לתקן את המשטרה

השר גלעד ארדן הבטיח השבוע, ששוטרים אלימים לא יישארו במשטרה. כמה שעות לאחר מכן הראינו, כי שוטרים אלימים נשארים במשטרה, ועוד איך נשארים; על זה נדבר בהמשך. ברור שצריך לטפל ביד קשה בשוטרים אלימים וברור שברוב המכריע של המקרים אין להם מקום במשטרה, אבל אם רוצים לבצע טיפול שורש – המיקוד צריך להיות אחר: שוטרים שקרנים. קודם כל, שוטר שמשקר לא יכול להמשיך לשרת, מהסיבה הפשוטה שלא ייתכן לתת נשק וסמכויות מעצר וחיפוש לאדם שלא ניתן להאמין לו. זה מסוג הדברים שהם כל כך ברורים, עד שנראה מיותר להגיד אותם. שנית, שוטר שמשקר עלול לגרום לכך שאנשים חפים מפשע יישבו בכלא, וכבר היו דברים מעולם. החובה להגן על אזרחים חפים מפשע מוליכה גם היא למסקנה הברורה, ששקרנים דינם פיטורים. שלישית, אם שוטרים יידעו שעל שקר הם ילכו הביתה – יהיו הרבה פחות עבירות, הרבה פחות תפירות תיקים והרבה פחות טיוחים. לכן, המשימה מספר אחת היא לנקות את המשטרה ממי שאינם דוברי אמת. אני כמובן לא מתכוון לבלוף קטן ורגעי; על זה צריך להוציא כרטיס צהוב. כרטיס אדום צריך להוציא למי שמתגלה כשקרן מתמיד, במקרים של כזבים מתמשכים ועל שקרים מהותיים. שקרן לא יהיה שוטר.

מכאן צריך לעבור ליושר וליושרה ברמה הממסדית של המשטרה, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעותיה לתקשורת. כבר עמדתי על הניסוח המביך, שלא לומר המלוקק, של הודעות אלו העמוסות בטפיחות עצמיות על השכם ובציון מה שאמור להיות מובן מאליו: "מאבקה הנחוש נמשך כל העת", "לילדים עומדת זכות טבעית להגנה מפני פגיעה", "תמשיך להיאבק בנחישות עם כלל האמצעים הטכנולוגיים", "אכיפה אפקטיבית ונחושה" – וזו רק דוגמית מאתמול (10.7.19). לצד זאת, דוברות המשטרה חושפת באופן קבוע חומרי חקירה – ועמדנו כאן על מעשה הנבלה המסוכן שעשתה בעניינה של הגננת כרמל מעודה. היא גם מדווחת מדי יום על שניים-שלושה צווי איסור פרסום, המלמדים כאלף עדים על כך ששוטרים הם המדליפים מחדרי החקירות ומזירות הפשע. על מה הדוברות לא מספרת לנו? על חקירות שנתקעות, על פשעים שלא פוענחו, על שוטרים שסרחו. דוברות של גוף ציבורי איננה יחצ"ן של גוף פרטי. גוף ציבורי מחזיק במידע כנאמן של הציבור כולו. הוא אינו יכול להחליט לפרסם רק מה שנוח לו ולהסתיר את השאר. זהו הרי הבסיס של חוק חופש המידע: הכל שקוף, למעט עניינים כגון ביטחון המדינה, צנעת הפרט והתייעצויות פנימיות. השאלה באיזה אור אותו מידע מציג את הגוף הציבורי, היא לחלוטין בלתי רלוונטית. נכון שכל הגופים הציבוריים משחררים רק את המידע המחמיא להם, אך אין זה אומר שמדובר בהתנהלות שיש להשלים עימה. ומאחר שאנחנו מדברים על המשטרה, כגוף בעל עוצמה אדירה, ודאי שמן הראוי שהיא תספר לנו את כל מה שזכותנו לדעת – גם אם לצד המידע יהיה עליה לספר הסברים. ואגב: אולי הצורך לספק הסברים יפחית את מספר המקרים בהם הוא יתעורר.

משהו לא סביר מתרחש במחלקה לחקירות שוטרים. נתוניה של המחלקה עצמה מעלים, כי רוב התלונות המוגשות לה אינן מגיעות לכדי חקירה ממצה, בין אם משום שהוחלט שלא לחקור אותן כלל, ובין אם משום שנערך לגביהן בירור ראשוני בלבד, שלא הוביל להמשך חקירה. חקירה של ממש נערכת רק בכשליש מהתלונות שמוגשות מדי שנה, והחקירות מתאפיינות בשיעור נמוך של מיצוי הדין עם השוטרים. הסניגוריה הציבורית דיווחה בחודש שעבר, כי טיפלה אשתקד ב-276 תלונות למח"ש (מתוכן 51 תלונות שהוגשו בשנה הקודמת), מתוכן גנזה מח"ש 193 תלונות - רובן ללא מיצוי החקירה. רק בתיק אחד הוחלט על הליך משפטי נגד השוטר. גם אם נצא מתוך הנחה שיש הרבה מאוד תלונות סרק – הנחה בהחלט סבירה, בהתחשב ב"לקוחותיה" של המשטרה – הרי שיש כאן כשל לוגי: לא ניתן לדעת שמדובר בתלונת סרק אם לא בוחנים אותה, ולו ברמה של בדיקת העובדות. אבל נתוני דוח מבקר המדינה מעלים, כי 43% מהתיקים נסגרו (בשנים 2015-2013) אחרי בירור ראשוני בלבד. ומתוך מה שנותר, רק תיקים בודדים מגיעים לדין פלילי, וקצת יותר עוברים לדין משמעתי (ועל זה – בראש הפרק הבא). ההיגיון – כמו גם דבריהם של מבקר המדינה והסניגוריה – מלמדים שתלונות מוצדקות רבות אינן מבוררות כיאות. האם זה משום שלמח"ש אין מספיק כוח אדם בכלל ומיומן בפרט? האם זה בגלל שהיא חלק מן הפרקליטות, שעובדת בצמוד עם המשטרה? האם זה בגלל שהיא חלק ממשרד המשפטים, ולכן – בסופו של יום – היא רשות אכיפה כמו המשטרה? מובן שהתשובה לשאלה היא גם זו שתוליך לפתרון. אם למח"ש יש בעיית כוח אדם, צריך להשקיע בה – כי בסופו של דבר, משטרה ישרה יותר ונקייה יותר היא גם יעילה יותר וחוסכת נזקי פשע. אם הבעיה היא ממסדית, אפשר להעביר את מח"ש למקום אחר – למשל למשרד ראש הממשלה. בכל מקרה, צריך להבין מה קורה שם ולפתור את זה.

חלק מן התיקים שחוקרת מח"ש עוברים לדין משמעתי פנים-משטרתי, וכאן הדברים כבר זועקים לשינוי. שוב ושוב מתברר, כי כל התיקים שם נגמרים בהסדרי טיעון, שבמקרים הכי חמורים – משמעותם קנסות של כמה אלפי שקלים. וזה גם במקרים של ביצוע עבירות מין ועבירות תקיפה, שמלכתחילה לא ברור מדוע הן מטופלות במישור המשמעתי ולא במישור הפלילי. לפעמים הענישה כל כך מגוחכת, עד שפליטת כדור עולה יותר מאשר הטרדה מינית – מה שמעורר מחשבות נוגות על סדר העדיפויות המוסרי הלקוי של מחלקת המשמעת ושל הקצינים היושבים בדין. פסקי הדין הללו עמוסים לעייפה במילים גבוהות על אמון הציבור במשטרה ועל החובות של השוטרים ועל הציפיות מהם – ואחר כך באים עונשים שהם לכל היותר בדיחה עצובה. משום מה, כמעט תמיד העומדים לדין הם בעצם שוטרים מצטיינים, שפשוט מעדו פה ושם, ובטוח שזה לא יקרה יותר. ואגב: אם כך נראים השוטרים המצטיינים, כיצד נראים השוטרים הגרועים? ואין מילה על הצורך בהרתעה ועל התרבותן של עבירות משמעת בכלל ושל עבירות בתחומי החשק והנשק בפרט. המסקנה המתבקשת היא, שאי-אפשר לסמוך על בתי הדין המשמעתיים של המשטרה. זה נראה יותר כמו משפט חברים מאשר כמו משפט אמיתי. זה נותן תחושה של ניסיון לסגור הכל בתוך הבית, כי כל השוטרים אחים (ולכן גם שמותיהם של חלק מהשוטרים אינם מתפרסמים, בניגוד לכללי יסוד של מדינת חוק דמוקרטית). לכן, חובה להוציא מידי המשטרה את הדין המשמעתי שלה, ולמסור אותו לבתי דין מקצועיים – אולי של שופטים בדימוס – שיהיו מנותקים ממנה לחלוטין. רק אז נתחיל לראות פסקי דין רציניים ועונשים ראויים.

נעבור לבעיה מבנית המעיקה על המשטרה מזה עשרות שנים: היא עמוסה במשימות ביטחון הבאות על חשבון משימות השיטור. זו תוצאה של המצב הביטחוני שלנו, ובוודאי מטלה ראשונה במעלה אל מול איומי הטרור. במדינה דמוקרטית, ביטחון הפנים מופקד בידי המשטרה ולא בידי הצבא; אוי לנו אם חיילי צה"ל יתפרסו ברחובותינו. אלא שמדובר בתפקיד הגוזל מן המשטרה תשומות כוח אדם ותקציב, ובעיקר – תשומות פיקודיות ומחשבתיות. אני חוזר כאן על הצעה שכבר כתבתי לאורך השנים: להעביר מתגייסים מצה"ל למשטרה. יש בצה"ל עודף עצום של חיילים בתפקידים מינהליים ועורפיים; לכו תראו כמה חיילים מסתובבים בכל שעות היום בקניון עזריאלי. אפשר לקחת כמה אלפים מהם, להמיר את המדים הירוקים בכחולים, ולהציב אותם במשימות אבטחה שאינן מצריכות כושר קרבי. הם יכולים לאבטח אירועים המוניים, לסייר ליד בתי ספר וכן הלאה. כך ישתחררו השוטרים המקצועיים לעבודות שיטור, והם יעסקו בביטחון רק כאשר יהיה צורך באנשים בעלי יכולות גבוהות יותר. והכסף מנין יבוא? פשוט מאוד: יחד עם החיילים שיהפכו לשוטרים; מכיס הביטחון לכיס המשטרה.

כדי לשנות את המשטרה, חייבים להעמיד בראשה אדם מבחוץ. נכון, זה מה שאמרתי לפני מינויו של רוני אלשיך, שלא היה מוצלח במיוחד (בלשון המעטה). אבל הבעיה הייתה באיש, לא בעיקרון. מי שגדל בתוך גוף והגיע לצמרתו, לא יטלטל אותו. הוא נאמן לאותו גוף, הוא מאמין בו משום שטיפס בתוכו, יש לו חברים בדרגים הבכירים שלו. בדרך כלל זהו מצב מצוין למנהל – אבל לא כאשר אותו גוף משווע לשינוי יסודי. המפכ"ל הבא צריך להיות מפקד ומנהל, מנהיג ורפורמטור. הרבה פחות חשוב שהוא יהיה שוטר. הוא כמובן צריך להבין בביטחון, אך אפשר בהחלט למנות סמפכ"ל שהוא קצין משטרה מעולה כדי לנהל את היום-יום של המשטרה. המפכ"ל יצטרך לעסוק באסטרטגיה לטווח ארוך: כיצד הופכים את המשטרה לגוף יעיל, ישר וממוקד משימה. כיצד מחזירים את אמון הציבור בו. כיצד מנכשים עשבים שוטים ומונעים את צמיחתם של אחרים. כיצד יוצרים גאוות יחידה ותדמית שתמשוך את מי שיהפכו לשוטרים וקצינים מצטיינים. בקיצור: כיצד עושים את משטרת ישראל לכל מה שהיא לא היום.