החסידים השוטים

אחת מחוויות הילדות המוקדמות שלי היא הליכה עם אבי במה שהיה אז שדרות קק"ל לעבר שפת הים. לפתע אבי הרים אותי ואמר לי לנופף לשלום לאדם זקן שעמד בחלון הקומה השנייה באחד הבתים. הזקן נופף לי חזרה. זה היה דוד בן-גוריון. ולמה זה נחרת בזיכרון? כי בשנות ה-60 ואפילו ה-70, לא ראינו את מנהיגינו מקרוב – ובעצם כמעט לא ראינו אותם בכלל. הטלוויזיה הייתה בחיתוליה, שעות השידור היו מועטות והפוליטיקאים היו מרוחקים. הריחוק הזה יצר הילה של כבוד סביב המנהיגים; מוצדקת או לא – זו כבר שאלה אחרת, אבל היא הייתה שם. אך כאשר הריחוק נעלם, בעיקר בגלל הכיסוי הטלוויזיוני הבלתי-פוסק של מנהיגי הארץ והעולם, גם ההילה נעלמה. פתאום ראינו מקרוב ובשידור חי את הנשיא ג'רלד פורד מחליק בירידה מהמטוס, את מנחם בגין צולע על מקלו לאולם הכנסת, את השורה הגריאטרית של מנהיגי ברית המועצות בכיכר האדומה. התוצאה הישירה הייתה ירידה במעמדם של המנהיגים ועלייה בכוחן של הביקורת והספקנות כלפיהן – שזה בעיקרו דבר חיובי ורצוי. ג'ון קנדי לא יכול היה להסתיר בשנות ה-90 את הניאופים הרבים שלו, כשם שרונלד רייגן לא יכול היה להסתיר את סימני הזיקנה הגוברת. יעקב מרידור עשה צחוק מעצמו בערוץ היחיד ("מנורה שתאיר את רמת גן"), ויצחק רבין ושמעון פרס רבו ללא הרף באותו ערוץ. אבל תראו מה קורה היום, עם מדיה המקיפה אותנו 24/7 בשכבנו ובקומנו, בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך. פתאום יש גל של חסידים שוטים לשני הכיוונים: כאלה שיגידו רק טוב וכאלה שיגידו רק רע. למרות שהמידע זמין בצורה חסרת תקדים, הדעות הקדומות כובשות את מקומן של העובדות. במקום דיון ברמה גבוהה שיתבסס על נתונים שכולנו יכולים להשיג בהקלדת אצבע, הוויכוח הוא רדוד ואישי, עלוב ועולב ומעליב. יש כאן תופעה שראויה למחקר מעמיק; אנחנו נצביע רק על כמה היבטים שלה.

הדוגמאות הכי בולטות הן סביב בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, והן לשני הכיוונים. מעריציו של נתניהו יילכו בעקבותיו גם אם יוכח שהוא סוכן אירני, ושונאיו ייצאו נגדו גם אם ימציא תרופה לסרטן. תומכיו של טראמפ לא ינטשו אותו גם אם יתברר שהוא פדופיל, ומתנגדיו ימצאו בו דופי גם אם יהפוך את קוריאה הצפונית לדמוקרטיה מערבית. אלו ואלו, לגבי שני המנהיגים ובשתי המדינות, לא מוכנים בשום אופן לדון לגופם של דברים. הם הולכים רק לפי האיש, לא לפי ה-issue. מבחינת החסידים התומכים, כתב החשדות נגד נתניהו הוא תוצאה של קונספירציית ענק להפלתו מהשלטון, לה שותפים עשרות חוקרים ופרקליטים; וההתערבות הרוסית בבחירות לטובת טראמפ היא עלילת דם מצד מי שלא השלימו עם תבוסתם בבחירות. מבחינת חסידי האנטי, נתניהו הוביל את ישראל לבידוד בינלאומי חסר תקדים, וטראמפ הורס את כלכלתה של ארה"ב. זה שבכל ארבע הדוגמאות יש עובדות ברורות המוכיחות את ההפך, פשוט לא מעניין אותם. לעובדות אין שום חשיבות בעיניהם. והכי גרוע: החסידים הללו אינם מסוגלים להבין שיש מי שאינם מוכנים לראות את נתניהו וטראמפ בשחור-לבן. אני חווה את זה על בשרי על בסיס יום-יומי. לצד הטוקבקיסטים המתלהמים והגסים, יש כאלו הנדהמים לראות אותי כותב שלדעתי נתניהו יורשע, וגם מראה את ההישגים הרבים של תקופת שלטונו. אחרים לא מצליחים לתפוס כיצד אני יוצא נגד התבטאויות גזעניות של טראמפ, וגם משבח אותו על מדיניותו כלפי אירן. הבעיה היא כנראה אצלי: אני מתעקש להשתייך למיעוט הולך וקטן, הרוצה לנהל דיון ענייני בכל נושא לגופו, ולא מוכן להיות חסיד שוטה – לא בעד ולא נגד.

החסידות השוטה איננה רק עניין של שמרנים, דתיים, חרדים או פנאטים למיניהם. גם הליברלים יכולים להיות כאלו, בעיקר בנוגע לדעות בהן הם מחזיקים. כפי שכבר הראיתי בעבר, מבחינת רבים מהם – הליברליזם מתחיל ומסתיים אצלם. חופש הביטוי הוא רק לעמדות הדומות לשלהם. עמדות אחרות מתויגות כ"חשוכות", "חומייניסטיות", "ימי-ביניימיות". אם מישהו מעז להביע עמדה שונה, הם לא ינהלו איתו ויכוח ענייני, אלא יתקפו אותו אישית בכל הכוח. והם יעשו זאת תוך עיוות מכוון של דבריו, תוך הסתמכות על מקור שני ושלישי, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדות. וכאשר מדובר בנושא הלהט"בים – התגובה תהיה בריונית, כפי שראינו השבוע בהתנפלות על הרב רפי פרץ, התנפלות שאילצה אותו לחזור בו מאמירת-אגב שנלקחה הרבה יותר רחוק מכפי שאמר. פרץ העז לדבר על מה שהכי בבת עינם של הליברלים: הלהט"בים. הוא לא אמר שצריך לסקול אותם או לכלוא אותם. הוא לא אמר שצריך לשלול מהם זכויות של זוגות נשואים. הוא לא אמר שצריך למנוע מהם משרות ציבוריות. הוא אמר שלדעתו אפשר לשלוח אותם לטיפולי המרה – כאלה שמנסים להפוך הומוסקסואלים להטרוסקסואלים. הוא לא אמר שצריך לכפות עליהם את הטיפולים, הוא לא הציע שהמדינה תממן אותם. הוא הביע דעה. זה הכל. למי שלא היה מוכן לראות ולשמוע, פרץ כתב למחרת את הדברים בצורה מפורשת: "אמרתי שקודם כל אני מכבד כל אדם באשר הוא אדם. הדגשתי שאני לא נותן ציונים לאף אחד. כשנשאלתי באופן ספציפי לגבי טיפולי המרה, אמרתי מניסיוני בלבד שכאשר פנו אלי תלמידים מהציונות הדתית וביקשו הכוונה, הפניתי אותם לגורמים מקצועיים לבקשתם וראיתי שזה אפשרי. לא אמרתי שאני בעד טיפולי המרה". הוא סיפר שהיו מי שביקשו, הלכו והצליחו. לא פחות, אבל בוודאי שלא יותר. ההתנפלות על פרץ מלמדת על המגיבים הרבה יותר מאשר עליו. הם המסוכנים באמת, משום שהם משתמשים בדגל חופש הביטוי כדי לסתום פיות. וזה לא רק פרץ. כאשר אנשי רוח, או עושי רוח, מביעים דעה בכל נושא פוליטי – אזי התגובה היא שצריך להקשיב להם (כמובן, אם הם מהמחנה המתאים, קרי: השמאל). זמרים ושחקנים יכולים למתוח ביקורת על הממשלה, והם יקבלו כותרות משום שזו עמדתם וזכותם להביע אותה. אבל כאשר רב יגיד מה פוסקת ההלכה, או לפחות כיצד הוא מבין את פסיקתה – הוא יוקע אל עמוד הקלון ויספוג עגבניות רקובות ואולי גם גלגול בנוצות ובזפת.

אחד הביטויים הבולטים של החסידות השוטה היא המסחר (שלא לומר המַסְחָרָה) סביב רבנים מתים, קבריהם וסגולות שונות ומשונות. מיליונים רבים מתגלגלים סביב קברו של ר' שמעון בר יוחאי, סביב קבריהם של בני יעקב ותנאים ואמוראים ונביאים ומנהיגים. בחלק מן המקרים מדובר בבלוף מיסודו: יש המראים בארץ את קברותיהם של מי שמתו ונקברו בחו"ל; יש אפילו כאלו שזכו ליותר מאשר קבר אחד. במקרים אחרים, מדובר בהונאה המנצלת בציניות את מצוקותיהם של אנשים תמימים. אנחנו מתקרבים לעונה הבוערת של הרמאויות הללו – עשרת ימי תשובה. עוד מעט יוצפו בתי הכנסת במודעות המבטיחות שנה טובה ובריאות ופרנסה ונחת ועושר ואושר, אם רק תתרמו סכום צנוע (כמה אלפי שקלים) לרכישת שמן טהור ונרות קדושים ופסוקים מבורכים וקמיעות מופלאות. בדרך כלל התמורה המובטחת תהיה תפילה על קברו של פלוני או אלמוני, שרבים כבר נושעו בזכותו. תחתמו על הוראת קבע – ואתם מסודרים. צדקה היא מצוה חשובה מאוד וכוחה גדול. היא אינה עומדת לבדה. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", נאמר באחד מרגעי השיא של תפילות הימים הנוראים. שלושתן ביחד. אף אחת מהן אינה תכשיר ניקיון הממרק את כל העוונות ומסיר את כל העננות. לצדיקים יש כוח. רק הגיוני הוא, שלתפילתם יש סיכוי גדול יותר להתקבל: מעשיהם מקרבים אותם לבורא העולם. גם במיתתם, ניתן להתפלל ולבקש שזכותם תעמוד לנו. הם אינם המושיעים, הם אינם המתווכים. הם לכל היותר המסייעים בידי מי שפועל בעצמו. כל התייחסות אחרת אליהם היא עבודת אלילים. וכך, אותם נוכלים גם גוזלים כספים – לעיתים ממי שהפרוטה איננה מצויה בכיסיהם – שזו עבירה שגם יום הכיפורים וגם כל הצדיקים שבעולם אינם מכפרים עליה; וגם נותנים מכשול ענק בפני עיוור. בעולם הבא, הם יהיו הכי רחוק שאפשר מאותם צדיקים שאת שמותיהם הם מנצלים.

לא תמיד צריך רב למות כדי שיהפוך למושא הערצה של חסידים שוטים. יש כאלו המצליחים להפיל בפח כבר בחייהם. טיפוסים כמו עזרא שיינברג ושמואל טל. הראשון – פושע מין שאנס נשים בקהילתו, בנימוק שבכך הוא מטהר אותן. השני – מי שסחט מהמדינה עשרות מיליונים ומציג את עצמו כבעל רוח הקודש, הרשאי לפסוק בניגוד להלכה ולנהל רומן עם אישה נשואה. עבריינים כאלו (שיינברג במישור הפלילי, טל במישור המוסרי) ודומיהם יוצרים סביבם כתות, שאנשיהן משועבדים להם בלב ובנפש, ולעיתים קרובות גם בגוף וברכוש. קטונתי מלהבין כיצד אנשים משכילים נופלים בפח של נוכלים כאלו; עובדה שזה קורה. נדמה לי, שהבעיה הבסיסית היא עצם הנכונות להיות חסיד שוטה: לקבל בעיניים עצומות כל מה שאומר רב כלשהו, גם אם דבריו נוגדים את עקרונות היסוד של היהדות, ההלכה והמוסר. כאן יש אמצעי בלימה ברורים וזמינים: ההלכה וההיגיון. יש כללים לפסיקת ההלכה ול"רוח הקודש" אין בה שום מקום; יש פוסקים שעל פיהם יישק דבר ושאיש אינו רשאי להורות בניגוד לדעתם; ויש גדולי הדור, שתפקידם להתאים את עקרונות ההלכה למציאות המודרנית. תפקידו של רב הוא לתת הדרכה רוחנית ופסיקה הלכתית; הוא איננו יועץ נישואין, הוא בוודאי שאיננו מטפל מיני, הוא בוודאי שאיננו רופא, הוא בוודאי שאיננו יועץ פיננסי. כדי שלא להפוך לחסיד שוטה של רבנים (עם או בלי מרכאות), צריך להציב את שני המחסומים הללו: לא פועלים בניגוד להלכה ובניגוד להיגיון. וכאשר רואים כאלו שמפילים בפח ונופלים בפח – צריך לפנות מיד לרשויות המתאימות. אחרת, יהיו עוד תואמי שיינברג וטל.

אני יכול להבין את מי שמגלים עניין, חיבה ואפילו יותר מזה כלפי כאלו שיש להם כישרון אמיתי ושמשתמשים בו כדי לגרום הנאה לרבים: שחקנים, זמרים, ספורטאים. כל אלו גם עמלים קשה מאוד כדי להגיע להישגיהם, לשמר אותם ולשפר אותם. גם אם הפגנת הרגשות כלפיהם היא לעיתים מופרזת, הרי שבסופו של דבר היא כלפי תכונות הראויות להערכה. לעומת זאת, תהרגו אותי אם אני מבין את הסיפור של משפחת קרדשיאן. הם מפורסמים בגלל שהם מפורסמים. לא בגלל איזשהו כישרון יוצא דופן (או כישרון בכלל), לא בגלל איזשהם הישגים ראויים לציון (או הישגים בכלל), בטח שלא בגלל רמת האינטליגנציה שלהם ושל תוכניתם (שאיננה קיימת). בדקתי בוויקיפדיה, שהיא באמת מקור טוב בנושאים כאלו: הכל התחיל כאשר קים קרדשיאן הייתה העוזרת של פריס הילטון והתחככה בה ובמפורסמים אחרים, אחר כך התפרסמה קלטת סקס שלה – וזהו. כל בני המשפחה נגררו אחרי 15 דקות התהילה של קים, שכבר מתקרבות ל-15 שנים. משפחת קרדשיאן היא הדוגמה הקיצונית ביותר של אפס מאופס, שהופך להיות שורה ארוכה של אפסים אחרי הספרה אחת. כלום ושום דבר שניצבים בבסיסם של מאות מיליונים. ריקנות מוחלטת שממלאת שעות על שעות בתקשורת האלקטרונית ועמודים על עמודים בתקשורת הכתובה. כאשר סוציולוגים והיסטוריונים יבחנו את החברה המערבית ובעיקר האמריקנית בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הם יצביעו על חבורת קרדשיאן כמייצגת המובהקת ביותר של החסידות השוטה ועבודת האלילים המודרניות.