1. בנצי גופשטיין ו
ברוך מרזל נפסלו ו
איתמר בן-גביר כמעט נפסל לא מפני שהם שונאים מחבלים ערבים, אלא מפני שהם שונאים את כל הערבים. הנשיאה
אסתר חיות גם אומרת זאת במפורש וגם נותנת שורה ארוכה של דוגמאות (מחליאות, חייבים לומר) מדבריהם של השלושה. הם רואים את כל הערבים כאויבים, הם רוצים לסלק את כל הערבים, הם לא מוכנים לראות בשכנותם שום ערבי. זה מה שהופך אותם מ"סתם" מגעילים לגזענים של ממש: ההכללות.
כחוקר שואה אני יכול לקבוע, כי כמה מן הדברים של גופשטיין ומרזל מהווים הד ברור ביותר לאנטישמיות הגסה שלימים הפכה לאנטישמיות קטלנית. הרצון לגרש מישראל את כל הערבים, ההשוואה שלהם לכלבים ולבעלי חיים, הדרישה לסלק ערבים ממקומות עבודה בנימוק שהם תופסים את מקומם של יהודים, הדימוי של הערבים לסרטן, הטענה לפיה ערבים אונסים יהודיות על בסיס קבוע, הקביעה לפיה כל ערבי הוא חשוד, השנאה הכוללת כלפיהם. קחו את כל אלו, תחליפו את המילה "ערבים" במילה "יהודים" - וקיבלתם אמירות נאציות מובהקות, הלקוחות הישר מנאומיהם של
אדולף היטלר ויוזף גבלס ומדפיו של "דר-שטירמר".
מה שצריך להטריד עוד יותר, הוא שיש רבבות ואולי מאות אלפי בני אדם שתומכים באמירות הללו. ואלו בני אדם שכמעט כולם מגדירים את עצמם כשומרי תורה ומצוות, הולכים עם ציציות באורך של חצי מטר, חובשים כיפות בקוטר של 20 ס"מ ומאריכים בתפילת חול כאילו מדובר ביום הכיפורים. הרבבות הללו, רבים מהם בני נוער, הם כישלון מוחץ של מערכת החינוך בכלל ושל מערכת החינוך הדתית-לאומית בפרט. בהם צריך לטפל, ומיד.
2. בית המשפט העליון שב לאותם ביטויים עמומים: "מסה קריטית", "הקו האסור". הוא קובע, כי הללו לא נחצו במקרים של בן-גביר, עוצמה יהודית והרשימה המשותפת. הקביעות הללו בעייתיות לא רק משום שהן אמורפיות, אלא גם ובעיקר משום שההליך כולו למעשה אינו כולל שמיעת ראיות. נכון שבפני ועדת הבחירות המרכזית מוצגות הראיות ונכון שהמועמדים עומדים לחקירה נגדית, אך הדבר נעשה בפני גוף פוליטי, עם לא מעט קרקס תקשורתי, וההכרעה בסופו של דבר היא על-פי קווים מפלגתיים ולא על בסיס קני מידה משפטיים. ואילו בית המשפט העליון לעולם אינו שומע ראיות.
מה שיש לנו, בסופו של יום, הוא שלב הפסיקה ללא שלב ההוכחות - וזה מצב פגום מיסודו, בוודאי כאשר מדובר בהליך כה קריטי ומשמעותי כמו פסילה מהתמודדות בבחירות. לכן, אני שב ומציע לשנות את כל ההליך ולהעבירו לבית המשפט. נכון שיש כאן פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות, אבל זה עדיף על פני מצב בו רוב פוליטי בוועדת הבחירות יכול לכל הפחות לנסות לפסול את המיעוט, ובוודאי שזה עדיף על מצב בו ההכרעות מתקבלות בלא בחינה ממשית של ראיות.
הרעיון שלי הוא שהליך הפסילה יתחיל בפני חמישה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים, ועל החלטתם יהיה ערעור אוטומטי בפני תשעה שופטים בבית המשפט העליון. המחוזי יקבל את הראיות, יוכל לבחון את האותנטיות שלהן, ישמע את המועמדים ויציג להם שאלות משלו. כך תהיה בפני בית המשפט העליון תשתית ראייתית, אותה כמובן יוכל לבחון שוב ובעיקר להעביר תחת שבט הביקורת את המסקנות המשפטיות הנגזרות ממנה.
3. התנהלותם המתמשכת של חברי הרשימה המשותפת (או בעבר של חברי הרשימות הערביות הנפרדות) מחייבת גם היא שינוי בחוק. באיזשהו מקום נראה, כי
מיכאל בן-ארי, בנצי גופשטיין וברוך מרזל שילמו את המחיר על כך שהם אומרים בדיוק את מה שהם חושבים - בעוד
חנין זועבי, היבא יזבק,
עופר כסיף וחבריהם מצליחים לחמוק משום שהם הולכים על הקו הדק שבין הלגיטימי-איכשהו לבין הפסול.
קל יחסית לקבוע מהי גזענות; ראינו שאצל מועמדי עוצמה יהודית הדברים חד-משמעיים. קשה יותר לקבוע מהי תמיכה בטרור. במצב הנוכחי, ביקורים סדירים של חברי כנסת ומועמדים אצל המחבלים הגרועים ביותר הכלואים בישראל, אינם נחשבים לתמיכה בהם. הימצאות פיזית לצידם של מי שמנסים לפגוע בחיילי צה"ל, אינה מספיקה כדי לפסול מהתמודדות לכנסת. זהו מצב בלתי סביר ובלתי הגיוני, שלא ניתן להשלים עימו - דווקא במדינה דמוקרטית הנלחמת על חייה. אם כבר דיברנו על התקופה הנאצית, אזי אחד הלקחים המרכזיים שלה הוא זכותה של דמוקרטיה להקיא מקרבה את מי שמשתמשים בהליך הדמוקרטי כדי להרוס אותה.
מאחר שהחוק כוללני מדי ומאפשר לתומכי הרוצחים לחמוק שוב שוב, צריך להוסיף לו דוגמאות קונקרטיות כמו אלו שהבאנו. יש לא מעט חוקים ופסקי דין, בהם נקבעות רשימות לא-סגורות של מעשים המהווים את העבירה ושל נסיבות המלמדות על ביצועה. הצורך למנוע את כניסתם של אויבי המדינה לבית המחוקקים שלה, מספיק חשוב כדי שרשימה דומה תהיה גם כאן.
