פוליטיקאי בכיר נתון בצילה של חקירה פלילית העלולה להפיל אותו. והנה מזדמנת לו האפשרות למנות את מי שיעמוד בראש אחד מגופי האכיפה החשובים ביותר במדינה. הוא בוחר באדם חסר כל ניסיון באותו תחום ומצניח אותו לתפקיד. אנשי המקצוע הכפופים לו מגלים עד מהרה, שהוא מחבל בחקירות הנוגעות לאותו פוליטיקאי בכיר ואף מדליף לו פרטים מתוכן. בסופו של דבר, המנהל נאלץ לעזוב אחרי שנה; הפוליטיקאי מתפטר כשנה מאוחר יותר.
זהו חלק מעלילת הסרט "האיש שהפיל את הבית הלבן", המספר על מארק פלט - סגן ראש ה-FBI שהיה "גרון עמוק", המקור הנודע של בוב וודוורד בפרשת ווטרגייט. צפיתי בסרט אמש (יום א', 4.8.19) ב-HOT - והבוקר הייתה לי תחושה של דז'ה-וו כאשר ראיתי את הכותרת הראשית של
ישראל היום בנוגע למהפכה שמתכנן מתניהו אנגלמן במשרד
מבקר המדינה.
די ברור שאנגלמן עצמו הוא מקור הידיעה, ולכן ניתן להתייחס ברצינות אל הדברים. חלקם הגיוניים, חלקם מקוממים, אבל בעיקר עולה תמיהה: כיצד אדם שאינו איש ביקורת, הצליח להגיע כל כך מהר למסקנות כל כך נחרצות על מהפכה כל כך גדולה? לסגור את החטיבה למאבק בשחיתות, להפסיק את הביקורת בזמן אמת, להחליף את חברי ועדת ההיתרים, לצרף אנשי מקצוע לצוותי הביקורת, להחליף את דובר המשרד, לכלול בדוחות גם דברי שבח. ואת כל זה הוא החליט בתוך חודש בתפקיד.
דומני שכבר יצא לי לספר על ר' יהושע לייב דיסקין, מגדולי הדור במאה ה-19, שעלה לירושלים ועד מהרה הציע להתקין בה שורה של תקנות חדשות. הוא הביא אותן לפני הרב הנערץ של העיר, ר' שמואל מסלנט, שנודע בפקחותו העצומה. ר' שמואל החמיא לר' יהושע לייב, אך הוסיף שלטעמו חסרה תקנה חשובה: אדם לא יתקין תקנות לפני שהוא יושב שנתיים בירושלים. אז אולי היום לא צריך שנתיים, אבל גם נשמע לא סביר לעשות את כל זה בחודש - וכאמור, בלי ידע וניסיון קודמים.
חלק מן הצעדים של אנגלמן נראים כמיועדים להחליש את עבודת הביקורת, או לפחות לשנות את המיקוד שלה. אנגלמן עצמו אמר במפורש, שלדעתו צריך להתמקד יותר בניהול: "אני רוצה להביא את הפן שלי, שמדגיש את הצד הניהולי, ההתייעלות הכספית של הגופים". זוהי גישה העומדת בסתירה ליעדים שנקבעו בחוק מבקר המדינה ובוודאי בחוק הביקורת הפנימית (המעודכן הרבה יותר - 1992 לעומת 1958). מבקרים בכלל ומבקר המדינה בפרט חייבים לבחון את טוהר המידות - זה נאמר במפורש בחוק.
ייתכן שהחטיבה למאבק בשחיתות צורכת יותר מדי משאבים; אפשר להקטין אותה או לנהל אותה טוב יותר. נכון שנושאים פליליים מועברים ליועץ המשפטי; אבל בלעדיה ייתכן שממצאים כאלו כלל לא יתגלו. ייתכן שהמבוקרים חוששים ממנה; אז אולי יש להם סיבה טובה, וכאמור - אפשר לשנות הדגשים וגישות מבלי לסגור אותה לחלוטין. כאשר זהו הצעד הראשון שעושה מבקר חדש וחסר ניסיון, האיתות ברור: שחיתות שלטונית לא מעניינת אותי.
כנ"ל לגבי הביקורת בזמן אמת. בלעדיה, דוחות המבקר יעסקו באירועים שהסתיימו ויהיו חסרי משמעות. בהחלט נכון שהמבקרים הקודמים, ובעיקר
יוסף שפירא, הגזימו מאוד עם הביקורת הזאת ולעיתים נראה היה שהם מנסים בכוח לקבל כותרות. אך הקיצוניות השנייה גרועה לא פחות. גם כאן, הדרך הנכונה היא לתקן ולא להרוס. למשל: להודיע בזמן אמת לגוף מבוקר, שעליו לשמור בצורה זמינה את כל המסמכים ושבכוונת המבקר לבקש אותם מיד לאחר סיום האירוע. ובעת הביקורת, להקפיד על בחינת ההחלטות על בסיס המידע שהיה קיים באותה עת, ולא כחוכמה בדיעבד.
הצעד התמוה ביותר הוא החלפת כל חברי ועדת ההיתרים - אותה ועדה שמנעה מ
בנימין נתניהו לקבל מיליוני שקלים מחבריו למימון הגנתו. אם לאנגלמן יש בעיה עם קני המידה של עבודת הוועדה, ייכבד וישנה אותם (בהנחה שזה בידיו - הנחה כלל לא חד-משמעית). אבל למה להחליף את החברים? כדאי להזכיר שהיו"ר, השופט בדימוס
שלום ברנר, נכנס לתפקידו רק לפני כחצי שנה, לאחר שהשופט בדימוס
עוני חבש פרש בגלל הלחצים וההכפשות שספג בנושא נתניהו.
עוד קשה להבין את מה שישראל היום מכנה "חיזוק צוותי הביקורת במומחים בתחומם". מותר להניח, שכבר כיום לא עוסקים בביקורת אנשים שהם בורים ועמי ארצות. תוספת של מומחים תמיד מבורכת; השאלה היא מהיכן הם ימומנו, והאם הם יבואו על חשבונם של אנשי הביקורת הנוכחיים.
ודאי שיש מה לתקן, ודאי שיש מה לשפר, ודאי שגם הביקורת צריכה להיות נתונה לביקורת. אבל בשורה התחתונה נראה, כי אנגלמן מתייחס לביקורת המדינה כמו שאחרים מתייחסים אל מערכת בתי המשפט: אם היא לא עובדת עבורנו - נשרוף את המועדון.
