השופטת: הרשמת הבכירה ציפי כהן-אביטן, בית משפט השלום באשקלון המועד: יום שני, 25.11.2019, שעה 10:15 הנושא: תביעות קטנות "אדוני הזמין מערכת", פונה הרשמת הבכירה ציפי כהן-אביטן לתובע הניצב בפניה. "אז מה, הבית עדיין לא היה בנוי? מה היה המצב? מתי אדוני עצר את הבנייה? אז התמונה קצת שונה ממה שאדוני מתאר בכתב התביעה. אדוני מצייר את הנתבע כנוכל, ואדוני בחר להפסיק את הבנייה. סיכמתם שמערכת האזעקה תותקן – מתי? מתי אדוני עשה ביטול עסקה? אדוני עשה הסכם כתוב? אדוני הזמין ציוד, הנתבע קנה את הציוד במיטב כספו, ואחר כך אדוני אומר: לא, לא, לא הצלחתי לבנות את הבית. יש חשבוניות! אדוני צירף חשבוניות מ-2016", בעוד ביטול העסקה נעשה ב-2019.
כהן-אביטן ממשיכה: "אדוני תיאר בכתב התביעה שיש פה אדם נוכל, שאדוני חתם איתו עסקה. אדוני לא מציין שהוא התכוון לבנות בית, שהבנייה נתקעה והעסקה בוטלה. אדוני כותב: הזמנתי והמוצרים לא סופקו, שנתיים – שנתיים וחצי. זה לא מדויק". היא מאפשרת לנתבע להגיב, למרות שלא הוזהר לומר את האמת, ובהמשך מפנה שאלות לשני הצדדים. כאשר התובע מרים את קולו, כהן-אביטן מעירה מיד: "אדוני, סליחה, סליחה!". לעומת זאת, היא אינה מתערבת כאשר השניים מדברים יחדיו.
כאשר מגיע תורו של נתבע 2, כהן-אביטן מזהירה אותו; היא קצת מתקשה להשתיק את התובע המתערב באמצע הדברים. כעת חוזרת כהן-אביטן לנתבע 1: "כל הסף שולם והציוד אצלך. מה שווי הציוד היום? אדוני יכול למכור את הציוד הזה? יש לנו פה ציוד ששולמה תמורתו המלאה והוא לא הותקן. מעבר לשאלה המשפטית – איך אנחנו פותרים את הסכסוך הזה באיזושהי צורה. אי-אפשר להתקין את זה". כהן-אביטן מאפשרת לנתבע 2 – ספק הציוד לנתבע 1 – להסביר כיצד בוצעה העסקה, ולמעשה הוא מדבר בשמו של נתבע 1.
"אם לא יעבירו - נחזור לפה" לזכותה של כהן-אביטן ייאמר, שהיא מצאה פתרון הוגן. "לאדוני יש מה לעשות עם הציוד, אם הוא יעביר לו את הציוד לידיים?", היא שואלת את התובע. הנתבע אומר שיוכל להעביר אותו בתוך יומיים. "אדוני רוצה לחשוב על האפשרות לקבל את הציוד שרכש?", פונה כהן-אביטן לתובע. "אדוני יוכל למכור לצד ג', למכור לקונים של השלד [של הבית]. אני לא רואה פה אופציה אחרת. אם אכן הציוד נקנה, ואדוני בחר לבטל את העסקה – זו לא הטעיה או עושק. אדוני בנה נכס, לא שפר עליו מזלו וזה לא הסתייע. זה יכול לקרות לכולנו, זה ביש מזל וזה בסדר. השאלה אם אפשר לנסות להקטין את הנזק. יש פה מצב די מורכב, זה לא היה מכוון".
התובע מסכים, וכהן-אביטן מסכמת את הפרטים: "אני אתן להם חמישה ימים להעביר לך את המוצרים, ואם לא יעבירו – נחזור לפה. אם הציוד נמצא, ההגינות היא לתת את זה לאדוני בידיים. לפחות נקטין את הנזק. אם הוא לא מעביר לך תוך חמישה ימים – אדוני מגיש הודעה לבית המשפט. בשלב זה אני לא סוגרת את התיק".
כהן-אביטן גם דואגת להבטיח שנתבע 2 – בעל החנות – יחזיר את 4,500 השקלים שקיבל תמורת עבודות ההתקנה, שהרי אלו לא בוצעו. האיש מנסה להתווכח, אך כהן-אביטן חותכת: "ניסינו להגיע להסכמה. אנחנו מנסים לסיים את זה, למרות שאין כתב הגנה ויכולתי לתת פסק דין. אם נחזור לכאן – תצטרכו להגיש כתב הגנה ותוכל לבקש הוצאות". הפתרון ההוגן של כהן-אביטן בולט במיוחד משום שבהעדר כתב הגנה – יכלה לתת פסק דין לטובת התובע, אך הוא לא היה צודק בנסיבות העניין.
כעת יש לטפל בתיק בו לא התייצב הנתבע. כהן-אביטן בודקת ומוצאת שאין אישור מסירה, ומסבירה לתובע שמשלוח בדואר רשום אינו מספיק כדי לתת פסק דין בהעדר הנתבע. היא מאפשרת לעורך דין המיודד עם הנתבע לטעון שהוא הגיע לדיון הקודם. "אני אעשה כך: אני אתן לו שבעה ימים להבהיר מדוע לא התייצב. אם לא יבהיר – אתן פסק דין בהעדר. אם יבהיר – אקבע עוד דיון. אני לא יכולה לתת בהעדר כרגע". כהן-אביטן מכתיבה את הדברים לפרוטוקול ויוצאת מהאולם.
והנה, בשעה 10:50 מתייצב הנתבע של 10:30, לאחר שכהן-אביטן נתנה נגדו פסק דין בהעדרו. "אם הייתה מחכה עוד שלוש דקות, הייתי נכנס", הוא אומר בטרוניה לקלדנית. כהן-אביטן חוזרת לאולם רק ב-11:20, למרות שיש תיק הקבוע לשעה 11:00. למרבה המזל, התובע טרם הלך הביתה, כהן-אביטן מוודאת שהוא מוכן לקיים את הדיון למרות פסק הדין שקיבל, אבל מבהירה לשניים שהם יחכו עד אחרי הדיון של 11:00.
"אני קצת איבדתי אתכם" התיק הבא הוא בין משכיר דירה לשוכר. "למה אדוני תובע 10,000 שקל? בעצם היה ביניכם הסכם בעל-פה, שמה הוא כולל לטענתך?", שואלת כהן-אביטן את התובע. היא מאפשרת לו לקרוא מן הכתב טקסט שככל הנראה נכתב בידי עורך דין. התובע עושה זאת באריכות רבה ומיותרת, שהרי הוגשו כתבי טענות והדיון אמור רק לחדד את הנקודות המרכזיות. התובע מגיש כתב תשובה שלדבריו לא הספיק להגיש, וגם אומר שיש לו הקלטות בדיסק און קי – אך כהן-אביטן קובעת: "בית המשפט לא יכול לשמוע את זה".
כהן-אביטן אינה מאפשרת לנתבע לחקור את התובע, אלא חוקרת אותו: "אדוני קיבל מהתובע 5,000 שקל? אז מי קיבל? מאיפה אדוני יודע את כל זה? אני קצת איבדתי אתכם לגבי ה-5,000 שקל. מה הייתה המטרה שלהם? התובע התכוון לרכוש את הדירה? באיזה שלב הם שולמו?". כעת השאלות מופנות לשני הצדדים: "למה שתתן לו 5,000 שקל? מי ביקש על קטע של תיווך? סתם בחור שהיה בדירה? הוא היה שוכר ולקח 5,000 שקל כדמי תיווך? הוא לקח 5,000 שקל כי הבחור פנה אליו? אז אדוני לא קיבל את הסכום של ה-5,000 שקל לידיים? איפה אותו שוכר? למה הוא לא פה? ניסיתם במשרד הפנים להוציא את הכתובת שלו? מי זאת מיכאלי בתיה? למה ההסכם על שמה?".
כהן-אביטן מעיינת בכתב ההגנה, מסתכלת בטיוטת ההסכם, מאפשרת לצדדים להתווכח ואז מתחילה לגבש מסקנה. "התחושה שלי היא שיש לנו עד שאי-אפשר בלעדיו [אותו שוכר שגבה 'דמי תיווך'] והוא לא פה". השניים שוב מתווכחים, וכהן-אביטן פונה לתובע: "אני אומר לאדוני את הקשיים הראייתיים שיש לי פה. האדם שקיבל את הכסף לא פה, יש מילה מול מילה, והעד לא פה". התובע טוען שיש לו הקלטות וכהן-אביטן מנסה להסביר לו: "אני ממש לא אשמע שיחות של צד ג' שלא נמצא אצלי באולם.
"אני לא יכולה בלי אותו שוכר. אני אעצור את אדוני, יש לי פה קושי ראייתי. האדם שיכול להעיד – הוא לא פה. בסופו של יום זו תביעה של אדוני, והתובע צריך להוכיח את התביעה שלו ברמה של 51%. אדוני צריל להביא אותו, כי מה לעשות – אדוני צריך להוכיח את התביעה. הוא [השוכר] צריך להיות בבית המשפט, לא בשיחות ולא בתצהירים.
"אני מציעה שאדוני ימחוק את התביעה וינסה לאתר אותו ואז יגיש מחדש. אני לא רוצה לדחות את התביעה, כי אז לא תוכל להגיש שוב. אם אני אצטרך לתת פסק דין על סמך מה שיש לי – אני אקבע שאדוני לא הוכיח את התביעה במאזן ההסתברות. אדוני ישקול אם לצרף את אותו אדם כנתבע נוסף. יש כאן חלק בפאזל שחסר".
"בית המשפט לא היה שם" שני הצדדים ממשיכים לטעון, תוך בזבוז זמן מוחלט. התובע מתעקש לא להבין את מה שכהן-אביטן אמרה לו, ואילו הנתבע מדבר למרות שהפסיקה הרי עומדת להיות לטובתו. כהן-אביטן הייתה צריכה לזכור, שהיא החלה את הדיון הזה באיחור של 20 דקות, ועליה גם לשמוע את הצדדים של 10:30. במקום זאת, היא מסבירה לתובע בפעם השלישית:
"אנחנו חוזרים לאותה נקודה שניסיתי להסביר לאדוני. זו מילה של אדוני מול מילה שלו, והנטל הוא על אדוני להוכיח את התביעה שלו. אני לא רוצה לסגור לאדוני את הדלת, כי ברגע שאתן פסק דין – אדוני לא יוכל לתבוע". כעת לתובע יש טענות לגבי ערך הדירה, וכהן-אביטן זורמת איתו במקום לחתוך: "איך אני יודעת? אני לא שמאי. לאדוני זה ברור, לי לא". כאשר התובע ממשיך להתווכח, כהן-אביטן ממשיכה לענות: "איפה כל זה כתוב?". התובע: "חסר סעיף, אז מה". כהן-אביטן: "זה לא 'אז מה'".
הצדדים שוב מתווכחים וכהן-אביטן שוב מסבירה, בפעם הרביעית או החמישית. התובע מתעקש לדבר על ההקלטות שלו, וכהן-אביטן נאלצת לחזור ולומר שאינה יכולה לשמוע אותן. "יש בעיה של פרטיות, בוודאי בבית המשפט, חד-משמעית. אדוני צריך לאתר כתובת שלו, לשקול אם לצרף אותו כנתבע ולא כעד". מאחר שכהן-אביטן מאפשרת לו, התובע ממשיך להתווכח והיא נאלצת לומר בפעם המי-יודע-כמה: "התביעה כפי שהיא – זה מילה של אדוני מול מילה שלו. אדוני סבור שהאמת איתו, אבל גם הצד השני סבור כך. בית המשפט לא יודע, כי הוא לא היה שם. יש בן אדם שהיה שם, אולי הוא יוכל לשפוך אור. יש פה בן אדם באמצע, שכנראה הצליח לעשות משניכם" – היא פורסת את ידיה בתנועה שכוונתה כנראה לסמן שאותו אדם הוליך שולל את שני הצדדים. בשעה טובה התובע מסכים והתביעה נמחקת.
השורה התחתונה: בתיק הראשון הפגינה כהן-אביטן יצירתיות, הוגנות וסבלנות שהובילו להסכם צודק. בתיק השני היא אפשרה לצדדים לבזבז זמן שיפוטי רב, במקום לחתוך אחרי הפעם השנייה או השלישית. גם בתביעות קטנות לעיתים אין ברירה אלא להבהיר לצדדים שזהו המצב – ולסיים את הדיון. יעילות: 7. מזג שיפוטי: 8. 