גם מי שקורא בצורה יום-יומית פסקי דין, מוצא את עצמו לעיתים חסר מילים. גם מי שכותב בעצמו שוב ושוב על מחדלי המשטרה והפרקליטות, עלול לגלות שהוא עוד לא ראה הכל. זה מה שקרה לכותב שורות אלו, למקרא פסק דינו של השופט
בני שגיא (יום ד', 28.8.19) בשאריות פרשת
בנימין בן-אליעזר.
שגיא הר
שיע את אברהם ננישקוילי, וזיכה מכל אשמה את
רוי מוצפי. בעניינו של מוצפי הוא מקדיש עמודים רבים להתנהלותן הפסולה של המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירתו של מוצפי ביוני 2014, התנהגות בה דבקו גם לאורך כל המשפט. מה שמלמד, שלא היה מדובר בכשל נקודתי, אלא בתפיסת עולם שגויה ואף שערורייתית מן היסוד.
"לנטרל את מנגנוני ההגנה" תחילה – העובדות כפי שקובע אותן שגיא. ראש צוות החקירה, רב-פקד צחי חבקין, החליט - בעצה אחת עם הפרקליטה המלווה,
שרון כהנא – לחקור את מוצפי כעד ולא באזהרה, וכך לא נאמר לו מהן זכויותיו כחשוד וממילא נשללו ממנו זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין. זאת, למרות שבאותה עת חשדו החוקרים שהוא העניק לבן-אליעזר שוחד במאות אלפי שקלים.
רק לאחר שמוצפי מסר מרצונו פרטים שהיו עלולים להפליל אותו, הודיעו לו החוקרים שהוא נחקר באזהרה. שגיא קובע: "התנהלותם של גורמי החקירה הייתה התנהלות חמורה, והעובדה כי זו גובתה, בזמן אמת, על-ידי הפרקליטות, אשר הוסיפה והחזיקה באותה עמדה מגבה גם במהלך ניהול המשפט וגם בסיכומיה, אך מעצימה חומרה זו.
"...אין לי אלא לקבוע כי התנהלותם של גורמי החקירה, בגיבויה האקטיבי של הפרקליטות, נועדה לנטרל את מנגנוני ההגנה של הנאשם, והיה בה משום חציית קווים, רמיסת זכויות בסיסיות של חשוד ונחקר, והכל תוך ניסיון לחלץ מהנחקר נתונים מפלילים שייסעו בידם לגבש בסיס ראייתי אשר יאפשר הגשת כתב אישום. ההסברים שנמסרו על-ידי גורמי החקירה בבית המשפט היו הסברים קלושים ורחוקים מלהניח את הדעת, ולא היה בהם משום לקיחת אחריות אשר תוכל ללמד על תובנה והפנמה של הפסול שבהתנהלותם".
שגיא מוסיף: "ניתן היה לצפות כי הפרקליטות בזמן אמת, או לכל היותר בדיעבד, תבקר התנהלות חמורה מעין זו, אך בפועל, גורמי הפרקליטות השונים הלכו 'יד ביד' עם החוקרים, גיבו את אותה התנהלות חמורה, והתמקדו בניסיון 'להכשיר' אותה ואת תוצריה. מסקנה זו מתבקשת הן נוכח העובדה כי ההחלטה שלא לחקור את הנאשם באזהרה התקבלה גם על דעת הפרקליטה המלווה בזמן אמת, והן נוכח העובדה כי לאורך המשפט, כמו גם בסיכומים, טענה הפרקליטות כי מדובר בהתנהלות שאינה פסולה, אלא, לכל היותר, ב'תחבולה נסבלת'".
שגיא דוחה את טענת הפרקליטות, לפיה החקירה התנהלה בנועם ומכאן שזכויותיו של מוצפי לא הופרו. הוא אומר: "עמדה זו משקפת תפיסה מוטעית ובעייתית, לפיה חקירה 'רומסת זכויות' צריכה להיעשות תוך הרמת קול על הנחקר או שימוש באלימות פיזית, אלא שברור שלא תמיד קיים קשר בין הרמת הקול לבין שמירה על זכויות הנחקר, וניתן לפגוע בהן פגיעה קשה גם 'ברוגע ובנועם'. במקרה דנן, דווקא ההתנהלות 'הרגועה' השתלבה היטב עם רצונם של גורמי החקירה לטעת בנאשם תחושת ביטחון, ולנטרל את כל מנגנוני ההגנה שהם מנת חלקו של אדם הנחקר באזהרה".
עוד עומד שגיא על העדר תיעוד כלשהו לשני רגעי מפתח בחקירה: הודאתו הנטענת של מוצפי במתן מאות אלפי שקלים לבן-אליעזר והרגע בו החליטו החוקרים לעבור לחקירה באזהרה. והוא מסכם: "שמירה על זכויות נחקרים, הקפדה על תיעוד נאות ופיקוח אפקטיבי על גורמי החקירה שמא אלה נוקטים בצעדים לא תקינים, הם חלק אינהרנטי מתפקידי הפרקליטות, ודומה כי במקרה זה היטשטשו עד מאוד הגבולות בין הגוף החוקר לגוף המלווה את החקירה, אותו גוף שניתן היה לצפות כי יבדוק, יפקח ויוודא כי החקירה מתנהלת בגבולות גזרה מקובלים, בהתאם לעקרונות החוק ולפסיקתו של בית המשפט העליון".
אם בארזים נפלה שלהבת כעת נעבור להשתמעויות, והן רבות וחמורות. ראשית: זהותם של מי שהחליטו לצפצף על החוק כדי להפיל בפח חשוד. חבקין הוא חוקר ותיק בתיקים גדולים, וכיום מטפל בפרשת הצוללות. כהנא הייתה פרקליטה בכירה בפרקליטות מיסוי וכלכלה, עמדה בראש הצוות בתיק בן-אליעזר ולפני כן בראש הצוות בפרשת
שלומי לחיאני. כיום היא ראש מחלקת צווארון לבן במשרד עמר-רייטר-ז'אן-שוכטוביץ.
האם שני בכירים אלו לא ידעו את החוק? ודאי שכן. שגיא קובע שהם החליטו במודע לרמוס את זכויותיו של מוצפי כדי להוציא ממנו במרמה הודאה. אם קצין בכיר ופרקליטה בכירה נוהגים כך, בלא כל חשש מפני התוצאות, זה אומר שהם חיים בתרבות ארגונית המאפשרת התנהגות כזאת ואולי גם מעודדת אותה. אם בכירים כאלו נוהגים כך, מותר לנו להניח שאחרים נוהגים באותה צורה. אם כך נעשה בתיק כה מרכזי – חשד לקבלת שוחד בידי מי שהיה שר הביטחון ומועמד לנשיא המדינה – סביר להניח שכך נעשה גם בתיקים אחרים. אם הם מרשים לעצמם לנהוג כך מול חשוד שמן הסתם ייוצג בידי עורכי דין מן השורה הראשונה – מי יודע מה קורה מול חשודים מן השורה.
כל זה מחייב לשאול האם ומה ידעו הממונים על השניים, ובמיוחד פרקליטת מיסוי וכלכלה,
ליאת בן-ארי שווקי. השאלות לגבי בן-ארי מתעצמות לנוכח הערתו של שגיא, ולפיה הפרקליטות גיבתה במהלך המשפט את המעשה הפסול של חבקין וכהנא. בן-ארי נהנית, ובצדק, ממוניטין מצוינים של פרקליטה מעולה וישרה. אבל כאשר כזה דבר קורה במשמרת שלה, וכאמור – לאורך זמן ובתיק דגל – אנחנו חייבים לדעת האם היא הייתה מעורבת. וזה נכון במיוחד כאשר זוכרים, כי בן-ארי היא הפרקליטה המובילה את תיקי
נתניהו והיא אשר תכריע לגבי העמדתם לדין של יתר המעורבים. בנקודת הזמן הזאת, היושרה המקצועית שלה חייבת להישאר ללא רבב – ופסק דינו של שגיא עלול להכתים אותה. מגיעות לנו תשובות ברורות.
גם השלכות הרוחב מחייבות מענה. במשך שנים בתי המשפט מותחים ביקורת על התנהגות פסולה של המשטרה והפרקליטות, כולל בתיקים חמורים ביותר – וכלום לא קורה. עובדה: הביקורת חוזרת ונשנית, שנה אחרי שנה, תיק אחרי תיק. העדר תיעוד מלא של חקירות, פערים מהותיים בין תמלול החקירות לבין מה שבאמת נאמר בהן, פגיעה בזכות ההיוועצות, השפעה פסולה על עדים – אלו רק מקצת מן הכשלים, שלא לומר הפשעים, עליהם מצביעים בתי המשפט.
השופטים מתנהגים כאילו הם מהאו"ם ככל שידיעתנו מגעת, לא היה מקרה בו שוטר או פרקליט שילם מחיר אישי על התנהגות שכזאת. למה? כי כבר אמרנו שמדובר בתרבות ארגונית (שאגב, מתחילה במידה רבה מלמעלה – משקרן המדינה,
שי ניצן). כי לארגונים יש נטייה טבעית לצופף שורות אל מול ביקורת חיצונית. כי לא-מעט שוטרים ופרקליטים משוכנעים שהם חומת המגן האחרונה בפני השחיתות והעבריינים, ושבגלל זה מותר להם לעגל פינות.
גם לבתי המשפט יש חלק באחריות למצב הזה. כמו עמיתיו במקרים דומים, שגיא מסתפק בביקורת הקשה על המשטרה והפרקליטות, מזכה את מוצפי (גם לגופן של העבירות ולא רק בשל הליקויים בחקירתו) – ולא עושה שום דבר נוסף. הוא לא מורה להעביר את פסק הדין לנציב הביקורת על הפרקליטות ולמחלקה לחקירות שוטרים, הוא לא מורה להפנות את תשומת ליבם של מפקד להב 433 והיועץ המשפטי לממשלה. הוא אמר את שלו – ובזה סיים.
לשופטים בכלל יש, לרוב, נטייה להתנהג כאילו הם מהאו"ם, כאילו האולם שלהם הוא בועה המנותקת מהחברה בכללותה. הם קובעים בתיקים אזרחיים שבוצעו עבירות מס – ולא מפנים את התיק לרשות המיסים. הם קובעים שעדים שיקרו במצח נחושה – ולא מעבירים את ממצאיהם למשטרה. והם קובעים ששוטרים ופרקליטים עברו על החוק – וממשיכים הלאה. את זה חובה לשנות, או בתקנות של נשיאת בית המשפט העליון או אפילו בחקיקה. שופט שנתקל בהתנהגות פלילית, חייב לדאוג שהדברים יועברו לרשות המתאימה.
ואם כבר דיברנו על חקיקה – הנה עוד רעיון. הפיצוי הניתן כיום לנאשמים שזוכו מוגבל למקרים נדירים מאוד, כדי שלא ליצור אפקט מצנן על התביעה. יש בכך הרבה מן ההיגיון. אבל מן הראוי להוסיף לעילות הפיצוי גם מקרים בהם בית המשפט מזכה את הנאשם בשל הגנה מן הצדק, דהיינו: מקרים בהם נשללו ממנו זכויות בסיסיות או שהופעלה נגדו אכיפה בררנית. אדם כמו רוי מוצפי לא צריך לעבור חמש שנים של עינוי דין, רק משום שצחי חבקין ושרון כהנא החליטו שהחוק לא מחייב אותם. הוא זכאי לפיצוי – כשם שהם ודומיהם חייבים לשלם את המחיר.
