על מי הם חושבים

נסו-נא להציב את הנקודתיים בפסוק הבא: "ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ". מי שמתמצא בטעמי המקרא יגלה, כי חכמי טבריה נתנו כאן שתי אפשרויות. האחת היא "ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ" – האמירה הייתה לעיני כל ישראל. השנייה היא "ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו: לעיני כל ישראל – חזק ואמץ". לפי פיסוק זה, האמירה הייתה בארבע עיניים, והמסר היה שעל יהושע – העומד להפוך למנהיג עם ישראל – להפגין חוזק ואומץ אל מול העם. מנהיג צריך להיות בעל אגו, כי אחרת – הוא לא יהפוך למנהיג. אדם עניו לחלוטין יישב לו בצד, לא יתפוס מנהיגות ולא יגלה אחריות. משה רבינו, העניו מכל האדם, קיבל את המנהיגות בעל כורחו, אחרי שבעה ימים של ויכוח עם הקדוש ברוך הוא, והוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מנהיג מן השורה – חייב לרצות שידברו עליו, ששמו יופיע בעיתון, שיעניקו לו כבוד. וזה בסדר גמור ואפילו חיוני, כמובן במידה הנכונה. אבל מה קורה כאשר המידה איננה נכונה? מה קורה כאשר האגו משתלט ודוחק את הסיבות האחרות לרצון להנהיג – לעזור לציבור, לשפר את המצב, לסייע לחלשים? למרבה הצער, לרוב המנהיגים – אצלנו ובעולם – יש הרבה יותר מאשר שמינית שבשמינית של גאווה, עליה המליצו חז"ל לתלמידי חכמים. רוב המנהיגים מדברים גבוהה-גבוהה על טובת המדינה והדאגה לעם, אך ברגעי האמת – עלולות טובתם האישית והדאגה לכסא לגבור על כל השאר. הנה כמה דוגמאות אקטואליות.

אני מתחיל לחשוב, שבנימין נתניהו מוכן שהימין יאבד את השלטון אם הוא לא יהיה ראש הממשלה. בפארסה שאחרי הבחירות לכנסת ה-21, נתניהו יכול וצריך היה לאפשר לחבר אחר מן הליכוד להרכיב ממשלה. כחול-לבן הייתה מוכנה ללכת לממשלת אחדות, בתנאי שנתניהו לא יעמוד בראשה. בתסריט כזה, היה קורה אחד משניים: או שהייתה מוקמת ממשלה כזאת, או שעצם אפשרות הקמתה הייתה מובילה את אביגדור ליברמן והחרדים להתפשר, ואז הייתה קמה ממשלת ימין (כפי שהכריע הבוחר). במקום זאת, נתניהו לקח את כולנו לבחירות מיותרות לחלוטין, שעולות מאות מיליונים, משתקות את פעילות הממשלה למשך קרוב לשנה ועלולות/עשויות להסתיים בניצחון של המרכז-שמאל. והכל, משום שנתניהו אינו מוכן אפילו לחשוב על האפשרות שמישהו אחר מן הליכוד יעמוד בראש הממשלה. נתניהו ממשיך לפגוע קשות במחנה שבראשו הוא עומד, ורק מסיבות אישיות. ברור לחלוטין שאיילת שקד היא האדם הפופולרי ביותר בימין מלבד נתניהו. במצב הזה, שקד צריכה הייתה להתקבל בזרועות פתוחות בליכוד – אבל נתניהו בכלל לא מוכן לשמוע על כך (ורק הוא יכול לשחרר אותה מתקופת אכשרה של שלוש שנים במפלגה לפני התמודדות מטעמה לכנסת). לפי מה שפורסם ולא הוכחש, נתניהו גם דחק ברב רפי פרץ שלא להסכים לכך ששקד תעמוד בראש איחוד הימין – למרות שלפי כל הסימנים היא תחזק את כוחו של האיחוד. כלומר: נתניהו מוכן שהימין יאבד קולות ואולי גם את השלטון, ובלבד ששקד לא תצבור כוח לקראת התמודדות אפשרית על ראשות הליכוד. זה נראה כאילו נתניהו השתכנע, שלא רק המפלגה זה הוא – אלא גם המדינה זה הוא.

נכון לעכשיו, אין הסכמה על איחוד של רשימות הימין. הבעיה המרכזית וכנראה היחידה: מי יעמוד בראש הרשימה – רפי פרץ או איילת שקד. ואני שואל: זה כל כך חשוב?! אתם מוכנים לבזבז שוב רבבות קולות ולהסתכן באובדן השלטון? לזכותו של בצלאל סמוטריץ' – לא האדם המועדף עלי בימין – חייבים לומר, שהוא היה הראשון לוותר בצורה ברורה ופומבית. הוא אמר שמבחינתו אפשר לתת לשקד את המקום השני ואת תיק המשפטים. מגיע לו כל הכבוד על כך, גם אם יהיו ציניקנים שיאמרו שסמוטריץ' יודע ממילא שלא יקבל את התיק, או שהוא לא התכוון שזה יקרה או כל מיני הסברים ציניים אחרים. אני מאמין לסמוטריץ' שהוא התכוון לכך בכנות, ובכל מקרה – הוא עשה את המהלך הזה, שמצביע על אכפתיות אמיתית ונכונות לשים בצד את עצמו לטובת המחנה כולו. כעת תורם של פרץ ושקד, וליתר דיוק – של פרץ. אני משוכנע שהרב פרץ מכיר את שני דברי חז"ל שאני מזכיר כאן. האחד היא דבריו של התנא ר' יהושע בן פרחיה: "בתחילה, כל האומר 'עלה [לגדולה]' – אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה, כל האומר לי לירד ממנה – אני מטיל עליו קומקום של חמין". אכן, קשה מאוד לוותר על השררה גם אם מלכתחילה לא רוצים בה. אבל אז בא מאמר חז"ל השני. זהו המדרש על נסיונו של הקדוש ברוך הוא לשכנע את ירבעם בן נבט שלא למרוד ברחבעם בן שלמה: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". שואל אותו ירבעם: "ומי בראש?", אך כאשר התשובה היא "בן ישי", אומר ירבעם: לא, תודה. כך ירד לטמיון הסיכוי האחרון למנוע את הפילוג הנורא של הממלכה. מעיר ר' מנחם מנדל מקוצק: הרי הקב"ה אמר במפורש את הסדר – ירבעם לפני רחבעם; מדוע שואל רחבעם "מי בראש"? והוא משיב: נכון, אבל ירבעם רצה לשמוע את זה שוב. האגו, האגו. זה מה שהרס את המדינה באותה עת. האם הרב פרץ רוצה חלילה ללכת באותה דרך?

איך שלא נסתכל על החלטתו של אמיר אוחנה להדיח את אמי פלמור, היא לכל הפחות מסריחה – אם לא טרפה לגמרי. ייתכן שהצעד הזה חוקי; בג"ץ הוא שיכריע. אבל לא כל דבר חוקי הוא דבר תקין, ולא כל מה שאפשר לעשות הוא גם מה שראוי לעשות. יש מה שקרוי באנגלית not done – ואולי אין זה מקרה שבעברית לא קיים ביטוי מקביל. פלמור התנגדה להחלטתו של אוחנה להקפיא את המכרז לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה לאכיפה כלכלית, בו מתמודדת ליאת בן-ארי – פרקליטת מיסוי וכלכלה, המובילה את הטיפול בתיקי נתניהו. פלמור אמורה הייתה להיות חברה בוועדת האיתור לבחירת פרקליט המדינה, שיעמוד בראש המערכת אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד בנימין נתניהו. יומיים לפני הדחתה שיתף יאיר נתניהו פוסט בו נטען שפלמור – עובדת מדינה מזה 22 שנים – היא אשת שמאל. בגילי ובנסיוני, אני לא מאמין לכאלה צירופי מקרים. בלא נסיבות אלו, אי-אפשר להבין לאן אוחנה ממהר. בלשון הגמרא זה קרוי "ממה נפשך": אם הוא יהיה שר המשפטים בממשלה שתקום אחרי הבחירות – שיחליף אז את המנכ"ל; ואם לא – ודאי שאין סיבה שימנה מנכ"ל לשלושה-ארבעה חודשים. ממילא בממשלת מעבר לא יכול אוחנה לבצע צעדי מדיניות משמעותיים (ולא משנה כרגע אם המגבלה הזאת מוצדקת; זהו המצב), אז מה דחוף לו להחליף מנכ"ל? ומי שיש לו קצת שכל ויושרה מבין, שדווקא שר טרי וחסר כל ניסיון, צריך לצידו – לפחות לכמה וכמה חודשים – את הדרג הניהולי המנוסה. זה בדיוק מה שעשה מנחם בגין בשנת 1977. הוא הביא איתו את אליהו בן-אלישר כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, את יחיאל קדישאי כמנהל לשכתו ואת מזכירתו יונה קלימוביצקי – וזהו. כל שאר הבכירים נשארו, למרות שהתמנו בידי המערך. בגין אמר להם: אתם עובדי ציבור מקצועיים ואני זקוק לנסיונכם. אבל סליחה על ההשוואה. מאיפה לקחתי את המחשבה, שיהיה איזשהו דמיון בין המנהיג הצנוע והישר הזה, לבין החבורה שממלאת כיום את חדר הישיבות של הממשלה. מכל מקום, מאחר שלא ניתן למצוא הסבר הגיוני ומוצדק לצעדו של אוחנה, אנחנו נשארים עם ההסבר הלא-הגיוני והמקומם: הוא מבצע טיהור ומעיף את מי שעלול להפריע לנתניהו וחבורתו. המדינה לא מעניינת אותו, המינהל התקין לא מעניין אותו, ואולי אפילו האגו שלו עצמו לא מעניין אותו; הוא נער שרת של יושבי רחוב בלפור.

קשה למצוא משהו עליו מסכימים הנשיא דונלד טראמפ ויו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי. אולי על זה שהיום יום שישי; אולי. אבל השבוע הם הגיעו להסכם בעל חשיבות עצומה: מסגרת התקציב הפדרלי לשנתיים הבאות. מאחר שהממשל קרוב לתקרת ההלוואות שהוא יכול ליטול על-פי החוק, היה צורך למנוע את הסכנה של חוסר יכולת למחזר חובות ובכך להוביל לאפשרות של חדלות פרעון של ארה"ב – שמשמעותה התמוטטות הכלכלה העולמית. אפשר היה לעשות זאת בשתי דרכים: לקצץ בהוצאות וכך לפנות כסף להחזר חובות, או להגדיל את ההלוואות וההוצאות. כמו תמיד, הבחירה הייתה באפשרות השנייה. טראמפ ופלוסי הסכימו להגדיל את ההוצאות ב-320 מיליארד דולר ולהעלות את תקרת ההלוואות. המשמעות היא שהגרעון התקציבי של ארה"ב, שכבר מתקרב לטריליון דולר בשנה ולסכום מצטבר של 22 טריליון דולר, יגדל עוד יותר. מי ישלם את זה? הדורות הבאים, מתישהו. זאת אומרת, הדור שלא יוכל להמשיך לגלגל את החובות לדורות שאחריו. מה שברור, שזו לא תהיה הבעיה של טראמפ בן ה-73 ושל פלוסי בת ה-79. מבחינתם, העיקר הוא שבשנת הבחירות המתקרבת, הממשל לא יושבת והאזרחים לא יספגו קיצוץ בשירותים והעלאה במיסים. כל השאר – בעיה של מישהו אחר.

לפני שלוש שנים החליטו אזרחי בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי. נכון, זה היה ברוב זעום יחסית (1,269,510 קולות שהם 3.8% מהקולות), אבל בדמוקרטיה – כל מה שצריך הוא 50% ועוד קול אחד. נכון, הייתה שם התערבות רוסית, אבל היא לא נחקרה כמו בארה"ב וכנראה גם לא הייתה באותם ממדים. מבחינה חוקית, משאל העם הזה מחייב וצריך לפעול לפיו. אבל ישנו גם הצד המעשי. בשלוש השנים הללו התחוור לאזרחי בריטניה מה יהיה מחיר הפרישה, ובעיקר התברר שכנראה אין דרך לבצע אותה בצורה המלאה שעליה הוחלט, בגלל בעיית הקשר בין צפון אירלנד הפורשת לבין אירלנד הנשארת. אלו הן עובדות חשובות ביותר, שלא היו ידועות בזמן ההצבעה המקורית. לכן, הדבר ההוגן וההגיוני לעשות הוא ללכת למשאל עם נוסף, בו יכריעו הבריטים האם הם רוצים לשלם את המחיר – וזו כמובן זכותם המלאה. אלא שתרזה מיי ומהשבוע ביתר שאת בוריס ג'ונסון, לא מוכנים לשמוע על זה. הם טוענים, שזו תהיה פגיעה בדמוקרטיה – טיעון מוזר, בלשון המעטה. הרי לא מדובר על משאל עם נוסף שלושה ימים אחרי הקודם, אלא שלוש שנים – וכאמור, כאשר הצטבר מידע משמעותי מאין-כמותו. שלוש שנים הן פרק הזמן שלעיתים חולף בין שתי מערכות בחירות, גם בבריטניה; ואיש אינו טוען שלבוחר אסור להביע שוב את דעתו ואולי גם לשנות אותה. התחושה שלי היא, שלפחות אצל ג'ונסון – יש כאן עניין עמוק מאוד של אגו. הוא הוביל את מהלך הברקזיט והיה הקול הבולט ביותר בין תומכיו, והניצחון במשאל העם היה הישג אדיר שלו. אז עכשיו לסכן אותו? עכשיו לומר שאולי זאת הייתה טעות? עכשיו לאפשר ל-40 מיליון בריטים לשנות את דעתם? מה פתאום. ללמדכם, שפוליטיקאים אנוכיים קיימים בכל מקום.