שקרנים חינם

סעיף 237 לחוק העונשין: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו – מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו – מאסר תשע שנים". סעיף 238: "הבודה ראיה, שלא בדרך של עדות שקר או של הדחה לעדות שקר, או המשתמש ביודעין בראיה בדויה כאמור, והכל בכוונה להטעות רשות שיפוטית או ועדת חקירה בהליך שיפוטי, דינו – מאסר חמש שנים". סעיף 239: "מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר, דינו – מאסר שלוש שנים". סעיף 243: "המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו – מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע – מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו". עבירות חמורות, שלצידן עונשים חמורים. לשם השוואה: העונש על עדות שקר דומה לזה שבעבירות השוחד, ועל בידוי ראיה או תלונה שקרית לשוטר – הוא כמו במרמה והפרת אמונים. הסיבה לכך ברורה לחלוטין: אם הליך חקירתי או שיפוטי יהיה נתון לסכנה של שקר, בידוי, כזבים או פברוק – אפשר לסגור את העסק. לא יהיה חוק, לא יהיה סדר ולא תהיה מדינה. זה כל כך חשוב, עַד שכל מי שמעיד אפילו מילה אחת בבית המשפט – ולא משנה אם מדובר בתיק רצח או בתביעה קטנה – מוזהר שעליו לומר את האמת, שאם לא כן הוא יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. אבל אחרי כל זה, מתי לאחרונה ראיתם מישהו שבאמת היה צפוי לעונשים הקבועים בחוק? מתי לאחרונה שמעתם על אדם שהגיש תלונה כוזבת או מסר עדות שקר, ששילם את המחיר על מעשיו? אלו היו כמובן אלות רטוריות. הסעיפים החמורים והחשובים הללו שבחוק העונשין הפכו במידה רבה לאות מתה. המחשבה כמה עיוותי משפט – אזרחיים ואפילו פליליים – נגרמו משום שאיש אינו מפחד לשקר, חייבת לעורר חלחלה ודאגה בלב כולנו.

הדוגמה האקטואלית ביותר ניתנה השבוע (13.8.19) בפסק דין של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה. היא אימצה את קביעתו של בית הדין האיזורי בתל אביב, לפיו עובדת לשעבר ברשות השידור העלילה על הממונה כאילו הטריד אותה מינית ואפילו אנס אותה. לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מדובר בשקר גס ומכוון, שנולד לאחר שהממונה הגיש תלונות שהביאו להעמדתה לדין משמעתי, והיא חששה שמא תפוטר. זה אומר שאותה מנוולת – ולא מצאתי מילה עדינה יותר – מסרה תלונת שקר למשטרה ועדות שקר לבית הדין. לפי החוק שציטטנו, אלו עבירות שעונשיהן המצטברים מגיעים לעשר שנות מאסר. אבל בית הדין, בשתי הערכאות, אפילו לא הורה להעביר את פסקי הדין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, כדי שיוכל לבדוק מה לעשות עם השקרנית הזאת. כי אצלנו אפשר להרוס את חייו של אדם, ולא לשלם שום דבר (סליחה, היא חויבה בהוצאות של 50,000 שקל – על הליך שנמשך שמונה שנים). וירט-ליבנה הגדילה לעשות, כאשר אסרה לפרסם את שמה של השקרנית הזאת. הנימוק שלה: לא להרתיע מתלוננות עתידיות. עם כל הכבוד, הנימוק הזה לא מחזיק מים. הרי לא מדובר פה על מתלוננת, אלא על קושרת קשר. לא מדובר על מי שאולי היה קורבן, אלא על מי שבוודאות הייתה העבריינית. לא מדובר על ספק לגבי מה שהתרחש, אלא בקביעות חד-משמעיות לפיהן מדובר בעלילה. אז למה שזה ירתיע מתלוננות אמיתיות? למה שהן יחששו ששתי ערכאות יקבעו שהן משקרות? ואם זה ירתיע מעלילות – מצוין!

יש לומר, כי לבית הדין הארצי היה מורה טוב: בית המשפט העליון. במארס 2016 קבע העליון, כי חמש נשים העלילו על עו"ד אורי דניאל כאילו ביצע בהן עבירות מין, והן עשו זאת על-פי תוכנית סדורה, לה היו שותפים עו"ד רוני אלוני-סדובניק והיחצ"ן המנוח מוטי מורל. גם כאן שמותיהן נותרו חסויים, בנימוק שהפרסום עלול להרתיע מתלוננות אמת. על חוסר ההיגיון של הנימוק הזה כבר עמדנו. במקרה של משמיצות דניאל, נוסף מסד עובדתי הפוך: חלק מהן חשפו מרצונן את שמותיהן, בין היתר כאשר המשיכו בהשמצות למרות פסקי הדין של המחוזי והעליון. News1 ביקש מהעליון להתיר לפרסם את השמות, בשל עקרון פומביות הדיון, העובדה שלא מדובר בקורבנות אלא בעברייניות והחשיפה העצמית שלהן. השופט יצחק עמית דחה את הבקשה, באומרו שההרכב שקל את הנושא והחליט להימנע מהפרסום, ולכן מדובר למעשה בבקשה לתיקון פסק הדין – לה אין סיבה להיענות. וכך, החמישייה הזאת ממשיכה ליהנות מעילום שם, בחסותו הן עלולות לפגוע בעוד בני אדם חפים מפשע. ודרך אגב: הן כמובן לא נחקרו אפילו על עדויות השקר שלהן.

מקרה חמור במיוחד התרחש במשפטו של רונאל פישר. עד התביעה זוהר בוצ'ן – שלטענת המדינה פישר הוציא ממנו מאות אלפי שקליים לצורך תשלומי שוחד – הודה, כי לא אמר את האמת בחקירתו הראשית, וזאת בנקודה החשובה ביותר בה. נו, אז בזה כבר נתקלנו לא מעט. מה שמייחד את המקרה של בוצ'ן הוא, שהתביעה ידעה מראש שעדותו אינה אמת, או לפחות אינה כל האמת – ובכל זאת היא העלתה את בוצ'ן על דוכן העדים. בוצ'ן העיד, כי יצא מהארץ ב-13.12.13 בהנחייתו של פישר כדי לחמוק ממעצר. אם יש בכך אמת, הרי שפישר ידע היטב מה קורה ויכול היה לסכל את פעולות המשטרה – בזכות יחסיו המושחתים עם ערן מלכה. אבל כאשר נחקר בוצ'ן במח"ש ומסר את אותה גרסה, היה בידי החוקרים מסמך שהוכיח שהוא הזמין את הכרטיס עוד לפני המועד הנטען שבו הנחה אותו פישר לנסוע. התביעה זימנה את בוצ'ן לעדות והניחה לו לחזור על גרסתו השקרית, או – כפי שהוא עצמו כינה אותה – החצי-אמת. התובע, דן בהט, לא הציג בפניו את המסמך הבעייתי. אם ההגנה לא הייתה שמה לב למסמך או מפספסת את חשיבותו, הייתה נשארת בפני השופט משה סובל רק הגרסה השקרית. כלומר: כאן לא מדובר רק בעדות בעייתית (בלשון המעטה), אלא גם בהתנהגות פרקליטותית בעייתית (עוד יותר בלשון המעטה). מה קרה? כלום. בוצ'ן יצא מן האולם כאזרח חופשי, ללא כל סנקציה על שקריו ועל נסיונו להטעות את בית המשפט. ואילו בהט אומנם כבר איננו בתיק פישר, אבל זה משום שקיבל קידום: הוא כעת היועץ המשפטי של רשות העתיקות.

האמת היא, שלפעמים מענישים אצלנו של שקרים בהליכים משפטיים. דניאל מעוז, המרצה מאסר עולם על רצח הוריו, נדון אשתקד ל-15 חודשי מאסר נוספים בשל נסיונו להאשים ברצח את אחיו התאום, ניר מעוז. במהלך מעצרו סיפר דניאל לרוני בן-ארבון, עציר אחר, שישנו עד ראייה שראה את ניר נמלט בריצה מבית ההורים בליל הרצח. דניאל שכנע את בן-ארבון לשלוח לפרקליטות ולבית המשפט המחוזי בירושלים מכתב בעילום שם, בו יטען שהוא-עצמו אותו עד ראייה. בן-ארבון נדון לחמישה חודשי מאסר. בשנת 2015 נשלח זאור חנקישייב ל-65 חודשי מאסר, לאחר שהפליל בצורה שקרית את חגי פליסיאן בביצוע הרצח בברנוער. הוא הודה בעבירות של בידוי ראיות, מסירת ידיעות כוזבות, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה וקבלת דבר במרמה. עונשו של חנקישייב נגזר במסגרת הסדר טיעון. אלא מאי? לא רק שמדובר במקרים נדירים וכמעט חד-פעמיים, אלא ששניהם היו מאוד מתוקשרים והמדינה הייתה חכמה על חלשים: מי שממילא מרצה שני מאסרי עולם ועבריין מוכר. במקרים אחרים, כפי שהדגמנו, אין אפילו חקירה.

הגישה הסלחנית הזאת כלפי שקרנים ומעלילים היא כנראה תולדה של העובדה ש"ישראל רחמנים בני רחמנים הם". זוכרים את קבוצת החלאות שחגגו לפני שבועיים בנתב"ג, כאשר חזרו מהמעצר בקפריסין כאילו היו פדויי שבי? היה זה אחרי שמשטרת האי הגיעה למסקנה שהקורבן-לכאורה העלילה עליהם, ופתחה בהליכים נגדה בשל תלונת השווא. לא משנה איך הסיפור הזה ייגמר; העיקרון הוא החשוב: מי שמשקר ומעליל – הוא עבריין, וכך יש לנהוג בו. טוב, זו רק קפריסין – יהיה מי שמן הסתם ינפנף בזלזול. אם כך, נחצה את הים התיכון וגם את האוקיינוס האטלנטי ונגיע לארה"ב. ולא סתם, אלא לפרשה המשפטית-פוליטית הגדולה ביותר של העשורים האחרונים: הפרשה הרוסית. האמריקנים, משונים שכמותם, רואים שקר לרשויות החקירה – אפילו לא לבית המשפט – כעבירה שעליה משלמים בקריירה והולכים לבית הסוהר. מייקל כהן, עורך דינו לשעבר של דונלד טראמפ, נשלח לשלוש שנות מאסר על כך ששיקר לחוקרי ה-FBI. מייקל פלין, שהיה יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, נאלץ להתפטר לאחר שנחשף ששיקר לציבור ולסגן הנשיא מייק פנס בנוגע למגעיו עם אישים רוסים, ובהסדר טיעון הודה ששיקר גם לחוקרים. זוהי העבירה בה הורשעו גם ג'ורג' פפדופולוס, שהיה יועץ לענייני חוץ בקמפיין טראמפ; ריק גייטס, שהיה שותפו העסקי של פול מנפורט, יו"ר הקמפיין; ועו"ד אלכס ואן-דר-זוואן שעמד בקשר עם גייטס ואחד המעורבים הרוסיים המרכזיים. וזהו אחד האישומים נגד האסטרטג הפוליטי רוג'ר סטון. אז אולי בכל זאת מדובר בעבירה חמורה?