יום ראשון, 14.7.19. אולם 412 בהיכל המשפט בחיפה. הרשמת הבכירה קרן מרגולין-פלדמן דנה בתביעה קטנה נגד ארקיע. לאחר שמיעת דברי הצדדים, היא מבהירה שהתביעה תידחה ברובה. אבל את עורכת הדין הצעירה של ארקיע זה לא מספק. היא דורשת לומר משהו. מרגולין-פלדמן אומרת שאין היא מוכנה לשמוע סיכומים, משום שהתמונה ברורה ומשום שהצדדים כבר גלשו ממסגרת הזמן. עורכת הדין מתעקשת ומתחילה לצעוק על מרגולין-פלדמן. כן, לצעוק.
זה היה רק עוד מחזה אחד מני רבים, לו הייתי (ומן הסתם אהיה) עד בביקורי בבתי המשפט ברחבי הארץ. מחזות שהמשותף להם הוא עורכי דין שאינם ראויים לעבוד במקצוע זה. כבר ראיתי עורכי דין ששפיותם מוטלת בספק, ואני רציני לחלוטין. כבר ראיתי עורך דין המייצג לקוח בתביעת נזיקין בבית הדין לעבודה, ואינו יודע לומר האם הוא ימני או שמאלי. כבר ראיתי עורך דין שהגיש תביעה למרות שמבחינה קניינית - ללקוחו אין זכות להגיש אותה. כבר ראיתי עורך דין שמותיר את לקוחו במעצר משום שהיומן שלו עמוס מדי.
אני נתקל בהם מדי יום, ממש מדי יום, גם בכתובים. עורכי דין שמגישים לבית המשפט העליון בקשות רשות ערעור שדינן להידחות על הסף. עורכי דין שמנסים להטעות את בית המשפט העליון בטענותיהם על הערכאות הקודמות ובציטוט פסיקה. עורכי דין שמגישים תביעות חסרות כל בסיס חוקי. יעורכי דין שמגישים תביעות ייצוגיות סחטניות. עורכי דין שמתנסחים בלשון אלימה של פרחחי רחוב ובעברית עילגת של ילדים בני שלוש.
אלו כמובן רק דוגמאות על קצה-קצהו של המזלג ורק מנסיוני האישי. אבל הן לגמרי מייצגות. הן מייצגות מקצוע הסובל מהצפה בלתי פוסקת ומירידה מתמדת ברמה המקצועית והאישית של העוסקים בו. הן מייצגות סכנה מוחשית ומיידית ללקוחותיהם של אותם עורכי דין. הן מייצגות פגיעה אנושה בציבור כולו, המשלם את המחיר במישרין בדמות גלגול עלויות ההליכים על כתפי הלקוחות, ובעקיפין בדמות עומס כבד על בתי המשפט הדוחה את הדיון בהליכים ראויים ורציניים.
תראו את המספרים. לפחות מאז 2010, ישראל היא המדינה המובילה בעולם במספר עורכי הדין ל-1,000 תושבים. קצת התקשיתי למצוא מספרים מוסמכים, אבל מצאתי את הנתונים הבאים המתייחסים לשנת 2018: בישראל יש עורך דין אחד לכל 120 תושבים. אחרינו בדירוג: ארה"ב עם אחד ל-300. הבאות: ברזיל (326), ניו-זילנד (391), ספרד (395), בריטניה (401), איטליה (488), גרמניה (593) וצרפת (1,403).
בגרמניה יש 165,000 עורכי דין - כפליים מאשר בישראל - אבל מספר תושביה הוא פי תשעה. בארה"ב, אלופת תביעות הסרק, יש 352,000 עורכי דין על 330 מיליון תושבים; לנו יש 80,000 על 9 מיליון. ביפן היו אשתקד 40,066 עורכי דין על 127 מיליון תושבים.
התוצאה אינה יכולה להיות אלא ירידה חדה ברמה. וחייבים להבין: עורך דין גרוע הוא דיני נפשות, פשוטו כמשמעו. וזה לא רק במקרים המובנים מאליהם כגון תיקי רצח או אימוץ ילדים. עורך דין גרוע לא ישיג ללקוחו את הפיצוי המגיע לו בתביעת ביטוח. עורך דין גרוע יאבד את הזכויות של לקוחו בתחום דיני העבודה. עורך דין גרוע יגרום ללקוחו לאבד רישיון בו הוא תלוי לפרנסתו. עורך דין גרוע יוביל לקוח חף מפשע לתא הכלא. עורך דין גרוע הופך לתובע משטרתי המשקר לבית המשפט. עורך דין גרוע הופך לפרקליט המעלה טענות מטעות ומקוממות.
שיהיה ברור: יש בישראל רבבות עורכי דין גרועים. לא מאות ולא אלפים. רבבות. כאשר אני אומר לעורכי דין מנוסים שלדעתי רבע מ-80,000 בעלי הרישיון לא ראויים להחזיק בו, הם טוענים שאני מקל מדי. הם מדברים על שליש ואף יותר. אבל במקום להפסיק את ההצפה הזאת ולסלק מן המקצוע את אלו המסכנים את הציבור, שני שרי המשפטים האחרונים נכנעים לקומץ צעקני ובריוני של מתמחים כושלים, ונותנים עוד ועוד הקלות.
לפני שנתיים השתנתה מתכונת בחינות לשכת עורכי הדין. במקום עוד ועוד שינון של תקנות טכניות שממילא זמינות בהקשת מקלדת, נוספו שאלות בדין המהותי ונוספה מטלת כתיבה. המטרה: לראות האם הנבחנים יודעים לא רק מה המועד להגשת תביעה, אלא גם האם בכלל ניתן להגיש אותה וכיצד צריך לנסח אותה. זה כל כך מובן מאליו, עד שקשה להבין מדוע נדרשו שנים רבות כדי לבצע את השינוי. עד אז, המצב היה דומה לבחינה ברפואה בה הסטודנט נשאל כיצד מזמינים בדיקת CT, במקום להישאל מתי צריך להזמין אותה וכיצד מפענחים את תוצאותיה.
התוצאה הייתה, שרבים מן המתמחים נכשלו. בשנה שעברה הגיע שיעור הכשלונות ל-64%. מבחינת האינטרס הציבורי, אלו היו תוצאות מצוינות. משמעותן הייתה, שמי שאינם מכירים את החוק ואינם יודעים כיצד כותבים מסמך משפטי, לא יהיו עורכי דין. אבל הקומץ הבריוני לא היה מוכן להשלים עם כך שהוא פשוט לא מספיק טוב, אלא יצא להפגנות, הגיש עתירות והפעיל לחצים על חברי כנסת.
איילת שקד הייתה הראשונה להיכנע. היא הודיעה על מועד מיוחד נוסף בו יוכלו להיבחן הנכשלים, על הורדת רף המעבר ועל הקלות נוספות. גם לבית המשפט העליון היו כמה הערות על המתכונת החדשה, אבל הן היו טכניות בעיקרן ובאו מנקודת המבט הכי מקצועית שיש. ובשלב מסוים הבהיר העליון: אנחנו מפסיקים להתערב בקביעת התשובות הנכונות - בדיוק כשם שאיננו מתערבים לגופן של בחינות ברפואה, שמאות או ראיית חשבון.
לחלק מן הנכשלים זה לא הספיק. הם נגשו לבחינה החוזרת, עם ההקלות, ונכשלו שוב. אז מה הם יעשו כעת? ילמדו טוב יותר? יכירו בכך שמקומם איננו בין שורות עורכי הדין? מה פתאום. הם ילחצו שוב, כי לא מחליפים טקטיקה מנצחת. וכך הגיע אתמול (15.7.19) תורו של
אמיר אוחנה להיכנע: עוד בחינה מיוחדת לאותם נכשלים, וגם ועדה שתבחן שוב את כל הליך ההסמכה והבחינות.
אני לא יודע אם זה אתנן לקראת הבחירות הקרובות, אני לא יודע אם זה אומר שאוחנה סבור שהוא יהיה שר המשפטים גם בממשלה הבאה. אני כן יודע, שההקלות הללו הן מעילה באמונו של הציבור. יש בישראל 9 מיליון תושבים, שכאמור נפגעים מדי יום מכך שברחובות מתהלכים 20, 30 ואולי 40 אלף עורכי דין שהם פצצה משפטית מתקתקת.
שר משפטים שבאמת חושב על הציבור ולא על כמה אלפי צעקנים מקצועיים, היה מחמיר את דרישות הכניסה למקצוע. אני הייתי מוותר על בחינה אחת ומוסיף מבדק פסיכולוגי. חייבים לבדוק האם אנחנו מפקידים את חיינו, חרותנו, רכושנו ומשפחתנו בידי אנשים שפויים. ותאמינו לי, מסתובבים כאן מספיק עורכי דין שלא היו עוברים מבדקים שכאלה. אני הייתי מעלה מאוד את ציון המעבר; בבחינות בחודש שעבר הציון הממוצע היה 60.8 - מה שאומר שעורך הדין החדש הממוצע אינו יודע קרוב למחצית ממה שעליו לדעת. אני הייתי מגביל את מספר התחומים בהם יכול לעסוק כל עורך דין. אני הייתי מוסיף חובת השתלמויות מקצועיות. אולי אפילו הייתי מחייב בחינות תקופתיות, כדי לוודא שעורך הדין לא תקוע במה שלמד וידע לפני 20 שנה.
זה מה שצריך לעשות באמת. כבר מזמן איבדנו תקווה שהמקצוע הזה ימשוך את העידית. כעת הולכות ונפרצות הגדרות המעטות שעוד נותרו ואיכשהו מותירות מחוץ למקצוע עריכת הדין את הזיבורית שבזיבורית. והכל - בחסותם של שרים פופוליסטיים, שאין להם מושג איך נראים המוני עורכי הדין החדשים, או שיש להם מושג אבל לא אכפת להם.
