המתעמלת הנפלאה סימון ביילס קבעה שלשום (יום ב', 12.8.19) עוד הישג חסר תקדים. היא הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שביצעה בצורה מושלמת בתרגיל הקרקע את מה שעשו עד כה רק גברים: טריפל כפול - סלטה לאחור עם בורג ועוד סלטה לאחור עם שני ברגים. מה שעשה השופט עאטף עילבוני (יום ד', 14.8.19) בפסק דינו בנושא ההפרדה המגדרית בעפולה, בהחלט יכול להתחרות על תואר הגרסה המשפטית של אותו תרגיל.
שיהיה ברור: פסק דינו של עילבוני נכון, צודק והגיוני. הוא אומר בפשטות: גם לחרדים יש זכויות, גם להם מגיע ליהנות ממשאבי הציבור, ואם המחיר הוא הפרדה מגדרית - לו יהי. מדובר באירוע אחד מתוך 360 בשנה שעורכת עיריית עפולה, וב-8,000 מתוך 130,000 המ"ר של הפארק העירוני. זה כל הסיפור. אם כבר, אז החרדים בעפולה מופלים לרעה: ב-0.0027% מהאירועים הם מקבלים 6.1% מהשטח.
הדיון בפני עילבוני גם קרע את המסכה מעל פניה של שדולת הנשים. עילבוני הציע פשרה: מתחם נשים, מתחם גברים ומתחם מעורב. המדינה הסכימה, החרדים בערך הסכימו - אבל השדולה דרשה: מתחם לנשים ומתחם מעורב. עילבוני כעס, ואף כתב זאת בפסק דינו: משמעות הדבר היא שהנשים החרדיות, עליהן מתיימרת השדולה להגן, לא יוכלו לבוא לאירוע - משום שבעליהן לא ילכו למתחם מעורב והן לא ילכו לבד. ואכן, כל העתירה הזאת הייתה התגרות לשמה, ניסיון פטרנליסטי לכפות על החרדים אורח חיים חילוני - או להותיר אותם ב"גטו" ולקפח אותם בצורה בוטה.
הבעיה עם פסק הדין של עילבוני היא בדרך בה הגיע אליו. בתחילת השבוע קיבל השופט
יונתן אברהם את עתירת שדולת הנשים - בהסכמת עיריית עפולה. הדרך היחידה לתקוף פסק דין היא בערעור, לא בעתירה מינהלית נגדו. בג"ץ אומר את זה בערך פעם בשבוע. היועץ המשפטי לממשלה אמר את זה בטיעוניו בפני עילבוני. אבל עילבוני ביצע בורג וסלטה ועוד בורג ושתי סלטות, והמציא דרך לבטל את פסק הדין של עמיתו.
ההסבר של עילבוני הוא כזה: עיריית עפולה החליטה להסכים לפסק דין נגדה. מדובר בהחלטה מינהלית. כל החלטה מינהלית נתונה לביקורת משפטית. העירייה עצמה טענה בדיעבד, שהחלטתה התבססה על ייעוץ משפטי שגוי וחזרה בה.
ש"ס לא הייתה צד לדיון המקורי ולכן היא יכולה לעתור נגד תוצאתו.
על-פי המסלול הזה, ניתן יהיה לתקוף כל פסק דין שניתן בהסכמה בעתירה מינהלית - תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות היסוד של סופיות הדיון, מעשה בית דין והשתק שיפוטי. לפי עילבוני, כל הסכמה של כל רשות מינהלית לכל פסק דין, היא החלטה נגדה ניתן לעתור בדיעבד. וכל רשות מינהלית תוכל לבוא אחרי 72 שעות ולומר: אופס, טעיתי, פליק-פלאק לאחור. וכל גורם שלא נטל חלק בדיון המקורי ואפילו לא ביקש להצטרף אליו כידיד בית המשפט, יוכל לבוא ולטעון שמדובר בהחלטה מינהלית פסולה.
עילבוני לא אומר מילה וחצי מילה על העקרונות שנרמסו בפסק הדין שלו. הוא לא מזכיר אפילו תקדים אחד של פסיקה שכזאת. הוא לא מתייחס ולו ברמז לשאלת זכות העמידה של ש"ס, שלא צירפה ולוּ עפולאי אחד הטוען שנפגע מפסק הדין המקורי. אז איך נולד פסק דין מופרך שכזה? האם הסערה הפוליטית וההתקפות שלוחות הרסן על אברהם השפיעו על עילבוני ואולי אפילו הרתיעו אותו?
מה שברור הוא, שהנזק המערכתי מפסק הדין הזה עלול להיות הרבה יותר גדול מאשר מופע אחד שיהיה עם או בלי הפרדה מגדרית. כעת עלולים בתי המשפט להיות מוצפים בעתירות פוליטיות ופופוליסטיות נגד פסקי דין שניתנו בהסכמה. ומי יודע - אולי השלב הבא יהיה גם נגד פסקי דין שאינם בהסכמה: רשות מינהלית תמצא מי שיגיש עתירה נגד העמדה שהציגה, היא תאמר שהתבססה על מידע/ייעוץ שגוי וכעת היא חוזרת בה ומבקשת לבטל את פסק הדין. נשמע מופרע? נכון, אבל זה מה שעשה עילבוני.
