצב שירי זורם לאחדות שירית אחת. ואסביר למה כוונתי. לכאורה, נראית הפתיחה לשיר ככניסה מסורבלת, כפתיח כבד. היינו: היינו מצפים שהמשורר יפתח במשפט: "באתי" אל סבי וכו', ולא "כשבאתי אל סבי". ובכל זאת מדוע עדיף "כשבאתי", ומה יתרונה של כף ההכוונה ושין הזיקה במלה הזאת? מבחינה ספרותית זה מוגדר: "פתיחה באמצע העניינים": In Medias Res. פתיחה כזאת יוצרת סקרנות לאירוע המתואר. בקריאה בקול, של הטקסט, רואים שמילת הפתיחה היא שיוצרת את הקצב הזורם של השיר. זרימה חלקה שוטפת בלא מעצורים כמו סיפור שוטף. זו המשמעות של פתיחה "באמצע העניינים". כלומר מלה אחת גוררת אחריה מקצב שירי זורם המדגיש גם את החרוז של "סתרו" עם "אורו" חרוז איכותי מהרגיל. (החרוז משוכלל. הוא לא כמו רגליים עם ידיים או צהריים עם משקפיים - פשוט חרוז זוגי - או מים - שמים. אורו סתרו זה יפה יותר, משוכלל יותר). לכאורה, כאמור לעיל, אין הבדל משמעותי כל כך אם המשורר היה כותב "כשבאתי" או "באתי", כי בשני המקרים הפעולה והתוצאה הן אותו הדבר, אך לגבי שטף המנגינה יש ייחוד דווקא בסרבול, לכאורה, של הפתיחה ב"כשבאתי", וכן בבית שני "כשבאתי אל סבי". מבחינה תוכנית: כאשר אני כותב "באתי" אפשר לראות זאת כאדם שבא ומכאן ואילך יכולה להיות פעולה או תיאור אחר לגמרי אך כאשר אני כותב כשבאתי, היינו "כאשר באתי" הצירוף הוא מעין "טון מוביל" להמשך סיפורי הקשור בעוצמת זיקה גבוהה לאותה ביאה. וזה מסקרן מה עומד לקרוא בפגישה זו בין הנכד לסבו. ולמה הארתי והסברתי והארכתי בכך: כדי שלפני שחורצים משפט על סירבול בפתיחה, יש לראות את המילה בהקשרה במשפט ובסביבתה התוכנית בהמשך השיר. מה קורה בפגישה עם הסב? ישנה התפתחות מה בנתונים, והחומרים שניתנים לילד לשלבי חייו המתפתחים. ההתפתחות היא מההתבוננות וההארה, קבלת החומרים, ועד היצירה. באופן הדרגתי מגיע הנכד אל היצירה. התפתחות זו מתקדמת מבית ראשון ועד לאחרון. בית ראשון: הסבא עושה פלא עם נכדו בית ראשון: כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי בַּמַּעְבָּרָה בְּעֵת לַיְלָה הוּא הֵשִׁית חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ וּכְשֶׁקָּרָא לִי פְּסוּקִים וְסִפּוּרִים מִתּוֹךְ "עוֹשֶׂה פֶּלֶא" נִגְלָה לִי אוֹרוֹ. בבית ראשון: הדובר מתפעל מהסיפורים שמספר לו סבא המניח לרגע את חושך סתרו ומאיר לילד את עולמו בסיפורי הפלא. היינו; תרתי משמע גם אורו של סבא מאיר לו (כמו פניו של משה רבנו, שפתאום קרנו), וגם לבו של הילד התרחב, מן הסתם, מֵאור זה. "עושׂה פלא" - סיפרו של הרב יוסף שבתַי פַרחי באיטליה אמצע המאה התשע עשרה: מדובר ב-94 סיפורי עם שונים במטרה לקרב את בני הנוער אל המקורות העתיקים ולקרבם להשכלה יהודית. יפה ומרגשת התמונה של הסב של בלפור היושב עם נכדו הקטן פעור העיניים ומקריא ומספר לו מהסֵפר הפֶּלאי הזה. מקור שם הספר הוא בשירת הים, בפסוק "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא - (שמות, ט"ו, 11). מבחינה ציורית, מצייר לנו המשורר שני מעגלי חושך: החושך הפיסי עת מגיע הילד אל בית סבו. והחושך השני הוא החושך הפנימי של הסב עצמו, בעיני הילד ("חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ"). חושך פנימי, שעם קריאה לילד מתוך הספר מתגלה אור גנוז שהיה בלבו של סבו, שעתה יצא כאילו החוצה וכיסה על כל מבואות החשכה שבו. כלומר שני מעגלי חושך אחד פיסי שני פנימי ואור אחד הוא אור שנוצר בעיני הילד מסיפורי הסב. אם תרצו, יש גם שני מעגלי אור האחד סמוי והוא סיפורי הספר המאירים את אורה של היהדות היפה התמימה, והאור שמגלה הילד בסבו כאשר הוא - הסב-עובֵר ממצב סטטי למצב תנועתי של הקראה, וכנראה גם השתתפות בהבעה (בהבעת ארשת פניו המשתנה בהתאם למהלך הסיפור. זה טבעי וקל לדמיין זאת). הערה: לא נאמר מאין בא הילד, אך הוא בא אל סבו הגר במעברה. היינו: הסיפור מתרחש כאן בארץ במעברת העולים. כלומר: המשורר מדגיש רק את העיקר, המפגש במעברה. הוא מתעלם מן הטפל, היינו ביתו של הילד. הוא לא מציין מנין מגיע הילד אל סבו, כי זה גם לא חשוב למהלך האירוע והסיפור. היינו מינימום של מילים התרכזות בעיקר, ומקסימום רעיונות. כיאה לשיר טוב הוא מתמקד בעיקר בצורה חסכונית ותמציתית (גם התורה אגב מדברת רק על העיקר ואת הטפל לא מזכירה אפילו ברמז). הבית שני: הסבא נותן לנכדו את חמרי הבניין לזהותו כְּשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְעוֹלָמִי נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ וְאֶת הַבַּדִּים וְאֶת הֶעָפָר בִּדְמִי וְגִלָּה לִי סוֹד צַלְמִי. בבית שני הסבא נותן לבן מורשת - יתדות, להיאחז בחוזקה בארץ הזאת. בדים שעליהם אפשר לצייר או לכתוב את חוויותיו בהתאם לרגשותיו, ואת העפר (היינו חומר היצירה). "וייצר האלוהים את האדם עפר מן הארץ". עתה שיש בידו את הכלים, היוצר מרגיש שסבו נתן בו את ברכתו ומבטחו ולכן הוא הילד מרגיש כבר את צלמו. היינו הוא חש בחיוניות קיומו ובאורו הפנימי שלו. שימו לב שבבית שני אין ציון זמן הגעה של הילד אל בית סבו. כלומר הסיפור ממשיך עדיין באותו לילה, אלא שכאן נמסרים לקורא פרטים נוספים או בעצם תרגום של שׂפת הספר או דברי סבא לחומרים פרקטיים לחיים: יתד בדרך כלל משמש לקביעת אוהל. היינו בית. והמשמעות היא היאחזות בקרקע. אך הוא לא נתן לו יתד סתמי, אלא יתד משלו! נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ ברגע שהוא נותן לנכד יתדות של אוהלו - האוהל שלו נופל. וביתדות האלו הנכד יבנה אוהל חדש. המשמעות, או השורה התחתונה של המשפט הזה היא: את המורשת שלי אני מעביר אליךָ נכדי היקר. כאשר אֵאסף אל ימיי, יהיו בידיך החומרים שלי לבנות את עצמך ונווה לימודך, ברוח סבך. היינו צו המשֵכיות -המורשת - מתבטא בהעברת היתדות של האוהל לבֵּן. בתוך היתדות ישנה מסורת עתיקת יומין,שירש הסב פיתח בעצמו, ומעביר לנכדיו. הבדים: הם הלוחות. הם משטח עבודה שעליהם אפשר ליצור ומהעפר, כאמור, יוצרים את היצירה. במקרה זה היצירה היא השירה. ברגע שיש בידי הנכד הכלים שבעזרתם יכול לעשות דברים או אז, מהותו שלו מתגלה לו. היינו הפוטנציאל שלו לעשייה עולה אל נגד עיניו. הבית השלישי: ההתוודעות אל הזהות העצמית עָשִׂיתִי מִן הַיְּתֵדוֹת אוֹתִיּוֹת מִן הַבַּדִּים שִׁירִים וּבָנִיתִי בָּתִים מִן הַפְּרָצוֹת. מִן הֶעָפָר עָשִׂיתִי נִיצוֹצוֹת בַּחֲלוֹמִי. זה הבסיס ליצירת הזהות. ואז מגיעה שורת הפואנטה: וְעִם שַׁחַר נִגְלָה לִי עַצְמִי בבית האחרון: מהיתדות של ההיאחזות בארץ, הוא יצר מעֵין אותיות. היינו: הוא קצר את חוויותיו בארץ, את פירות עמלו שהן מטאפורה לאותיות. מהבדים שעליהם ניתן היה לכתוב-באותיות האלו כתב שירים על הארץ וכל מה שבלבו וסובב בעולמו. הבריאה מן העפר (שלא כמו אלוהים שיצר אדם מעפר) הייתה יצירת חלום או בריאה חלומית (שיכולה לשמש לאחר מכן ליצירת שירה (ויש באמת שכותבים שירים לפי חלומותיהם). חשוב לציין שהנכד ניצל כל אות וכל תו שקיבל מסבו, עד כדי כך שאפילו כמטפורת נונסנס מן הפרצות (מהחללים שלכאורה נשארו ריקים) הוא בנה והוסיף משהו מן האין, בריאה יש מאין, משהו חדש משל עצמו. כלומר: היוצר לא רק ירש את מורשת סבו, אלא ניצל כל רמז, כל פרט ליצירה, ועל דרך פרדוכס גם מהפרצות בנה בתים. דהיינו שירה, פרוזה, מסות וכו.. והבתים כמטפורה ליצירה הפרטית שלו. עם שחר מתבררים בדרך כלל האמיתות שונות. שחר הוא זמן ההתוודעות אל הדברים. "מחר יהיה יום חדש", אמרה סקרלט או'הרה. ובתורה: "וישכם אברהם בבוקר", גם משה התייצב לפני פרעה עִם בוקר. לפי זה בבוקר - עם שחר, היוצר הבין סוף-סוף מה מהותה של אישיותו. עם שחר, נגלה לו עצמו!

אסוציאציות תנ"כיות

בבית הראשון ישנו ביטוי שמושך את העין: "הוא השית חשך סתרו". דומה שהאסוציאציה הגיעה למשורר מסופר תהילים ובצורה דחוקה גם מירמיהו - תהילים פרק יח פסוק 12: יב יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. ירמיהו פרק יג פסוק ט"ז: תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל-הָרֵי נָשֶׁף; וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת, ישית (וְשִׁית) לַעֲרָפֶל. תהילים פרק פט - פסוק מ"א: פָּרַצְתָּ כָל-גְּדֵרֹתָיו; שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה. ובשיר אנו רואים איך מהפרצות נבנה בניין. היינו בשונה לתהילים. לסיום: השיר מבטא את הקשר בין הדורות. אין משמעות לתרבות ללא העברת המורשת מדור לדור. בשיר זה הסבא מנחיל לנכד את מורשתו וגם מקנה לו כלים לבנות את זהותו.