השופט: יהושע צימרמן, בית משפט השלום בירושלים המועד: יום ראשון, 10.11.2019, שעה 10:15 הנושא: מעצרים עד תום ההליכים בדיון הראשון באולמו של השופט יהושע צימרמן כאשר נכנס אליו המדור, משכו את תשומת הלב מספר שאלות של הסניגור למרשו: היכן אתה עובד? כמה ימים בשבוע? כמה זמן אתה עצור? היכן אתה מוחזק? מתי אתה יוצא לעבודה? מתי אתה חוזר? כל השאלות הללו הופנו במהלך הדיון בשאלת שינוי תנאי השחרור בערבות, והן מלמדות שלסניגור אין כמעט כל מושג את מי הוא מייצג – למרות שאין זה הדיון הראשון בעניינו. סביר להניח שהוא מהסניגוריה הציבורית, אך אין זה אומר שלנאשם לא מגיע לכל הפחות ייצוג ברמה מינימלית – ועושה רושם שאת זה הוא לא קיבל.
צימרמן מצידו ממקד את הסניגור: "אם אדוני טוען שאין ראיות לכאורה, בית המשפט יבדוק" – והוא מעיין במסמכי המשטרה. כאשר התובעת טוענת והסניגור מתפרץ לדבריה, צימרמן מתערב מיד: "לא להפריע". הוא מאפשר לסניגור לטעון באריכות אך לעניין, לבסוף מודיע על כמה דקות הפסקה וחוזר אחרי עשר דקות כדי להכתיב את החלטתו. תוך כדי כך מעיין צימרמן בתסקיר המשלים של שירות המבחן, ומציין בהחלטה אותו ואת ההחלטה הקודמת. צימרמן מכתיב ביעילות רבה, מותיר את הנאשם במעצר בית לילי בלבד, ואף שם לב לפרט חשוב שנעלם מעיני שירות המבחן:
"היכן אתה גר? מה המרחק של הכתובת הזו מהמרכז המסחרי [בו בוצעה העבירה הנטענת]? על-אף שהדבר אינו מצוין בתסקיר שירות המבחן כחלק מהמלצתו, אני מורה על הרחקה של לפחות 300 מטר מהמרכז המסחרי וזאת בכל ימות השבוע". צימרמן גם חוזר לרגע אחורה בהחלטה, ומוסיף ששירות המבחן מציין סיבות אישיות נוספות המתווספות להמלצתו.
כעת נזכר הנאשם, שהוא ואחיו נמצאים בתורנות אצל אמם החולה במבשרת ציון ומבקש לישון שם פעם בשבוע. אך צימרמן שם לב במהירות לפרטים. מתברר שמדובר בשמונה אחים, והתובעת מציינת בצדק: "יש מספיק ימים בשבוע שאפשר לוותר עליו". הסניגור מאשר שאחיו של הנאשם שוהה במקום, וצימרמן תוהה רטורית: "אז בשביל מה הוא צריך להיות שם?". הבקשה נדחית, ואנחנו נעיר שגם לא הוצגו כל אסמכתאות לתמיכה בה.
"אמא שלו צעקה עלי" כעת מתחיל להתרחש אירוע יוצא דופן, בו צימרמן מראה שהוא איננו חותמת גומי ושהוא מקפיד על זכויות הנאשמים גם ביום כזה של סרט נע. הוא מתחיל להכתיב החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים: "הצדדים טענו באשר לראיות לכאורה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, מצאתי שיש ראיות לכאורה". הסניגור מפתיע בהודעה לפיה מרשו מוכן לסיים את התיק. צימרמן מסתגל במהירות למצב המשתנה: "תוך כדי הקראת ההחלטה, בא-כוח המשיב מבקש מבית המשפט לעשות הפסקה בקריאת ההחלטה, משום שהמשיב מבקש לסיים את התיק העיקרי, ואף יש מתווה להסדר טיעון".
התובעת והסניגור מדברים, צימרמן מאפשר כמה שניות ואז חותך: "אני יכול לסיים את ההחלטה? לא מקובל! לא מקובל!". הוא ממשיך להכתיב: "בנסיבות אלה בית המשפט עוצר את המשך הקראת ההחלטה". עורכי הדין ממשיכים להתווכח, וצימרמן נאלץ לדפוק על הדוכן: "רבותי!". והוא מכתיב בשמו של הסניגור: "בנסיבות האמורות אנו מסכימים למעצר עד תום ההליכים". התובעת מעירה, שמאוד מסקרן אותה לדעת מה עמד צימרמן להחליט והוא מחייך.
הסניגור מצידו מתאר מצב חריג בהחלט: "המשיב רוצה להיות כמה חודשים בכלא, זה לא שיקול שלי. אימא שלו צעקה עלי, שאם עוצרים אותו – שאני לא אתערב". צימרמן מכתיב בשמו של הסניגור: "הסברתי לנאשם את כתב האישום, הוא הבין את תוכנו ומודה בו". צימרמן מוודא זאת עם הנאשם, אם כי אינו אומר לו – כמתחייב – שבית המשפט אינו כבול להסדר. התובעת מודיעה על הסכמה לחמישה חודשי מאסר, כולל הפעלת המאסר על-תנאי התלוי ועומד נגד הנאשם. צימרמן מכתיב שוב בשם הסניגור: "המשיב אחרי מאסרו האחרון עובד במקום מסודר". הנאשם עצמו מודה, ש"אני כל חודש נכנס-יוצא". צימרמן, שכבר הספיק לעיין ברישום הפלילי של האיש, מגיב: "לא כל חודש, אבל הרבה".
כעת צימרמן מתחיל להכתיב את גזר הדין, מה שאומר להיות עניין פורמלי בלבד. הוא מאשר את ההסדר, למרות שיש פה פגם בסיסי אך נפוץ: חמשת חודשי המאסר כולל הפעלה בחופף של מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים. ומה עם המאסר על-תנאי הבא? "נוכח טיעוני בא-כוח המשיב מחד-גיסא והעבר הפלילי מאידך-גיסא" – הוא מעיין שוב ברישום הפלילי ומניד בראשו – העונש על-תנאי יהיה ארבעה חודשי מאסר לשלוש שנים על כל עבירת רכוש. הנאשם, שכאמור זה ממש לא מאסרו הראשון, מחייך וצימרמן מחזיר לו חיוך. "כל השופטים למשך שלוש שנים, אולי זה יעזור לי", אומר האיש.
צימרמן משיב לו: "היה לי ארבעה חודשים לשלוש שנים בתיק הקודם. בדרך כלל, מה שלא עוזר – מגדילים. השארתי את זה באותו מקום, לא רציתי להחמיר יותר ממה שהיה. אדוני יודע שזה מתון". הנאשם: "מתון מאוד". צימרמן: "מתון מאוד. אני יכול לעשות שישה חודשים לשנתיים; אתה מעדיף?". הנאשם וסניגורו מסכימים, צימרמן משנה את העונש על-תנאי – אם כי במבט מהצד המו"מ הזה נראה מוזר-משהו.
הסניגורית לא יכולה עכשיו מגיעה התפנית. הנאשם פונה לצימרמן: "אני מדבר איתך מלב אל לב. כשאני יוצא, אני חוזר לעבוד במטבח" - ואז הוא מכריז על חפותו ושהודה רק כדי שלא להיעצר (שהרי תנאי המעצר גרועים בהרבה מתנאי המאסר). צימרמן מגיב במהירות ובהחלטיות, ואומר לסניגור: "אנחנו עושים עכשיו הפסקה של רבע שעה בדיון". הוא מורה ליטול מן הצדדים את הפרוטוקול ופונה שוב לסניגור: "לשוחח עם האדון בחדר". הסניגור: "הנאשם ואמו נחושים" להודות באשמה. צימרמן מרים את קולו: "לשוחח עם האדון בחדר!".
צימרמן חוזר ללשכתו, הנאשם והסניגור יוצאים מהאולם, שבים לאחר כמה דקות והסניגור מעדכן את התובעת: "הוא יגיד לשופט שהוא מתנצל ויקח אחריות". בינתיים צימרמן נכנס לאולם ופונה לשני תיקים בהם יש בקשה אחת למעצר עד תום ההליכים: "מדובר באישום שאין לו שום קשר [לתיק האחר], האופי של העבירות שונה בתכלית". לבקשת הסניגור דוחה צימרמן את הדיון ל-13 בנובמבר.
בתיק הבא – שוב ייצוג שאינו ראוי. הסניגורית אינה באולם וצימרמן נאלץ, במעט קוצר רוח מוצדק, לחפש אותה. היא מגיעה ומבקשת מהתובעת את כתב האישום, גם עבור הנאשם – והצופה תוהה: כיצד היא מגינה על אדם בלי לראות את כתב האישום, וכיצד הוא אמור להתגונן בלי לראות את כתב האישום? צימרמן מציע לדחות את הדיון ל-13 בחודש, אבל הסניגורית לא יכולה ולכן הנאשם ישהה במעצר יום נוסף עד הדיון ב-14 בנובמבר. הסניגורית מבקשת שוב מהתובעת העתק של כתב האישום עבור הנאשם, וזו עונה בצדק שהיא אחראית להעבירו להגנה, שהיא זו שצריכה להעבירו לנאשם.
כעת ניתן לחזור לנאשם המשתוקק למאסר, המוחזר לאולם בידי אנשי יחידת נחשון. "שטות של ילד", הוא מגדיר את דבריו הקודמים וצימרמן נותן בו מבט בוחן במטרה להיווכח האם כעת הוא דובר אמת. "התביישתי מכבודו ויצא לי ככה להגיד", ממשיך הנאשם. צימרמן השתכנע: "אנחנו נשאיר את גזר הדין כמו שהוא. יש לך שישה חודשים מאסר על תנאי לשנתיים לכל עבירת רכוש".
השורה התחתונה: בימי דיונים שגרתיים ומרובי תיקים, קל יחסית להיכנס למצב של סרט נע. לצימרמן זה לא קורה. מעבר לשימת הלב שלו לפרטים, הטיפול המיידי והנחרץ שלו בחזרת הנאשם מהודאתו בהחלט ראוי לשבח. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 9. 