חורבן וגאולה

חג יהודי – אומרת הגדרה ישנה – מבוסס על "רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". בישראל של 2019 יש לא מעט מן הצדק בהגדרה זו. אצל חלקים נרחבים מן הציבור, לוח השנה העברי הוא סדרה של מאכלים: תפוח בדבש, סופגניות, אוזני המן, מצות, גבינות. תסתכלו באמצעי התקשורת לקראת החגים, ותראו שזהו הנושא העיקרי. מהות החג, למה הוא נקבע, מה הוא מסמל, מה המסרים שלו – זה נדחק ואף נמחק. גורל דומה, מהכיוון ההפוך, יש לצומות – ואני מודה, שגם אני לוקה בכך. בעיקר ביום הכיפורים ובתשעה באב, יש יותר תשומת לב לשעון מאשר ל"כל נדרי" או לקינות, יותר ספירה לאחור מאשר התעמקות ביסוד התשובה ובלקחי החורבן. זוהי חולשה אנושית, שמותר לדרוש מאיתנו להתגבר עליה כמה ימים בשנה. עד כמה אנחנו מצליחים? זה שונה מאדם לאדם. במקרה של תשעה באב, העיוות גדול עוד יותר. הציבור הרחב רואה אותו כיום דתי מעיק, כזה שגורם לכך שמסעדות ומקומות בילוי אמורים להיות סגורים. זה פחות או יותר מה שנשאר מתשעה באב במרחב הציבורי; בערוצי הטלוויזיה, שבעידן הערוץ היחיד כיבדו את היום, העסקים לגמרי כרגיל. אך זוהי טעות עצומה. חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיו, היו בראש ובראשונה אסון לאומי ממנו העם היהודי טרם התאושש לחלוטין. בלא אירועים אלו, לא היינו עוברים 2,000 שנה של רדיפות, גירושים, פוגרומים והשמדה. ראו את הדיבור על מדינת ישראל כערובה לכך שהשואה לא תישנה; זה בדיוק העניין. לכן, יש ליום הזה משמעות רחבה – וגם לא מעט השלכות אקטואליות, במיוחד כאשר בוחנים את הסיבות לשני החורבנות שאירעו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, שנאת חינם בבית שני.

המובן ההלכתי הבסיסי של עבודה זרה הוא פולחן לכל מי שאיננו הקדוש ברוך הוא. לכאורה, הבעיה הזאת איננה קיימת במציאות המודרנית של העם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט. קיימת מחלוקת בין הפוסקים האם הנצרות, או לפחות חלקים ממנה, היא עבודת אלילים, אבל אין בקרבנו פיתוי של מקדשים בודהיסטיים או אלילים אחרים. התמונה שונה בהיבט המוסרי. אדם יכול להפוך כמעט כל דבר לאליל: אידיאולוגיות, כסף, ידוענים; ראו הביטוי "אליל נוער". המשמעות היא, שההתייחסות לאותו אליל היא כאל יעד נשגב וראוי להערצה וחיקוי: אידיאולוגיה על חשבון זכויותיהם של אחרים, תאוות בצע חסרת מעצורים, היסטריה והתעלפויות במגע עם ידוען. עבודת אלילים כזו עלולה להיות עוד יותר מסוכנת מאשר עבודת האלילים ה"קלאסית", משום שהיא משליכה לא רק על העובד עצמו אלא גם על סביבתו. ויש עוד סוג של עבודת אלילים, בו חוטאים דווקא מי שרואים את עצמם כמדקדקים במצוות: פולחן לרבנים ולמקובלים – חיים ומתים כאחת. הנכונות ללכת בעיוורון מוחלט אחרי אנשים כמו עזרא שיינברג ושמואל טל, לשמוע בקולם גם כאשר הם עוברים על ההלכה ומבצעים עבירות חמורות ביותר, היא עבודת אלילים לכל דבר ועניין. ציות לכל גחמה המתורצת בזוהר או ב"ספרים הקדושים", היא עבודת אלילים לכל דבר ועניין. פולחן קברים הוא עבודת אלילים לכל דבר ועניין.

העבירה הזאת נפוצה במיוחד, גם במובן ההלכתי שלה וגם במובן המוסרי שלה. ידוענים בוגדים בבני/בנות זוגם ללא כל בושה, גם אם מדובר באשת איש. עבירות מין במשפחה הפכו להיות מכת מדינה. התרחבות הנישואין האזרחיים משמעותה, כי נשים רבות נחשבות לנשואות לפי ההלכה – וכל מגע מיני איתן, גם אם נפרדו מבעליהן, הוא גילוי עריות. פרשת הנערים בקפריסין מדגימה היטב את הצד המוסרי של העבירה. הם כנראה לא אנסו את הבחורה הבריטית, אבל אין ספק שהם חלאות ממדרגה ראשונה. איך לעזאזל הגענו למצב, בו ילדים בני 18-17 מתגאים בקיום אורגיה, בהסרטתה ובהעלאת התיעוד לרשת? איך לעזאזל הגענו למצב, בו בזויים כאלה מתקבלים כאילו היו פדויי שבי וחוגגים בריש גלי בריקודים ושתיית שמפניה? הגענו לשם משום שבעולם המערבי והישראלי של 2019, הכל מותר – במיוחד בזירה המינית. משום שמי שמטיף לשמרנות מינית, למשל נגד להט"בים, מוצמד מיד לעמוד הקלון. משום שלבוש צנוע הוא נושא ללגלוג. משום שהפרדת נשים (מרצונן!) היא עילה להתערבות של המדינה ובתי המשפט. זהו גילוי העריות המודרני, וכל עוד הליברליזם המזויף יכפה את עצמו – התופעה רק תחמיר.

מדי פעם אנחנו מזדעזעים מאובדן חיי אדם. כאשר חייל צה"ל נהרג, האירוע תופס כותרות ראשיות. רצח כמו זה שבחניון ברמלה החריד את כולנו, גם בגלל הסתמיות שלו וגם בגלל הטרגדיה של המשפחה. אבל לרוב, אנחנו שומעים על הרוג בתאונת דרכים, בתאונת עבודה או במלחמה בין עבריינים – ולכל היותר מפטירים אנחה קצרצרה ועוברים הלאה. לא זו דרכה של היהדות. בפרק א' של ספר ישעיהו, אותו נקרא מחר להפטרה, מדגיש הנביא את קריסתה של מערכת המשפט ואת התוצאה הישירה הנובעת ממנה: "צדק ילין בה – ועתה מרצחים". ישעיהו אינו מדבר על עבודה זרה וגילוי עריות, אלא על שפיכות דמים. וזה לא משום שעבירה זו חמורה יותר מן השתיים האחרות – במדרג ההלכתי הן זהות – אלא משום שהיא מלמדת על התפרקות כללית של החברה. כאשר חיי אדם הופכים לזולים ורוצחים אינם נענשים – החורבן הוא רק שאלה של זמן. ההלכה מדברת לא רק על רוצח במזיד, אלא גם על רוצח בשגגה. בעוד דינו של הראשון הוא מיתה, דינו של השני הוא גלות לעיר מקלט ומעצר בית בה לתקופה בלתי ידועה מראש – עד מותו של הכהן הגדול. בימינו היה העונש הזה מוטל על מי שהורגים בתאונת דרכים, על מי ששולחים פועל בניין לעבודה בלא אמצעי בטיחות, על מטפלת שמטלטלת תינוק והורגת אותו. במקום זאת, אנחנו עדים להסדרי טיעון מגוחכים, בהם העונש על נטילת חיי אדם הוא הרבה פחות חמור מאשר על קבלת שוחד או הרצת מניות. כאשר "ידיכם דמים מָלֵאוּ", כדבריו של ישעיהו, העתיד קודר.

זהו הביטוי הנפוץ ביותר בימים שערב תשעה באב, אך מה משמעותו? הרב ד"ר מאיר גרוזמן כותב בצדק, שאין הכוונה לשנאת חסרת סיבה; האדם הוא יצור תבוני, וגם "אני לא סובל אותו" זו סיבה. לדעתו, שנאת חינם היא כזאת שממנה לא יוצא לי דבר: אני שונא את פלוני בגלל שהוא מצליח; אלמוני מתחרה בי, אז אני לא מסתפק בתחרות נגדית אלא שונא אותו. דומני שכיום ניתן להציע עוד הסבר. שנאת חינם היא שנאה שאינה נחוצה. שנאת חינם היא המצב בו אני מקצין את הוויכוח עם האחר, עד כדי תיעוב שלו ושל דעותיו, עד כדי ראיית עמדותיו כבלתי לגיטימיות. ויכוח וחילוקי דעות כשלעצמם הם מבורכים וחיוניים, ודומה שלא צריך להסביר מדוע. אך כאשר המחלוקת הופכת לשנאה – היא הרסנית. במצב הזה, אין נכונות להקשיב ובוודאי שאין נכונות להידבר. דעותיו של האחר פסולות מעיקרן וצריך למנוע ממנו להשמיע אותן. במידה רבה, זהו המצב בשיח הציבורי שלנו, שיותר ויותר הופך להיות שיח של חרשים שמנסים להפוך את האחרים לאילמים. כפי שכבר הראיתי כאן, מי שלוקה בזה הוא בעיקר המחנה המגדיר את עצמו כליברלי – אשר אכן מוכן לקבל כל דעה, אבל בתנאי שהיא זהה לשלו. את השיח הזה מובילים הפוליטיקאים שלנו והתקשורת רצה אחריהם בחדווה רבה. כדאי שנעצור ונחשוב לאן זה מדרדר אותנו.

הרב חיים דרוקמן מציג, בספרו "לזמן הזה", שאלה מרתקת: מדוע הנביא זכריה מבטיח שלעתיד לבוא, ימי הצום והצער על החורבן יהפכו לימים טובים? ברור שהם יתבטלו, אך למה יעברו מהפך של 180 מעלות? תשובתו של הרב דרוקמן גאונית בפשטותה: משום שבעת הגאולה נבין שהחורבן היה הכרחי, כשם שהריסת בית ישן הכרחית להקמת בית מודרני ומפואר. אז מדוע – הוא הופך את השאלה – שלא נתחיל לחגוג כבר כעת, אם אנחנו מבינים את העיקרון הזה? והוא משיב: משום שנכון לעכשיו, החורבן עודנו כאן ואיננו מסוגלים להבין באמת את התועלת העתידה לצמוח ממנו. הרב דרוקמן מראה כיצד מיד לאחר השואה קמה מדינת ישראל – בתהליך שלפחות במידה חלקית היה תוצאה של השואה. מובן מאליו שאיננו חוגגים את השואה, אך זוהי דוגמה מציאותית לכך שתהליכים היסטוריים המכוונים בידי האלוקים הם ארוכי טווח, ומה שנראה נורא היום – יכול להיראות אחרת מחר, ואולי בעוד דור, ואולי בעוד מאות שנים. ברוח הדברים הללו, ואחרי שעמדנו על העבירות החמורות שלצערנו עדיין קיימות בקרבנו, דומני שהלקח המרכזי של תשעה באב צריך להיות: כיצד לקרב את היום בו החורבן יהיה תחילת הגאולה. והתשובה היא, בסילוק הגרסאות המודרניות של העבירות שהובילו לחורבן. כן יהי רצון.