מצעים במבצעים

"זה כמו הבטחה במצע הבחירות", אומר הרל"ש ברנרד וולי לשר ג'ים האקר, כשהוא מבקש להדגים הבטחה ריקה מתוכן. ואילו אפרים קישון ייחל, בימיה הגדולים של התוכנית "כלבוטק", שיום אחד יציב דניאל פאר קופסת ענק על השולחן, יוציא מתוכה פוליטיקאי בגודל טבעי ויאמר לו: "בפרסומיך שלפני הבחירות הבטחת, אדוני...". כמו בנושאים אחרים, גם כאן הפוליטיקה היא תיאטרון אבסורד. כל עובד מדינה צריך לעמוד במינימום של השכלה וכישורים – אבל לא השרים. אריה דרעי יכול להיות שר הפנים – אבל לא המאבטח בפתח המשרד, בשל עברו הפלילי. ואילו יאיר לפיד היה השר הממונה על מאות אקדמאים במשרד האוצר, כאשר לו עצמו יש בקושי תעודת בגרות. ובענייננו: כל חפיסת שוקולד חייבת לכלול מידע מלא על הרכיבים והאלרגנים, והמחיר חייב להיות מוטבע עליה – אבל הפוליטיקאים יכולים להבטיח מטל השמיים ומשמני הארץ, בלי לומר את הדבר הכי בסיסי: כמה זה יעלה לנו. הכי קל זה לומר: תבחרו בי – ויהיו חינוך חינם ובתי חולים חינם וקצבאות מוגדלות וסיוע ליזמים וכבישים משופרים. הכי קשה זה לומר: אתם תצטרכו לשלם תמורת כל זה. מדינה יכולה לממן את הגדלת הוצאותיה בשלוש דרכים: לקצץ בהוצאות אחרות (ואז אולי יהיה חינוך חינם, אבל פחות מיטות בבתי החולים), להטיל מיסים (ואז אולי נקבל תרופות ללא תשלום, אבל יישאר לנו פחות כסף בכיס) או להגדיל את הגרעון (ואז אולי יהיו עוד כבישים, אבל אנחנו ובנינו ובני-בנינו נשלם עליהם לאורך עשרות שנים). להבטיח לתת הכל בלי לומר מי ואיך ישלם – זו רמאות, חד וחלק. כך גם לגבי הבטחות לחזור למדיניות כלכלית שנכשלה בצורה הרסנית הן אצלנו והן בחו"ל. אז נכון, מדובר רק במצע הבחירות, אבל יש לזה חשיבות רבה. משום שהבטחות נבובות בתחום הכלכלי, שם ניתן לבחון הכל במספרים, מצביעות על חוסר רצינות במקרה הטוב ועל נוכלות במקרה הרע. כפי שנראה בשורות הבאות, כמעט כל המפלגות חוטאות בכך – פרט לאלו שלא טורחות להבטיח שום דבר ספציפי: הליכוד, הימין החדש, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה. אבל אולי עדיף לשתוק מאשר לשקר.

חלק מההבטחות: יהיו מחשבים בכל בתי הספר. הממשלה תשקיע יותר בהשכלה הגבוהה. נשים יקבלו יותר קצבאות ותמיכה ממשלתית. יופעל יום חינוך ארוך. יועברו עוד 5 מיליארד שקל לתקציב הבריאות. תקציב הבריאות יוגדל באופן אוטומטי. מספר המיטות בבתי החולים יעלה. טיפול סיעודי למשך חמש שנים לכל ישראלי. הקמת בתי חולים והרחבת הקיימים. הכבישים האדומים ישופצו ויתווספו גשרים ומדרכות. ייסללו נתיבים נוספים לתחבורה ציבורית. ייסלל קו רכבת עוקף באר שבע. יוגדל מספר השופטים ויוקם בית משפט לערעורים. המימון: אין אף מילה. המסקנה: בני גנץ ויאיר לפיד לא יודעים מהיכן יממנו, או שלא אכפת להם, או שהם לא מבינים שצריך לממן מחשבים ומיטות וכבישים.

חלק מההבטחות (במצע העבודה בבחירות לכנסת ה-21): השקעה ציבורית משמעותית בשירותים החברתיים, בחינוך ובהשכלה הגבוהה ובהכשרה המקצועית. 300,000 דירות בבנייה ממשלתית במהלך רב-שנתי. פתיחת 30 מוקדי רפואה דחופה. הגדלת מספר הרופאים והאחיות בחדרי המיון. תוספת של 500 מיטות בשנה בבתי החולים. חוק ביטוח סיעוד ממלכתי. השקעה מסיבית בתחבורה ציבורית. עיבוי קווי התחבורה הציבורית והוזלת הנסיעות. הקטנת נטל תשלומי ההורים בבתי הספר. מימון ממשלתי מלא ללימודים עד השעה 16:00. המימון: אין אף מילה. המסקנה: עמיר פרץ שוב משתמש במשקפת הסגורה – הפעם בתחומי הכלכלה והחברה. הוא לא מבין שצריך לשלם ולא שם לב שחלק מהצעותיו הן מיחזור של סוציאליזם כושל.

חלק מההבטחות (במצע מרצ בבחירות הקודמות, המוצג כעת כמצע המחנה הדמוקרטי): הרחבה משמעותית של ההשקעה הישירה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובדיור. פטור ממע"מ על מוצרי מזון בסיסיים, תרופות ושירותים רפואיים; מע"מ מופחת על ספרים, עיתונים ואירועי תרבות וספורט. מתווה הדרגתי להלאמת נכסים לאומיים ומשאבי טבע שהופרטו. המדינה תבטיח את שמירת ערכם של כספי הפנסיה. השוואת קצבאות הנכות והזיקנה לשכר הממוצע. תוספות בקצבאות הילדים, קיצבת הבטחת הכנסה והקצבאות למשפחות חד-הוריות. הכנסת כל הטיפולים הרפואיים לסל הבריאות. הכפלת מספר המיטות שיתווספו מדי שנה ל-600. הגדלת מספר חדרי הניתוח והארכת שעות העבודה שלהם. המימון: מס של 55% על הכנסה שמעל 60,000 שקל בחודש ושל 70% על כל שקל מעל-פי 100 מהשכר הממוצע. מס ירושה של 10%-5% על ירושות מעל 5 מיליון שקל. העלאת מס החברות ל-30% על 2.1 מיליון שקל ומעלה בשנה. המסקנה: העלאת מיסים מנוגדת למגמות העולמיות ותפגע קשות בכושר התחרות של המשק הישראלי. בכל מקרה, הסכומים שיתקבלו ממימוש הצעדים הללו יהיו רחוקים מאוד אפילו מכיסוי חלקי של ההבטחות.

חלק מההבטחות (של חד"ש; לרשימה המשותפת אין מצע – לפחות לא בעברית): שכר המינימום יהיה 60% מהשכר הממוצע. שבוע העבודה יקוצר ל-35 שעות ללא הפחתת שכר. הלאמה מחודשת של כל החברות הממשלתיות, אוצרות הטבע, הבנקים והשירותים הציבוריים והעירוניים. חינוך חינם בכל המסגרות, ממעונות היום ועד האוניברסיטאות. הגדלת קצבאות הילדים ב-40%. השוואת קצבאות הנכות והזיקנה לשכר המינימום. המימון: הכפלת דמי הביטוח הלאומי שמשלמים המעסיקים (5 מיליארד שקל). העלאת דרגת המס העליונה ל-60% (10 מיליארד שקל). מס יסף של 65% למשתכרים מעל מיליון שקל בשנה (2 מיליארד שקל). מס עיזבון של 10% על ירושה מעל 3 מיליון שקל (500 מיליון שקל). המסקנה: ברוכים הבאים לשנות ה-70. ברית המועצות לא קרסה, השיטה הקומוניסטית לא הופרכה, צריך להילחם בעשירים ולגרום להם להבריח את רכושם. המספרים שמבטיחה חד"ש אינם מציאותיים, ואם כן – ברור שבסופו של דבר המיסים הנוספים יתגלגלו על הציבור באמצעות העלאת מחירים או פיטורי עובדים.

חלק מההבטחות (במסגרת היעדים לכנסת ה-22; המפלגה לא פרסמה מצע מסודר): חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, העלאת הכנסת מינימום לגמלאים ונכים, חוק דמי אבטלה לעצמאים, הכנסת מינימום לגמלאים בסך 70% משכר המינימום, נסיעות חינם בתחבורה הציבורית לאזרחים ותיקים, העברת העסקתם של עובדי סיעוד זרים לידי המדינה. המימון: אין אפילו מילה. המסקנה: אביגדור ליברמן מסתפק בססמאות, וכידוע – על דיבורים לא צריך לשלם. הוא כנראה חושב שגם מימוש של דיבורים בא חינם.