השופט: רענן בן-יוסף, בית המשפט המחוזי בתל אביב המועד: יום שני, 3.2.2020, שעה 8:30 הנושא: ערעורי תעבורה הצדדים ישובים על מקומותיהם עוד לפני 8:30, והשופט רענן בן-יוסף נכנס בדיוק בזמן. הסניגור מודיע לו שהגיעו להסכמה, והוא מגיב: "תיארתי לעצמי שתהיה הסכמה". בן-יוסף מוודא שהתביעה מסכימה לקבלת הערעור, ומכתיב ברהיטות את פסק הדין. מדובר בעבירת מהירות, בה הגיעו הצדדים להסדר טיעון על קנס של 500 שקל. בית המשפט לתעבורה לא כיבד את ההסדר והטיל קנס של 1,200 שקל. הנהג ערער, המדינה כאמור הסכימה והקנס הועמד על 500 שקל. והערה שלנו: הרוצה יראה בכך דוגמה לבזבוז הזמן והמשאבים בתיקי תעבורה.
התיק העיקרי בו דן בן-יוסף כאשר המדובר ביקר באולמו, היה ערעורו של נהג על החלטת שופט התעבורה
ישראל ויטלסון שלא לפסוק לו הוצאות, לאחר שזיכה אותו מאשמת אי-ציות לתמרור שהתברר שאינו חוקי. כבר דיווחנו על הדיון, בשל דבריו הקשים של בן-יוסף על התנהלות המדינה (ראו קישור משמאל), וכעת נתאר אותו בהרחבה.
"אם זה פורסם - איך אפשר להפוך?" בן-יוסף שואל את הסניגור האם ניתן להתחיל בלי לקוחו, המאחר משום מה, ונענה בחיוב. הוא אומר בחיוך: "יש קושי לקבל את הערעור של אדוני. אדוני ודאי ראה שאתמול כבר פרסמו ב'נבו' את פסק הדין של כבוד השופט ויטלסון, אז אם זה פורסם - איך אפשר להפוך?". הוא מוודא שהסניגור חוזר על נימוקי הערעור, הלה מציין "אני מחפש את המילים הנכונות" ובן-יוסף מגיב באותה רוח טובה: "תשתמש במילים הנכונות".
הסניגור מקדיש את עיקר טיעונו לקביעותיו של ויטלסון בעניינו, ולפיהן הוא לא פעל כשורה כאשר לא הציג לתביעה את המכתב המוכיח את חוסר חוקיותו של אותו תמרור. במבט מן הצד נראה, כי זה הדבר החשוב לו באמת: מה נאמר עליו - לא מה התוצאה לגבי לקוחו. אבל בהמשך נראה, כי גם אם הסניגור קצת מגזים, הרי שהייתה חשיבות של ממש לטיעוניו.
לטענת הסניגור, ויטלסון ייחס לו עבירה אתית. אבל בן-יוסף מוכן היטב לדיון: "זה לא מה שהוא אומר. הוא נתן דגש יותר על officer of the court. איפה הוא אומר שפגעת בלקוח שלך?". הסניגור לא מוצא היכן הדברים נאמרו בפסק הדין, משום שאכן לא נאמרו, בעוד בן-יוסף דווקא מוצא את הציטוט המדויק: "הוא מדבר על הנושא של 'יעזור לבית המשפט'" - דהיינו חובתו של כל עורך דין לסייע לבית המשפט.
בן-יוסף: "אדוני מסכים עם האמירה של בית משפט קמא שיכולת [להגיש את המכתב]; מטעמים טקטיים החלטת שלא. לא היית משיג את אותה מטרה [אם היית מגיש]?". הסניגור עונה בלהט: "לא! הייתי מתרשל כלפי הלקוח!". בן-יוסף מאפשר לסניגור אמירות קשות מאוד נגד ויטלסון, בנוסח "מאיפה הוא מביא את הדבר הזה?" ו"מאיפה זה מגיע הדבר הזה?!", ובקול רם. וכעת יש לסניגור טענות גם לבן-יוסף, שהעז להפריע לו בשאלה: "עכשיו אדוני קטע את חוט המחשבה שלי, אני לא יודע מה חשבתי".
"אתה תציג לי החלטות לא נכונות" בן-יוסף מנסה להפסיק את הטיעון, מזכיר לסניגור שהוא כתב את הדברים, אך הלה לא משתף פעולה. שוב ושוב הוא מבטיח "משפט אחרון וזהו", ולפחות פעם אחת בן-יוסף זורם איתו: "אני לא מפריע לך". אבל לבסוף הוא אומר: "תעצור, הבנו. אל תשב", כי יש לו עוד שאלה. אבל לפני כן, "הלקוח שלך משום מה לא פה. תרים לו טלפון, תגיד לו שהשופט מתעצבן שאתה לא פה ורק בגלל זה אני דוחה את הערעור".
השאלה של בן-יוסף היא, מדוע - אם יקבל את הערעור - עליו לפסוק ללקוח את הסכום שהוא מבקש. "יש סכומים בתקנות, אדוני הופיע בשתי ישיבות, וזה יוצא 3,489 שקל כולל מע"מ. למה אני צריך לתת לפי חשבוניות?". הסכום ששילם הלקוח היה 5,635 שקל וזהו הסכום אותו הוא מקבל להטיל על המדינה. הסניגור קצת מופתע מן השאלה, אומר שלא עבר על התקנות ושהיה מקרה קודם אצל בן-יוסף עצמו המחזק את עמדתו.
אלא שהסניגור לא ממש מדייק. "שם פסקתי לפי התקנות", זוכר בן-יוסף. "אני כבר אומר לך, חבל על הזמן: כל ההחלטות [על הוצאות] שניתנו באופן גלובלי, נעשו באופן לא נכון ומבוססות על החלטה של כבוד השופטת [דליה] דורנר, שפסקה 2,000 שקל. זה לא נכון, יש תקנות". הסניגור טוען שבידיו החלטות שיוכיחו שזהו הנוהג, אבל בן-יוסף בשלו: "אתה תציג לי החלטות לא נכונות". אחרי כל זה, הוא מאפשר לסניגור לטעון שוב נגד ויטלסון.
"זו פשוט שערורייה. ממש לא ייאמן" כאשר קם התובע להשיב, הוא טוען שהסניגור למעשה אומר שחזקת התקינות המינהלית אינה קיימת. אך כבר ראינו שבן-יוסף ערני: "איפה הוא אמר את זה? כשסניגור אומר שהתמרור לא תקין, אתם יכולים ללכת למשרד ולשים רגליים על השולחן? מה פתאום. לכו תבדקו אם הוא חוקי, או שהשומר בקניון הזה נוח לו שלא יחנו שם ושֹם תמרור. אני מתכוון לדרוש מכם לדווח לי תוך חודש-חודשיים מה קרה עם כל אותם אזרחים שהוטלו עליהם שם דוחות וקיבלו ארבע נקודות".
בנקודה זו מגיע המערער, ובן-יוסף נוזף בו: "למה איחרת?". התשובה היא כמובן: פקקים. בן-יוסף לא קונה את זה: "מאיפה אתה בא, מחולון? ואתה לא יודע שיש פקקים?". כעת הוא חוזר לתובע: "זו פשוט שערורייה. בא הנאשם ואומר לתובעת שהוא לא מודה, היא לא צריכה לבדוק את העניין? ובוודאי כשבא הסניגור ואומר שהתמרור לא חוקי - היא לא מרימה טלפון? כשהיא מנסה להגיע להסדר טיעון, היא מרמה אותו. ממש לא ייאמן. למה היא לא אומרת לו [שהתמרור בלתי חוקי]?
"זה תיק קלאסי להוצאות. למה שהוא יציג את הראיה [המכתב לפיו התמרור אינו חוקי]? אין חובתו של נאשם להציג את קו ההגנה שלו וגם לא את הראיות, אלא אם מדובר בחוות דעת מומחה. רשמו למישהו דוח על תמרור לא חוקי, ואתם לא בדקתם את זה לפחות מישיבת ההוכחות, ועל זה מגיע הוצאות.
"ברגע שהנאשם אומר לתובעת שהתמרור לא חוקי והיא מחכה להוכחות לבדוק את זה, זו רשלנות חמורה. זה יותר קיצוני מאשר [אי בדיקת טענת] אליבי. חזקת התקינות אינה פוטרת את התביעה, כאשר מראים לה שיש בעיה בתקינות, מלבדוק את הטענה. אי-אפשר לשלוח שוטרים לאכוף תמרור חדש בלי לבדוק אם הוא חוקי. התובע לא יבדוק? הוא ילך 'עלא באב אללה' ככה להוכחות?".
"טרחה גדולה, עד שהם עונים" התובע טוען, כי התובעת ביקשה מהסניגור שיראה לה את המכתב. בן-יוסף: "למה הוא צריך להראות לכם? תבדקו בעצמכם! אם זה עולה בהקראה - תבדקו, בוודאי". התובע ממשיך: מדובר בנטל כבד מדי על התביעה. בן-יוסף: "קשקוש. לא נכון. הטענה הזאת נשמעת פעם בשנה בבית המשפט, כי זה כל הזמן אותם תמרורים. כאן זה תמרור חדש, כי זה חניון חדש.
"ההחלטה של השופט ויטלסון היא נכונה, רק יש לי חילוקי דעות איתו לגבי המסקנה. אם המדינה לא בודקת כשיש בפניה טענה שהתמרור בלתי חוקי - היא פושעת. פושעת. ועל זה יש הוצאות. כמה? לפי התקנות. תובע סביר וזהיר עם ארבע אוזניים היה מגיע למסקנה שאי-אפשר להגיש כתב אישום על תמרור שהוצב שלא כחוק. אמרו לו בשלב ההקראה שאין יסוד לאשמה - הוא לא הולך לבדוק את זה?".
בן-יוסף מאפשר לתובע לטעון לגבי הסכום, למרות שדעתו ברורה. הסניגור מגיב בקצרה ומביע את שמחתו על כך שבכוונת בן-יוסף להתייחס לכל הנהגים האחרים שקיבלו דוחות על בסיס אותו תמרור. בן-יוסף משיב: "אני לא יכול שלא. אני מתפלא שבית משפט קמא לא אמר את זה". הסניגור: "מדובר בעשרות נהגים". בן-יוסף: "גם נהגות". הסניגור: "זו לא הייתה טרחה גדולה לבדוק, שיחת טלפון לעיריית ראשון לציון". בן-יוסף חוזר להומור: "כתושב ראשון לציון אני יכול לומר לך שזו טרחה גדולה, עד שהם עונים".
בן-יוסף מכתיב במקום את פסק הדין, מותח ביקורת על התנהלות המדינה ומחייב אותה בתשלום הוצאות בסכום הקבוע בתקנות. בסופו של פסק הדין הוא גם מורה לה לדווח לו בתוך חודשים כיצד תתקן את העוול שנגרם לעשרות הנהגים האחרים שקיבלו דוחות באותו מקום.
השורה התחתונה: בן-יוסף מוכן היטב לדיונים, שולט בפרטים ושם לב לכל מילה הנאמרת באולם. הוא אינו מהסס להגיב בחריפות על התנהלותה הבעייתית של המדינה, הן מצד השוטרים בשטח והן מצד התביעה המשטרתית, ואף נוקט צעד יוצא דופן של מתן הוראה לדווח לו על נהגים שכלל אינם בפניו. לצד זאת, הוא מאפשר לסניגור לעבור את גבולות הטעם הטוב בהתקפתו על ויטלסון - וחבל. יעילות: 9. מזג שיפוטי: 8. 