שמשון דער נעבעכדיקער

את הביטוי שבראש המדור טבע לוי אשכול בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר כיהן כראש הממשלה. בעברית משמעותו "שמעון המסכן", אך כמו שנוהגים לומר – באידיש זה נשמע יותר טוב. אשכול התכוון לומר, שישראל צריכה להיות בעלת עוצמה, אבל להיתפש כחלשה. אגב: ההיסטוריה התייחסה לאשכול בצורה לא-הוגנת, ובעיקר השכיחה את העובדה שהוא זה אשר הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים והיה ראש הממשלה במלחמה זו, בה נטלו יצחק רבין ומשה דיין את כל התהילה; אבל זה עניין למאמר אחר. כאן נעסוק בכמה גילויים מודרניים של אותה גישה. ישראל כבר מזמן אינה מציגה את עצמה כמסכנה, חלשה או אנדרדוג; זו לא אסטרטגיה מוצלחת באזור האלים בו אנו חיים, ולשמחתנו איש ממילא לא יאמין לתיאור כזה. אבל עדיין יש מי שלמרות עוצמתם מעדיפים להתבכיין ולטעון שהם חלשים, מסכנים, נרדפים. זה נכון לגבי פוליטיקאים, זה נכון לגבי עיתונאים – ומתברר שזה נכון לא רק אצלנו, אלא גם בשתיים מן המדינות החשובות ביותר בעולם.

נתחיל אצל יורשו של אשכול – בנימין נתניהו. למרות שהוא שיאן הכהונה כראש ממשלת ישראל, נתניהו מנסה לשכנע אותנו שהוא די-מסכן. וליתר דיוק: שיש לו המון עוצמה בתחומים מסוימים ("ליגה אחרת" עם ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, זוכרים), ושהוא חסר אונים בתחומים אחרים. אם נקנה במלואו את הדימוי שנתניהו מבקש ליצור, הרי שיש לו השפעה עצומה על נשיאי ארה"ב ורוסיה – ובמקביל יכול מו"ל ישראלי לסחוט אותו. יואב יצחק חשף השבוע את העדויות על נוני מוזס שעלו במסגרת חקירת תיק 2000, והן בהחלט מאוששות את הדימוי של מו"ל ידיעות אחרונות כאדם בריוני הפועל על גבול הפלילי ואולי אף חוצה אותו. לגישתו של נתניהו, העדויות הללו מלמדות שהוא אכן נסחט בידי מוזס: אם אתה רוצה שאמתן את ההתקפות העזות והבלתי-פוסקות עליך – תדאג להחליש את ישראל היום. זוהי טענת ההגנה המרכזית של נתניהו בתיק זה: לא התכוונתי לרגע לתת משהו למוזס או לקבל ממנו משהו, אלא ניהלתי את השיחות איתו – והקלטתי אותן – כדי להוכיח שהוא סוחט אותי. אלא שיש בעיה בקו ההגנה הזה: מדוע נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר עם הסחיטה הזאת? ועוד בעיית-משנה: על-פי כתב החשדות בפרשה, נתניהו ומוזס קיימו שבע שיחות – ונתניהו הקליט רק שתיים מהן. אז נתניהו רוצה שנאמין שהוא היה כל כך מאוים, כל כך חסר אונים, כל כך מסכן – עד שהסכים להיות נתון לסחיטה ממושכת ולהתקפות בלתי פוסקות מצד קבוצת ידיעות אחרונות, מבלי להגיש תלונה ומבלי להכין מזכר שיתעד את הסחיטה ומבלי לדווח עליה לאיש. אני מתקשה לקנות את זה. אם נקבל בכל זאת את הגישה של נתניהו, לפיה חשש עד מאוד מפני מוזס, גם רשויות האכיפה יוצאות "שמשון מסכן". המשטרה והפרקליטות יודעות לחקור, לתפוס, להעמיד לדין ולהרשיע ראשי ארגוני פשיעה שבחלקם הם רוצחים סדרתיים - אבל הולכות על ביצים כאשר מדובר במו"ל של עיתון. אם זה המצב, אבוי לכולנו.

המחנה שאליו אני משתייך מומחה בבכיינות של חזקים. למרות שאנחנו נמצאים בשלטון כבר עשרות שנים, המחנה שלנו ממשיך לבוא בטענות על כמה שדופקים אותו וכמה שהמערכת נגדו וכמה שכולם שמאלנים. כבר נאמר שהשמאל לא יודע להפסיד והימין לא יודע לנצח; שהשמאל לא יודע להיות באופוזיציה והימין לא יודע להיות בשלטון. וזה כנראה נכון. הדוגמה הכי בולטת היא ההתקפות החוזרות ונשנות על בית המשפט העליון. הימין טוען שבג"ץ ביצע מהפכה חוקתית באמצעות מחטף בדמות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. כבר הראיתי שזו טענה חסרת כל בסיס במציאות: ממשלת ימין העבירה את החוק אחרי הליך חקיקה ארוך ומסודר. אבל בואו נניח, לצורך הדיון, שיש ממש בטענה הזאת. החוק הועבר בשנת 1992; מי הפריע לממשלות הימין לשנות אותו? מי הפריע להן להעביר את פסקת ההתגברות? אה, נכון, לא היה לממשלות הימין רוב לזה – אז מה הימין רוצה? שהמיעוט יבטל חוק אותו אישר הרוב? כנ"ל לגבי הטענות נגד הצורה בה נבחרים השופטים: אם לא הצלחתם לשנות את השיטה, סימן שהרוב רוצה אותה כמות שהיא; אם לא ידעתם, כך עובד משטר דמוקרטי. הרבה יותר נוח להתבכיין ולהאשים את בית המשפט ואת השופטים ואת האופוזיציה ואת התקשורת ואת מי לא. אבל מי שנמצא בשלטון, אינו משנה את מה שהוא מצהיר שברצונו לשנות ואחר כך מתלונן על המצב הקיים – הוא במקרה הטוב שוטה, ובמקרה הגרוע צבוע.

עמיתי קלמן ליבסקינד כתב לפני שנים אחדות, כי "מעולם לא התלוננו רבים כל כך בקול רם כל כך שסותמים להם את הפה". הוא התכוון לאנשי השמאל בכלל ולנציגיהם בתקשורת בפרט, וההגדרה שלו הייתה מעולה ועודנה רלוונטית. הרבה מאוד עיתונאים, כולל חלק ניכר מן הבכירים שבהם, מסרבים להשלים עם רצון הבוחר ועם העובדה שהם מייצגים מיעוט הולך וקטן בציבור הישראלי – ובעיקר לא מוכנים לקבל שמישהו שאינו משלהם יפלוש, רחמנא ליצלן, לנחלות המקודשות השייכות אך ורק להם. אמצעי תקשורת והעובדים בהם נוטים להיות ליברליים, משום שמדובר בתחום שכל קיומו מבוסס על חופש הביטוי ושחלק מתפקידו הוא להגן על מיעוטים ולבקר את המשטר. אני לא מכיר מחקרים אמפיריים בנושא זה, בישראל או בעולם, אבל אין ספק שזה המצב גם אצלנו וגם בארה"ב; המציאות מראה זאת. הבעיה היא, שלא מעט מבין הליברלים בתקשורת סבורים שמותר להגיד הכל – בתנאי שהדברים עולים בקנה אחד עם דעותיהם-שלהם. נסו להכניס ל-ynet מאמר נגד להט"בים או להארץ מאמר בעד המתנחלים; הסיכויים שלכם הם בערך כמו לפרסם תמונה של דוגמנית פלייבוי בעיתון חרדי. התקשורת היא, בגדול, אי-של ליברליזם חילוני ושמאלני. מחוץ לתקשורת, החברה הישראלית היא ברובה ימנית ושמרנית, כפי שמלמדות בצורה עקבית תוצאות הבחירות (אל תתבלבלו, אביגדור ליברמן הוא איש ימין). והחברה הישראלית נוטה יותר לדת, כפי שמלמדים ממדי תנועת התשובה והגידול המתמיד במספר המסעדות הכשרות בכל חלקי הארץ. ההיסטריה של השמאל בכלל ושל התקשורת בפרט – "הדתה!", "הסתה!", "מדינה דו-לאומית!" – רק מוכיחה זאת. אבל במקום להפנים זאת, לפתוח את שעריה לבעלי דעות אחרות ולהכיר בכך שחופש הביטוי שייך לכולם – התקשורת מעדיפה לספר לנו כמה היא חלשה ומותקפת.

65.5 מיליון – זה מספר העוקבים של דונלד טראמפ בטוויטר. אני משער שזה הרבה יותר ממספרם של קוראי כל העיתונים בארה"ב. ובכל זאת, טראמפ טוען כל הזמן, ללא הרף, שהוא קורבן של תקשורת עוינת ו"פייק ניוז". ונא לזכור, שמדובר בנשיא ארה"ב – שיש לו חשיפה תקשורתית בלתי מוגבלת, ובנשיא ספציפי שלא סותם לרגע את הפה. שיהיה ברור: הרוב המוחלט של אמצעי התקשורת העיקריים בארה"ב מתנגדים לטראמפ, גם בשל הליברליזם הבסיסי עליו עמדנו בפסקה הקודמת, אבל גם משום שהוא מתקיף אותם מדי יום (פשוטו כמשמעו) בצורה גסה ויוצא נגד עצם הלגיטימיות שלהם. צריך להיות מלאך כדי להתייחס בצורה אובייקטיבית למי שמכנה אותך "אויב העם", ועוד לא פגשתי מלאכים העוסקים בעיתונות. במובן מסוים, טראמפ יוצר במכוון מילכוד: התקפות הדדיות שלו ושל התקשורת, שרק עוזרות לו להציג את עצמו כנרדף בעיני בסיס התומכים שלו. הבעיה היא, שבעולם של טראמפ – כל מי שלא בעדו, הוא אוטומטית נגדו. זה כולל את כל הדמוקרטים, את השופטים שאינם פוסקים בעדו, את התקשורת, את מקורביו לשעבר שנטשו אותו, את בכירי ממשלו שהתפטרו/פוטרו, את מנהיגי העולם המתעמתים איתו, אפילו את נשותיו לשעבר. מול כל אלו, ניצב – בודד ומסכן – דונלד טראמפ. אותו טראמפ שלדברי עצמו הוא הנשיא המוצלח ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, בעל חוכמה שאין דומה לה (כך במפורש צייץ השבוע), מי שמגיע לו פרס נובל לשלום. אני לא יודע לגבי פרס נובל; אם הייתה אליפות עולם של שמעון דער נעבעכדיקער – טראמפ בהחלט היה מועמד מוביל.

ראש ממשלת בריטניה מזכיר במובנים רבים את נשיא ארה"ב, ודומני שגם בתחום "החזק המסכן" הוא בהחלט דומה לו. בוריס ג'ונסון רוצה שבריטניה תפרוש מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר, עם או בלי הסכם. הרוב בפרלמנט מתנגד והעביר חוק האוסר זאת. ג'ונסון עומד בראש ממשלת מיעוט ולא הצליח אפילו להביא לפיזור הפרלמנט ולהקדמת הבחירות (מחזה מופרע: הממשלה מתחננת שיפילו אותה והאופוזיציה מסרבת). כל שליט דמוקרטי אחראי היה מסיק את המסקנה: או משנה את מדיניותו או מתפטר. לא ג'ונסון. את החוק האוסר פרישה ללא הסכם הוא מכנה בצורה שיטתית בשם הגנאי "The Surrender Act" – "חוק הכניעה". לשונו נגד מתנגדיו היא כה אלימה, עד שכמה חברי פרלמנט מהלייבור טענו שקיבלו איומים על חייהם שהשתמשו באותן מילים. הוא אומר במוצהר, כי אין לו כוונה לקיים את החוק הזה. בלשכתו אומרים, שהוא עשוי אפילו להתריס נגד המלכה אם יובס בהצבעת אי-אמון, יסרב להתפטר ויציע לה להעז ולפטר אותו. אחרי כל זה, עומד ג'ונסון ומאשים את הפרלמנט בכך שהוא לא מצליח להגיע להסכם ברקזיט חילופי עם האיחוד האירופי. מי שעומד בראש המשק השישי בגודלו בעולם, מי שתחת פיקודו מצויים 120 ראשי נפץ גרעיניים, מי שמספר תושבי ארצו הוא ה-21 בגודלו בעולם – אותו אדם טוען שהוא שבוי בידי חברי הפרלמנט שלו. ואותו אדם מתעקש לדבוק במסלול הרסני נגד דעת הרוב, תוך שהוא עומד בראש ממשלת מיעוט. זוכרים את אליפות העולם של שמעון דער נעבעכדיקער? ג'ונסון בהחלט יתן קרב קשה לטראמפ על המקום הראשון.